אתרים מקראיים בשפלת יהודה

גבולות אזור יהודה

אזור יהודה הוא אחד האזורים הגדולים בארץ, הנמצא במרכז הארץ, מקור שמו מתייחס לשבט יהודה בן יעקב, שנחלתו הייתה באזור יהודה. גבולות אזור יהודה הם:

• הגבול הצפוני: נחל שילה/ ראש העין אפק ומתחבר לירקון עד הים. בצד המזרחי ממשיך לואדי עוג'ה (נחל ייטב)
• הגבול דרומי: נחל שקמה המתחיל מאזור קרית גת ונשפך מדרום לאשקלון באזור חוף זיקים. נחל חימר תוחם בצד הדרומי מזרחי
• הגבול המערבי: חוף הים התיכון
• הגבול המזרחי: מצוק ההעתקים

את אזור יהודה אנו מחלקים ל-4 אזורי משנה, ממערב למזרח:
3.1. מישור חוף יהודה, שמו נגזר מהמראה המישורי שלו, בקו החוף, הגובל באזור יהודה. גבולותיו הם:

• גבול צפוני: נחל הירקון
• גבול דרומי: נחל שקמה
• גבול מערבי: קו החוף
• גבול מזרחי: כביש 6 עד ב"ש.

3.2. שפלת יהודה, המילה שפלה נגזרה מהשורש ש.פ.ל. שהוא אדם רע, מבוייש, אך גם נמוך. והאזור נמוך ביחס להרי יהודה. גבולות האזור הם:

• גבול צפוני: נחל איילון
• גבול דרומי: נחל שקמה
• גבול מערבי: כביש 6
• גבול מזרחי: כביש 38

3.3. הרי יהודה, אזור הררי, יבש ומעט במשקעים ובצמחיה. גבולות האזור הם:

• גבול צפוני: הגבול ההיסטורי עם השומרון
• גבול דרומי: בקעת ערד ובקעת באר שבע. נחל שקמה ונחל חימר.
• גבול מערבי: שפלת יהודה, כביש 38.
• גבול מזרחי: גבול אקלימי בין הרי יהודה למדבר יהודה, המבטא הבדלים בטמפרטורה ומשקעים.
• 
  

3.4. מדבר יהודה, גבולות האזור הם:

• גבול צפוני: ואדי עוג'ה (נחל ייטב).
• גבול דרומי: נחל חימר.
• גבול מערבי: הגבול אקלימי עם הרי יהודה

 גבול מזרחי: מצוק ההעתקים לאורך כביש 90.

עמק איילון ותל איילון

פארק איילון-קנדה, שוכן מזרחית לעמק איילון, מצפון לכביש 1, בשטח שבין מחלף לטרון למחלף שער הגיא.
הפארק הוקם בשנת 1973 ע"י הקרן הקיימת לישראל על שטח של 12,000 דונם. שטח זה היה שטח מפורז עד שנת 1967. בשטח זה היו בעבר 3 כפרים ערביים. הראשון הוא דיר איוב שנהרס במלחמת העצמאות, ו-2 כפרים נוספים עמאוס ויאלו שתושביהם גורשו במלחמת ששת הימים ובתי הכפר נהרסו.
שמו המקורי של הפארק היה "פארק קנדה" כאות הוקרה לקהילה היהודית בקנדה שתרמה את הכסף להקמת הפארק ולשימורו עד שנות ה-90. בראשית שנות ה-90 הוצג סרט-תחקיר המציג את עברו הערבי של הפארק, והעובדה שהוא שוכן מעבר לקו הירוק, ולכן נטען בתחקיר בסרט, כי כספי התרומות חייבות במס לרשויות בקנדה – מס שלא שולם. קק"ל התנצלה על השימוש בכספי התרומות לשם פיתוח הפארק ושינתה את שם הפארק ל"פארק איילון". אך בכדי למנוע בלבול עם "פארק איילון" הסמוך לתל אביב, נקרא הפארק "פארק איילון-קנדה".

בפארק עצי פרי רבים שנטעו בידי הכפריים שחיו בעבר באזור, ועצי חורש רבים שנטעו בידי קק"ל, ומס' אתרים בעלי עניין:
עמק המעיינות: בריכת אמות ששימשה את אמאוס-ניקופוליס, בתקופה שבה פרחה ושגשגה. מערכת מים זו נתגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי שערכה קק"ל לקראת הכשרת השטח לפארק קנדה שהוקם במקום. צוות הסוקרים סבור שאמות המים נבנו כנראה בתקופה הרומית המאוחרת, בעת תהליך העיור המואץ בארץ ישראל. על פי חרסים שנמצאו בפיר, תוארכה האמה למאה השלישית או הרביעית לספירה.
במקום נתגלו שתי אמות, אחת במפלס גבוה והשנייה במפלס נמוך יותר, והן ממשיכות במקביל אחת לשנייה, וטכניקת בנייתן אחידה. האמה העליונה מתחילה ליד חורבת ע'קד, במקום שבו מתחיל הערוץ היורד לצפון מערב. מי התהום ניקוו בניקבה, המדופנות בלוח אבן, החודרת אל מחשוף הסלע. המשך האמה נחשף במורדות הערוץ.
האמה התחתונה מתחילה בסמוך לעליונה, במעיין ניקבה תת קרקעי. בוני האמה כרו פיר בעומק של 3 מטר עד שהגיעו למפלס מי תהום. הפיר בנוי מאבן גזית וקמרונות אבן.
אפשר להבחין באמות לאורך כ-1.5 ק"מ וללכת לידן, הן נשתמרו להפליא. במקום שבו עוברת האמה סמוך ל"קבר הרומי" נצמדת האמה לצלע המדרון כדי שלמור על קו גובה אחיד. כאן אפשר לזהות את האמה לאורך כ-100 מטר נוספים עד לחציבה בסלע הפונה לכיוון העיר אמאוס.
ליד האמות התגלה מפעל מים תת-קרקעי נוסף מן התקופה הערבית הקדומה.

מעיין התמרים: מעיין הנובע ברוב ימות השנה מתוך ניקבה שדופנותיה מדופנות באבן. הניקבה היא חלק ממפעל השקיה קדום, כנראה מן התקופה הביזנטית. מי המעיין זורמים כיום באמת מים קצרה שמוליכה את המים לבריכת אגירה. למרגלות המעיין הכשירה קק"ל גן ובו מדשאה רחבת-ידיים שנועדה למנוע את סחף הקרקע לבריכת האגירה.

בית הקשתות: הבית הוא מבנה גזית, בעל קשתות, כפי שמעיד עליו שמו, בגודל של 6X4 מטרים. תקרתו עשויה לוחות אבן המונחים על שלוש קשתות. הבניין ממוקם בערוץ הנחל מעל נביעת מי תהום ונבנה בתקופה הרומית (שלהי המאה השלישית לספירה). הוא שימש, כפי הנראה, למקום מרפא. בצדו המערבי של הבניין אמת מים מהתקופה הביזנטית. הניקבה, באורך של 12 מטרים, מובילה את המים מן הנביעה אל הבריכה. בתקופה העותומאנית נבנה מסגד על גג הבית.  הכניסה למבנה אסורה עקב סכנת התמוטטות.

תל איילון: כאן שכן המקום המזוהה כעיר איילון, עיר שנכללה בתחום שבט דן (יהושע י"ט, מ"ב) שעל שמה נקרא העמק כולו. בתקופת המאבק של הישראלים בתושבי הארץ שלפני הכיבוש נדחקו בני שבט דן אל ההר (שופטים א', ל"ה) והעיר נותרה בתחום נוכרי. העיר עברה לידי ישראל כנראה בימי בית דוד, והייתה לעיר של הלוויים (יהושע כ"א, כ"ד, דברי הימים א' ו-נ"ד). עם פילוג הממלכה נותרה איילון בתחום יהודה, ובוצרה בידי רחבעם במסגרת הקמת שרשרת ביצורי הגבול שלו (דברי הימים ב', י"א).
ליד התל נובעים מעיינות אחדים - עיינות איילון. המעיין הגדול הוא ביר אל-ג'אבר, הנובע בתוך מבנה אבן קדום מדרום למבצר. בתל איילון נראים שרידי המבצר הצלבני קסטלום ארנולדי. המבצר נבנה בראשית המאה ה-12 לספירה על ידי המלך הצלבני פולק מאנז'ו, כחלק ממערך ההגנה על הדרך מיפו לירושלים. המבצר חולש על צפון עמק איילון. השרידים הבולטים בשטח הם קטעים מן החומה המערבית והדרומית.

גבעת המצפור: נקודת תצפית, לא הרחק משער הכניסה לפארק. לידה גתות עתיקות, חצובות בסלע. בגתות דרכו ענבים על מנת להפיק את התירוש, שהותסס ליין.

חורבת עקד: במקום ניתן לראות שרידי ישוב, בכניסה רואים קיר מסיבי שהוא שרידי חומה שהייתה במקום. החפירות במקום עדיין נמשכות, ובינתיים ניתן לראות מה שכבר נחשף. רואים פתחים של מקוואות, ורואים כאן בור מרובע עמוק, ובשני צדיו יש מדרגות. מכאן ניתן להסיק שאנו במקום ישוב יהודי מימי בית שני. המקום נקרא היום חורבת ע'קד, אך לא ידוע מה שמו המקורי. אך הסברה שאנו במקום ישוב של אמאוס הקדומה, שהיה בהתחלה ישוב יווני ובהמשך היה ישוב יהודי, במקום גם נמצאו מערכות מערות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא. כמה שנים לאחר המרד יורדים התושבים מהתל, כמו שנעשה בשאר התילים ברחבי הארץ. בתילים התיישבו בתקופות הכנענית עד התקופה הפרסית, שבה החלו להתיישב במישור שלמטה בתחתית התל. הסיבה היא שתחושת הביטחון של התושבים גברה, לא צריך לגור רק בתוך החומות אלה אפשר וכדאי לגור גם מחוץ לחומות בשטח הפתוח. גם מהסיבה שהשטח למעלה כבר לא הספיק לכל התושבים ולכל המתקנים שהעיר צריכה. בתל שבו אנו נמצאים ירדו התושבים למישור כנראה בתקופה הרומית. בימי בית שני שימש המקום כמקום מרכזי שסיפק שירותים לעולים לירושלים, ועדות אחת לכך ניתן ללמוד מבור המקווה הגדול שאנו רואים בתל, עם המדרגות משני צדיו. במקווה רגיל, ביתי אין בעיה להיכנס למקווה ולצאת מאותו כוון, אך מקווה שמשרת ציבור גדול של אנשים, חובה לבצע הפרדה בין הנכנסים למקווה שהינם בגדר טמאים, לבין היוצאים מהמקווה שכבר היטהרו ואסור שיגעו במי שעדיין לא היטהרו. מקווה מסוג זה נקרא "מקווה ירושלמי", היות שבירושלים אנו מוצאים הרבה מקוואות מסוג זה ששירתו את העולים לרגל.

במקום נראה השער שהיה חלק מהחומה שהקיפה את אמאוס, והגנה על המצודה שבנה המצביא הסלווקי בקכידס, שנשלח על ידי השליט הסלווקי דימיטריוס הראשון כדי לדכא את המרד החשמונאי ולכבוש את ירושלים. בחפירות שנערכו בשנות ה-70' וה-80' התגלו מעט משרידי היישוב המבוצר, מערת מגורים עם שרידי בנייה וממצא קרמי מהתקופות ברזל, פרסית, הלניסטית ורומית קדומה. כן התגלתה מערכת מסתור שכנראה נחצבה בימי מרד בר כוכבא ברומאים (המערכת מלאה עפר). בשנת 2011 חידשה את החפירות יחידת קמ"ט ארכיאולוגיה באזור יהודה ושומרון, בשיתוף עם קק"ל. החפירות חשפו שרידי יישוב שהשתרע על פני 60 דונם, מוקף חומות ומגדלים. בקו החומה הדרומי נחשף שער בנוי אבני גזית ומוגן בידי שני מגדלים עגולים למחצה.

גבעה 312 וקבר שייח' אבן ג'בל ("בן ההר"): תצפית נוף מרהיבה אל עמק איילון. המבנה עצמו נבנה בשנת 1288 על ידי מנכורש, מושלה הממלוכי של מצודת ירושלים. על משקוף המבנה חרוט סמלו - מגן אצילים עגול, שמשולשים בתוכו וגביעים משני עבריו. על פי המסורת, שייח' אבן ג'בל עמד בראש צבא הערבים שפלש לארץ במאה השביעית, והקים כאן באמאוס בסיס צבאי גדול. יום אחד, האגדה מספרת, הורעלו המים שבבארות, וכל מי ששתה מהם חלה בדבר.

 בית המרחץ הרומי: נמצא ליד כנסיית אמאוס, מעט מחוץ לתחומי הפארק, בבית הקברות של הכפר עמואס. שמו הערבי של המקום הוא שייח' עוביד, שעל פי המסורת הערבית היה המצביא הראשי של הצבא המוסלמי שמת במאה השביעית במגפת אמאוס. חלקים ניכרים מבית המרחץ, שבו היו ארבעה חדרים, נותרו על תילם. אמה בנויה הובילה את מי המעיינות אל בית המרחץ, נראה כי זהו הדמוסיון ("דומסית"), המרחץ החם של אמאוס, המתואר במקורות היהודיים. אין להיכנס לתוך מבנה בית המרחץ עקב סכנת התמוטטות.

הקרב השלישי של יהודה המכבי
קרב אמאוס הוא הקרב השלישי בסדרת הקרבות בין החשמונאים לממלכה הסלאוקית במסגרת מרד החשמונאים שהתרחש בסתיו של שנת 165 לפנה"ס ליד אמאוס. לאחר שתי מפלות של הצבא הסלאוקי, יצאו ניקנור בן פטרוקלוס וגורגיאס, בראש צבא גדול וכוח עזר רב למבצע לדיכוי המרד, נגד יהודה ואנשיו. קרב אסטרטגי מזהיר זה גילה כישורים צבאיים מעולים אצל החשמונאים, והסתיים בניצחון מובהק של יהודה המכבי, שנשק ושלל רב נפל בחלקם.
המרד ביהודה התחזק בשנתיים שחלפו מאז פריצתו, וניצחונות קודמים על חילות סלאוקים סדירים הגבירו את יוקרתו של יהודה המכבי, חיזקו את מורל המורדים, וסיכנו את האחיזה המלכותית בירושלים. גם פיליפוס הפריגי, מושלה של ירושלים, לחץ על שיגורו של כוח צבאי גדול.
ע"פ ספר מקבים א' גודל הצבא הסלאוקי היה 40 אלף איש ו-7 אלפים פרשים, מספר שנראה מופרז לחלוטין, ולפי מקבים ב' נזכרים 20 אלף חיילים. מסע מזרחי של המלך הותיר במערב האימפריה רק כוחות מצומצמים. לכן, על פי בר-כוכבא הצליחו השלטונות לגייס צבא לא גדול שלא עלה על 10,000 חיילים לדיכוי המרד. לצבא הסורי הצטרפו מיליציות מקרב המתייוונים ותומכי הסלאוקים מקרב תושבי אדום ופלשת, שכוחם הצבאי היה דל ואיכותם לא גבוהה במיוחד, אך מספרם הכפיל את גודל הכוח הסלאוקי, כך שמספרם הכולל הגיע לשתי רבבות.
הרכב הצבא הסלאוקי איננו מפורט בספר מקבים א', ואילו ספר מקבים ב' מדגיש את הגיוון הלאומי של החיילים הסלאוקים. דבר שמהוה נקודת חולשה של הצבא הסלאוקי. צבאו של יהודה המכבי, על פי הערכות מנה לפחות 6,000 חיילים. בספר מקבים א' מתואר שיהודה בוחר במצפה 3,000 מחיילים האיכותיים מתוך כלל חייליו למבצע הפשיטה הקשה, שדרש יכולות מקצועיות גבוהות.
הצבא הסלאוקי ירד לאורך השפלה והגיע ליהודה מן המערב. הצבא היווני הקים מחנה מבוצר בתוך עמק איילון, לא רחוק מאמאוס, שנמצאה במקום טקטי נוח ששומר על המבואות להרי יהודה, ושעל שמה קיבל הקרב את שמו. אמאוס שוכנת על פרשת דרכים וניתן לעלות ממנה לכיוון ירושלים בדרכים אחדות. דרכים אלה אל לב ארץ יהודה הן קשות ומבותרות ואף מסוכנות יותר, מזו שעברה דרך בית חורון שבה הובס הצבא הסלאוקי בקרב הקודם, אך גם דרכים אלה שימשו בעת העתיקה את הצבאות הפולשים. עם זאת, דרכים נוחות מחברות את אמאוס לשפלה וגם האוכלוסייה במקום הייתה ידידותית יחסית. ייתכן שלבחירת מיקום המחנה בצומת של דרכים אחדות היו כמה שיקולים. ייתכן שביקשו לטהר את הדרכים בזו אחר זו, או אף לפצל את כוחם כדי לכסות שטח רב יותר.
צבאו של יהודה המכבי התרכז במצפה. המורדים, שהונעו מרגש דתי חזק, קיימו עצרת תפילה המונית. כמו כן, צמו במשך יממה וערכו טקסים דתיים שונים. הטקסים השונים, שבוצעו במתכונת דומה לטקסים המוזכרים בספרי הנביאים נועדו לרומם את מורל הלוחמים. הפעולות שננקטו להפעלת האלוהות לקראת קרב אמאוס: צום, צעקה, תקיעה בחצוצרות, חגירת שק ואפר, פרישת ספרי התורה, נשיאת בגדי כהונה, ביכורים, מעשרות, מינוי מפקדים, שילוח היראים וכו'.
אזור האמאוס שומר על עורקי התחבורה אל ההרים, ומבחינה לוגיסטית מיקום אידאלי שכן קל לקבל למקום אספקה מהעמק. על פי קנאל המחנה הסורי שהיה מבוצר היטב חנה כנראה ממערב לכפר, מקום המשופע במים, והיה מוגן נגד התקפת פתע מצד עמק איילון על ידי הוואדי הקטן, ואדי שלמאן, העובר לידו. אך לעומת זאת היה חשוף להתקפה מכיוון ההרים, דבר שהוא לא צפה שיעשה. יהודה לעומת זאת היה בהרי ירושלים, באזור שהכיר היטב, וקשה לצפות עליו, כך שגורם ההפתעה נשמר בידיו. מרגליו של יהודה שצפו בקלות מפסגות ההרים, יכלו לראות את ההיערכות של הכוח הסלאוקי שבעמק, ומועד צאתם של לוחמיו לתקיפת הפתע שלהם בהרים ולדווח במהירות ליהודה על כך. בחסות החשיכה יכול יהודה להתגנב ולהתמקם בסמוך למחנה, ואז לתקוף אותו עם עלות השחר.
הפיקוד הסלאוקי ידע שצבא המורדים מתרכז באזור מצפה. לא ברור אם המודיעין הסלאוקי גילה את המצאות המורדים באזור או שהידיעה על מיקומם הודלפה במכוון על ידי המורדים. גורגיאס לקח את היחידות המובחרות של צבאו, שכללו גם חלק מהפרשים, ויצא איתן למסע לילי לכיוון מצפה בליווי סיירים מקומיים מהחקרא, כדי להפתיע את המורדים. מספר החיילים שיצאו עם גורגיאס על פי מקבים א' מסתכם ב-5,000 רגליים ואלף פרשים, מספר מאוד גדול למסע לילי קשה וארוך טווח, שבו גורם ההפתעה צריך להישמר. לדעת בר כוכבא מספר החיילים היה מצומצם יותר. הפיצול של הכח הסלאוקי נודע למורדים, שעקבו בדריכות אחר הנעשה במחנה הסלאוקי. יהודה המכבי ניצל את יציאתו של חלק גדול מהכוח האיכותי של הצבא הסלאוקי, ויצא עם שלשת אלפים מחייליו המובחרים לתקוף את המחנה הסלאוקי, כאשר הם צועדים דרך ההרים ממזרח למערב. יהודה שהתקרב למחנה הסלאוקי במשך שעות הלילה המאוחרות, התארגן עם אנשיו מדרום לאמאוס, כדי לפתוח במתקפה עם שחר.
עם שחר יהודה מתקדם צפונה מספר קילומטרים ופורץ לכיוון המחנה הסלאוקי תוך ניצול השאננות של הכוחות, פטרולים סלאוקים רכובים שגילו את המורדים הזעיקו כוחות משמר שהיו בנמצא, שהחלו לצאת מהמחנה לגבעות כדי להדוף את ההתקפה, אך גורם ההפתעה סייע למורדים ובקרב שהתפתח במקום, הובסו הכוחות הסלאוקים ונסוגו מהגבעות למישור. המורדים דלקו אחר הנסים ונכנסו אחריהם לתוך המחנה. בקרב שהתפתח במקום הביסו המורדים לחלוטין את הכוחות הסלאוקים, שלא היו מאורגנים כיאות. הסלאוקים נסו מרחק של כ-7 ק"מ עד המבצר הקרוב ששכן בגזר. אחרים ברחו לכיוון הערים ההלניסטיות יבנה ואשדוד. כאשר כוחות יהודה רודפים אחריהם. על פי מקבים א' נפלו מהכוחות הסלווקים כ-3,000 לוחמים.
בינתיים, גורגיאס, שלא איתר את המורדים, במקום שבו היו אמורים להיות, חזר עם אנשיו לאמאוס. המורדים שהוכיחו כושר פיקוד וציות מעולים, נמנעו על פי פקודת יהודה מביזת המחנה הסלאוקי והתייצבו נגד האיום החדש. בראותם את מחנם בוער ומעלה עשן ואת המורדים עומדים הכן בכוננות קרבית לעומתם במישור, נשברה רוחם של החיילים הסלאוקים, והם נסו משדה הקרב ללא מאבק. מפלתו של גורגיאס נודעה לליסיאס שנתקף כעס ודאגה לנוכח ההפסד משום שציפיותיו נכזבו ופקודת המלך לא התבצעה כראוי.
על פי בר כוכבא, בקרב זה גילה צבא יהודה יכולת מודיעין גבוהה, שליטה טובה של מערכת הפיקוד בחיילים, רמת משמעת גבוהה, יכולת ניווט מעולה של הפיקוד הבכיר והזוטר, כושר גופני מעולה של כל החיילים, ניידות רבה ומהירות תנועה.

אום אל עומדן 

אום אל עומדן  נמצא מצפון לכביש המחבר את מודיעין עם כביש 3. בהתאם לניתוח הממצאים הארכיטקטים והסטרטיגרפים של האתר, ניתן להבחין בשלוש שכבות עיקריות, אשר תוארכו בעזרת מטבעות ישנים וכלי חרס שנמצאו. הממצאים הראשונים הם מן התקופה הפרסית מהמאה החמישית עד לשלישית לפנה"ס. בנוסף להם אף נמצאה כמות מועטה של כלי חרס מן התקופה ההלניסטית מהמאה השלישית עד לשנייה לפנה"ס. ואף נמצאו שרידים רבים מהשנים המאוחרות של המאה הראשונה לספירה, לתחילתה של המאה השנייה לספירה.
בגלל הממצאים מימי מרד החשמונאים יש ארכיאולוגים הטוענים כי היה זה כפר חשמונאי.
מהחפירות שנערכו מטעם רשות העתיקות בחורבת אום אל-עומדן ניתן לזהות את החורבה ככפר. הכפר כולל סמטה מרכזית רחבה, סמטאות צרות הניצבות לה, גת, מבני מגורים ומבני ציבור, בהם בית כנסת (מהעתיקים בארץ) ומקווה טהרה. כמו כן, נחשפו במקום שלוש מערכות קבורה. בנוסף על כך, נתגלו במקום חותם אבן ועליו כתובת בארמית, כלי חרס, מטבעות מתקופות המרד הגדול ומטבעות בר כוכבא.
יתכן כי יש קשר בין השמות אום אל עומדן למודיעין, שהאחד הוא סילוף שמו של השני.

קברות המכבים

קברות המכבים הם קבוצה של סלעים חצובים בסלע בשיפוליה של גבעה, סמוך לכביש בן שמן-מודיעין, מול הכפר הערבי אל-מדיא. הקברים הם שורה של תשעה קברי פיר חצובים, בתחתית כל פיר נפתחים לצדדים שני כוכים. הערבים המקומיים קראו למצבות אלו "קבור אל יאהוד" מימים ימימה.
על מקום קברות יהודה המכבי מספר ספר החשמונאים. לאחר מותו בקרב אלעשה: "וייקח יונתן ושמעון את גופת אחיהם, ויקברו אותה בקברות אבותיו בעיר מודעית". שמעון החשמונאי בנה במקום מצבה וכך נאמר: "וישלח שמעון לקחת את עצמות אחיו, ויקבור אותם אל קבורת אבותיו במודעית... ויקם שמעון על קברות אבותיו ואחיו מצבה גדולה, אבנים מהוקצעות משני עבריהן, ויצג עליה שבעה עמודים אחד מול אחד: לאביו ולאמו ולארבעה אחיו. ויקף אותם קרנות גבוהות מעשה מקלעות, ועליהן מפותחים כל כלי מלחמה לזכר עולם, וגם תבנית אניות מחוטבות הנשקפות על פני הים. והמצבה הזאת במודעית עד היום הזה."
זיהוי המקום כקברות המכבים הוא משנת 1909, עת ביקרו במקום מורי ותלמידי גימנסיה 'הרצליה' מתל אביב, ביחד עם מנהל הגימנסיה דר' בוגרשוב, להדליק נר ראשון של חנוכה. הם הגיעו למרחב ותשאלו את תושבי המקום היכן קברות המכבים, וקבעו את "קבור אל יהוד" ל"קברות המכבים" על סמך דבריו של אחד מתושבי הכפר. מאז נקבע נוהג לבקר במקום בחג החנוכה, ומשנת 1945 הונהג לערוך מרוץ לפיד של המכבי הצעיר ממודיעים לירושלים לזכר המכבים, והאתר סומן ושולט בהתאם.
זיהוי הקברים כקברי המכבים כנראה אינו נכון, לפי שזמנם של הקברים הוא מתקופת המשנה והתלמוד, המאוחרים לתקופת החשמונאים, וכנראה שמדובר גם בקברים של רומאים ולא של יהודים. היות ומדובר מקבר מסוג "קבר שוקת", והיום יודעים שאלו קברים של רומאים המאוחרים לקברות המכבים.

חורבת הגרדי

צפונית לאתר המכונה "קברות המכבים" מצוי מבנה אבן המקורה בכיפה המכונה "חורבת הגרדי". מועד בנייתו המשוער הוא בתקופה הביזנטית, ובמרכזו נמצא קבר שייח (שיח' אל-ע'רבאווי). שרידי המקום נחקרו כבר בשנת 1870 בידי ויקטור גרן. בשנת 1874 חקר את המקום הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו, שזיהה את המבנה עם המבנה המסומן במפת מידבא כמקום קבורתם של המכבים. במפה מהמאה ה-6 נכתב: "את מצבת קבריהם (של המכבים) מראים עד היום". ולדעתו פה היו קברי המכבים.
בתחילת המאה ה-21 הציעו החוקרים לזהות את 'ח'רבת חמאם אל מידיה', המצויה בסמוך לאתר המכונה "קברות המכבים" ולאנדרטה שהוקמה עליו, שבה נמצאו שרידים מתקופות שונות ובהם שרידים למערות קבורה יהודיות, כמקומה של העיר החשמונאית מודיעין. מאז מיוחס המקום על ידי "האגודה למען קברי צדיקים" כמקום קבורתו של מתתיהו החשמונאי ובמקום נערכות תפילות.
במתחם הוצבה אנדרטה לזכרם של הנופלים בקרבות באזור.

נאות קדומים

הנוף בנאות קדומים הוא נוף משוחזר, כאשר מביטים על הגבעות החשופות מסביב, רואים כיצד הטבע נראה במקום. האתר אינו שמורת טבע, ומשתרע על שטח של 2500 דונם. מי שעומד מאחורי הקמת נאות קדומים הוא נגה הראובני, שנפטר בשנת 2008, בן לאפרים וחנה בני העלייה השנייה שהגיעו מבית דתי מאוקראינה, אידאולוגיים בנשמתם, שחלמו להגיע לארץ ישראל, וחשבו שבכדי להרגיש את אורח החיים שחשו אבותינו ונביאנו, ניתן להמחיש באותם נופי הארץ שבהם התהלכו הנביאים, וניתן לחבר את האנשים לטבע, ולהסביר את הסיפורים המקראיים שבתנ"ך ולהמחיש אותו בטבע באמצעות מבנים, צמחים עצים ואת השימושים בהם. חנה ואפרים אספו כמעט את כל הצמחים המופיעים במקורות וחלמו להקים גן שבתוכו יאגדו את כל הצמחים שלהם, ודרכם לספר את הסיפור. לקחת את האשחר לדוגמא, ולחפש אותו במקורות, לראות באיזה סיפור מקראי הוא מופיע, לשתול אותו בגן, ואח"כ באמצעותו להמחיש את הסיפור המקראי, והרווח הנוסף הוא שהשומע יכיר עוד צמח או עץ מהצומח בארץ ישראל.
חנה ואפרים לא הצליחו להגשים את חלומם, אולי בגלל התנגדות האקדמיה להקמת גן שכזה, המאגד את הצמחים לפי סיפורי התנ"ך ולא לפי הסדר המדעי של משפחות, זנים וכו'.
נגה הראובני בנם הצליח לשכנע את דוד בן גוריון בחשיבות הרעיון, וקיבל בעזרתו 1700 דונם ממינהל מקרקעי ישראל, בהמשך גדל השטח לגודלו כפי שהוא היום – 2500 דונם. השטח הוא בהסכם חכירה מול המינהל, ובו הוקם פארק נאות קדומים שבתחילה נקרא "שמורת טבע הארץ במקורות ישראל".
האתר מחולק לגנים שונים בנושאים שונים: "גן שבעת המינים", "גן ארבעת המינים", גן שיר השירים", "גן ספרות החכמה" וכו'. כל גן מכיל את הצומח הקשור לגן זה.

בריכת שלמה
בריכת שלמה היא בריכה מלכותית שנוצרה בידי אנשי הפארק, והיא על שם שלמה המלך, האזור שבו נמצאת הבריכה נקרא "ספרות החכמה" על חכמתו של שלמה, הגיא הנשקף למטה נקרא "גיא שיר השירים", אחד מהספרים המיוחסים לשלמה, הדבר ממחיש את המחשבה והחיבור של המקום למקורות.
באתר שש בריכות מים מלכותיות שנחפרו ורופדו ביריעות פלסטיק, והוקמו במקומות שבכל מקרה אליהם התנקזו המים בתקופות הגשמים. סביבן נשתלו צמחיית מים, הצמחייה סביב בריכת שלמה עדיין צעירה. סביב הבריכות יש מתקני מים כגון גלגל אנטליה, שפועל על מקור מים פתוח.

בית הבד
בתי בד נמצאים בד"כ במקום סגור, היות ועונת המסיק היא בתקופת הגשמים, וכדי שהגשם לא יהרוס את הפקת שמן הזית. בית הבד במקום הוא במקום פתוח בכדי להמחיש את הרעיון של הפקת השמן בימי קדם. בית הבד זה יוצר לצורכי הדגמה ואינו אותנטי. עבודת בית הבד מוצגת כאן בשיטות שונות שהתפתחו במשך הדורות, מהן מפורטות במקורותינו ומהן מאוחרות יותר. ריסוקם של זיתים נעשה על אבן ה"שכב" באמצעות הגלגל של אבן ה"רכב". הזיתים המרוסקים נאספו אל תוך הסלים הקלועים (ה"עקלים"). אלה נערמו זה על גבי זה והונחו מתחת לקורה. הקורה מדגימה כאן אחת השיטות שבהן עצרו אבותינו את השמן מן הזיתים. קורה כזאת, אשר במשך דורות רבים היתה המכשיר העיקרי לעצירת השמן, היא, כנראה, המקור לשם "בית הבד" (בד במובן ענף בודד, קורה הגדלה מן הגזע). שיטת סחיטה מאוחרת יותר מודגמת כאן באמצעות בורג הברזל המוצג כאן בחצר. כמו כן מוצגת כאן גם "בודדה", בה הפיקו מעט שמן לצרכי המשפחה, ונעזרו בה גם לקיום הלכות שמיטה.

תחנת הקמח
מבנה משוחזר של תחנת קמח, נמצא בצדי תל ארכיאולוגי מהתקופה הישראלית, הביזנטית והמוסלמית הקדומה.
במקום נמצאו קברים ומערות מסתור, כבשני סיד, גתות ובתי בד ובורות מים ששימשו את המתיישבים באזור בעבר.
תחנת קמח לא הייתה פה בעבר, היות ותחנת קמח אמורה לעבוד על מים שיניעו את הגלגל.
במקום יש גם גורן. הגורן שימש לאחסון החיטה לאחר שנקצרה, ולגורן היו מביאים את האלומות בכדי להפריד את גרגירי החיטה. לאחר מכן טוחנים את הגרגירים לקמח. בעבר מלאכת הכנת הקמח היו בידי הנשים, והן היו אמונות על הכנת הקמח, אך לאט לאט ובהדרגה, כאשר ייצור הקמח עבר לטחנות קמח, הכנת הקמח נעשתה עבודה תעשייתית והרבה יותר קשה, ובשלב זה אנו מוצאים שמלאכת הכנת הקמח עברה לידיים גבריות. טחנות קמח נמצאות בדרך כלל ליד מקור מים או נחל זורם, שבעזרתו מניעים את גלגל התנופה של הטחנה לצורך סיבוב הלהבים המיועדים לטחינת הגרגירים. תחנת הקמח המוצגת כאן אינה מתבססת על מקור מים טבעי, אלה מונעת באמצעות מנגנון שהורכב בידי עובדי המקום בכדי להמחיש את תחנת הקמח לקהל המבקרים.

אמאוס - ניקפוליס

השם אמאוס הוא צורתו היוונית של השם העברי חמת או השם הארמי חמתא, המצביע על מרחצאות מים חמים שהיו במקום. הכפר הערבי עמאוס, שהתקיים במקום עד 1967, שימר את השם הקדום "אמאוס". אין כיום ספק כי אמאוס שהתפרסמה בקרבות המכבים ושהייתה ידועה כאמאוס ניקופוליס בתקופה הרומית והביזנטית היא אמאוס שבעמק איילון. על יסוד מסורת מהמאה ה-3, זיהו הביזנטיים את אמאוס של הברית החדשה עם זו המוזכרת בספר מקבים א' ובכתבי יוסף בן מתתיהו. זיהויה של אמאוס במקום זה עמד לה עד לתקופת הצלבנים. המרחק בין אמאוס ניקופוליס לירושלים הוא המכשלה העיקרית לזיהויה עם אמאוס האוונגלית. המרחק, 176 סטדיות מקורב ל-160, אך כאמור, המרחק המקובל כיום על החוקרים הוא זה של 60 סטדיות מאמאוס האוונגלית לירושלים.
בתקופה הביזנטית נבנתה במקום כנסייה. לאחר מכן נדדה המסורת לאבו גוש, והכנסייה הצלבנית שנבנתה באמאוס ניקופוליס על חורבות הכנסייה הביזנטית, מתייחסת, כנראה, למסורת אחרת, הקושרת את המקום לאחים המכבים בגלל קרבתו למודיעין. בשנת 1878, ביום שני של פסחא, התגלה בפני מרים בוארדי, נזירה כרמליתית מבית לחם, חזיון, ובו ראתה מקום פלוני עליו נאמר לה: "זה המקום בו ישוע ברך את הלחם, בביתם של תלמידי אמאוס".
לאחר שבועיים הזדמנה הנזירה לאמאוס ניקופוליס וזיהתה את המקום אותו ראתה בחזיון. עקב כך שוב עלה זיהויה של אמאוס ניקופוליס עם האירוע המתואר בברית החדשה, ובשנת 1879 קנו הכרמליתיות את השטח מהכפר הערבי עמואס, ובאתר החלו חפירות. בהמשך הוקם במקום "בית השלום", המשמש מאז 1993 את קהילת בני האושר.

תל גזר

תל גזר מתנשא לרום של 100 מ' מעל פני הקרקע, ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, ובשטח זה שכנה בתקופת המקרא אחת הערים החשובות ביותר בארץ. מיקומה האסטרטגי בסמוך להצטלבות דרך הים עם דרך הרוחב ממישור החוף לירושלים וגובהה הרם מעל פני השטח הקנו לה מעמד זה.
לעיר הייתה אספקת מים קבועה ממעיינות סמוכים: עין תנור (עין בוס) הנובע ממש למרגלות התל בכוון דרום מזרח, ומעיין שני בשם עין ורד הנובע במרחק של כ-800 מטר ממזרח לתל. התל מוקף באדמות סחף פוריות. כל הפרמטרים הללו עזרו להתפתחות עיר חשובה במקום. זיהוי המקום כתל גזר בוצע ע"י החוקר הצרפתי קלרמון-גאנו. הזיהוי אושר כשנתיים לאחר מכן כאשר נמצאו בסביבה כתובות חקוקות בסלע הנושאות את שם העיר.
בשנים 1902-1906 חפר במקום רוברט מקאליסטר, הייתה זו אחת החפירות הגדולות והראשונות בארץ. באין מתודולוגית מסודרות כיצד יש לבצע חפירה באתר ארכיאולוגי, ותחת ההגבלה של רישיון החפירה שקיבל מקאליסטר מהשלטונות העות'מאניים, שחייבו אותו להחזיר את התל למצב כפי שקיבלו לפני שהחל לחפור, ערך כאן מקאליסטר חפירה בצורה שאינה נעשית כיום: הוא חילק את התל ל-13 אזורים, וכל אזור שנחפר, כוסה בעפר מאזור החפירה הבא. ז"א שאזור חפירה 1 כוסה בעפר החפיר של אזור מס' 2 וכן הלאה. התוצאות הן הרסניות לתל, כיוון שכיום לא ניתן להרחיב את החפירות במקום כיוון שהחפיר "הוסע" ממקומו בידי מקאליסטר.
בשנים 1964-1973 חפרה במקום משלחת מההיברו יוניון קולג' יחד עם המוזיאון השמי של הרווארד.

היישוב הראשון בגזר הוקם בתקופה הכלקוליתית (3600-5500 לפנה"ס). בתקופת הברונזה הקדומה (3600-2200 לפנה"ס) גדל היישוב באתר, ואחרי תקופה זו באה תקופה של כמה מאות שנים שבהן התל לא היה מיושב. היישוב באתר מתחדש בתקופת הברונזה התיכונה II א', תקופה שבה מתהדקים הקשרים עם מצרים. לשיא התפתחותה מגיעה גזר בתקופת הברונזה התיכונה II ב', והביצורים הראשוניים שנתגלו עד כה באתר שייכים לתקופה זו.
העיר נזכרת לראשונה במקורות היסטוריים, ברשימת הערים שנכבשו במסעו של תחותמס השלישי לארץ ישראל (1468 לפנה"ס).
בתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1500 לפנה"ס) המצרים שולטים בארץ, גזר מוזכרת באגרות אל-עמרנה כאחת הערים החשובות והמרכזיות בארץ: "אל מלכיאל, איש גזר, כה אמר המלך: הנה את הלוח הזה שגרתי אליך לאמר: שלחתי אליך את חניה, שר צבאות המלחמה, על מנת לקחת את הנשים היפות ועמו כל טוב: כסף, זהב, מלבושים, אבן סנדו, כל מיני אבנים יקרות וכיסאות מעץ אושי. ועל כל זה כל מיני דברים יקרים בסכום 160 תבן. והן הלא ביחד 40 נשים, 40 שקלי כסף מחיר כל אשה. ונא, שלח נשים יפות מאוד ובהן ורעה לא תמצא למען יאמר לך המלך אדוניך: אלה אל נכון יפות! ולך ישלח בחיים. ואכן, תדע כי הנה שלום למלך כמו לשמש: לחייליו למרכבותיו לסוסיו שלום רב! והנה, נתן האל אמון את הארץ העליונה, הארץ התחתונה, מוצא השמש ומבוא השמש תחת שתי רגלי המלך".

כמו כן נתגלו מכתביהם של שליטים שונים למלכי מצרים, שמהם ניתן ללמוד על המאבק בין גזר לממלכת ירושלים על השליטה בצפון השפלה ומבואות ההר.
גזר נזכרת באסטלת ישראל של פרעה מרנפתח (1220 לפנה"ס), עדות לכיבושה בעת מסעו בארץ ישראל:
"נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר וינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם, אין לו זרע."

בתקופת ההתנחלות (1200 לפנה"ס), יהושוע נלחם בחמשת מלכי האמורי, אך גזר אינה מצטרפת למערכה בגלל מלחמתם במלך ירושלים על השליטה בצפון השפלה, אך כאשר יהושע כובש את לכיש, מלך גזר בא לעזרת מלך לכיש ומובס ע"י יהושע ובני ישראל: "אָז עָלָה, הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזֹר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד." (יהושע י, לג).
בהמשך ספר יהושע (פרק י"ב, פסוק י"ב) מוזכרת שוב גזר ברשימת המלכים המנוצחים בידי בני ישראל, כאשר נכנסו לארץ ישראל וכבשוה. העיר גזר הייתה בשטח נחלתו של שבט אפרים, אך פלישתים יישבו בעיר.

בתקופת מלכות דוד רבו ההתנגשויות עם הפלישתים היושבים בגזר: "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַתַּעֲמֹד מִלְחָמָה בְּגֶזֶר, עִם-פְּלִשְׁתִּים" (דברי הימים א', כ, ד) ודוד היכה אותם עד לאזור גזר: "וַיַּעַשׂ דָּוִיד, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹהִים; וַיַּכּוּ אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, מִגִּבְעוֹן וְעַד-גָּזְרָה." (דברי הימים א', י"ד, טז).

באמצע המאה העשירית לפנה"ס נכבשה גזר בידי פרעה מלך מצרים, ונותן את גזר כנדוניה לבתו בחתונתה עם שלמה המלך: "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה." (מלכים א', ט, טז). שלמה בנה וביצר את גזר יחד עם חצור, מגידו וירושלים, ובחפירות בתל נמצאו שער וחומה מימי שלמה המלך.

בשנת 925 לפנה"ס עורך פרעה שישק מלך מצרים מסע כיבושים בארץ ישראל ותל גזר נפגעת כמו ערים אחרות ממסע זה, ונראה שאחרי כן התמעט חשיבותה של העיר.
העיר מוזכרת גם בתבליט בארמונו של תגלת פלאסר השלישי, המתאר את המצור שהטיל על העיר במסע כיבושיו בארץ בשנת 734 לפנה"ס.
בשנת 586 לפנה"ס, שנת חורבן בית המקדש הראשון, נהרס האזור כולו עם חורבן ממלכת יהודה.
לאחר שיבת ציון, עמק איילון אינו נכלל ביהודה. העיר גזר שייכת לעיר אמאוס, עיר חקלאית מעורבת ומשגשגת.
בשנת 165 לפנה"ס, תקופת החשמונאים, יהודה המכבי מביס את הצבא הסלווקי במקום, אך לאחר מות יהודה המכבי, המצביא הסלווקי בקכידס משתלט על הארץ ומבצר את גזר. כמה שנים לאחר מכן מצליח שמעון החשמונאי אחי יהודה לכבוש את העיר, הוא בונה בה ארמון מפואר ומציב בה את בנו יוחנן הורקנוס כשר צבא.
בתקופה הרומית העיר היא בירה אזורית, ולאחר חורבן בית המקדש השני נכנסים לאזור זה שומרונים, והעיר הסמוכה אמאוס ממשיכה לשגשג ולהתפתח.
בתקופה הערבית פרצה מגיפה שהפילה אלפי חללים (639 לספירה), בעקבות המגיפה האזור ננטש והמרכז עובר לרמלה הסמוכה.
בשנת 1177 ניטש ליד תל גזר אחד הקרבות החשובים בתקופה הצלבנית, בה ניגפו צבאותיו של צלאח-א-דין המוסלמי בפני הצלבנים.

לוח גזר
לוח גזר הוא כתובת בעברית בת שבע שורות חקוקות על לוח גיר קטן, שתוארך למאה העשירית לפני הספירה. זהו מעין לוח שנה שרשומים בו חודשי שנה בהתאם לפעולות החקלאיות השונות הנעשות בכל עונה ועונה. נראה כי זה תרגיל כתיבה של תלמיד, היות והחקלאים באזור לא היו צריכים את הלוח בכדי לדעת איזו פעולה חקלאית צריך לעשות בעל עונה. הלוח קטן וגודלו כגודל כף היד, ונמצא כיום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול, טורקיה.
חשיבותו של לוח גזר היא שכאשר הוא נמצא ע"י מקאליסטר בשנת 1905, הוא היה הכתב העברי הקדום ביותר שנמצא בארץ ישראל עד לאותה תקופה.

מערכת המים
מצפון לשער ולחומות נמצא מפעל המים של גזר שנועד לספק מים לעיר בשעת מצור מבלי שאנשי העיר יצטרכו להסתכן בלצאת מחוץ לעיר בכדי להביא מים. זהו אחד ממפעלי המים הגדולים והחשובים שנחשפו בארץ. המערכת מורכבת מפיר ומנהרה חצובה בסלע, שהוליכה אל מפלס מי התהום בעומק הגבעה. אל הפיר האנכי שעומקו כ-7 מטר, יורדים במערכת מדרגות שהוליכה אל אולם נביעה תת קרקעי. אורך המנהרה כ-45 מטר, והיא יורדת לעומק של 29 מטר. תיארוך הבנייה מערכת מים זו היא כנראה בתקופת המלוכה הישראלית, לפי דמיונו של מפעל מים זה למפעלי מים דומים שנחשפו במגידו, גבעון וחצור.
בתחתית בור המים ניתן לראות בשרידי מגדל אבן ענק שהיה חלק מביצורי העיר בתקופת הברונזה התיכונה (1500-2000 לפנה"ס), ובסמוך נראים שרידי שער העיר שנבנה בלבני בוץ שנשרפו כשהעיר חרבה ושינו את צבען לאדום.

"במת" המצבות
ב"במה" עשר מצבות אבן חצובות בגדלים שונים, ובמרכזן אגן אבן מרובע חצוב מגוש אבן אחד. לא רחוק משם מצא קאליסטר מערת קבורה ובה שלדי ילדים. מקאליסטר שהיה פרוטסטנטי אדוק ובקי בתנ"ך, היה משוכנע כי המקום היה מקום פולחן כנעני, ההולם את התיאורים המזוויעים של פולחן אלילים מספר ישעיה נז, ה: "הַנֵּחָמִים, בָּאֵלִים, תַּחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן; שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים". שלא כדרכו, החליט מקאליסטר לשמר את מצבות הבמה, והוא חזר וכיסה אותן בעפר. עשרות שנים לאחר מכן, הן נחשפו ונחקרו שוב. החופרים מצאו בסביבתן שרידי עצמות שרופות של בעלי חיים, המעידות שהיה כאן מקום פולחן מאמצע האלף ה-2 לפנה"ס. ייתכן שמקום הפולחן נקשר לטקס מקובל של כריתת בריתות במזרח הקדום.

שער שלמה
במדרון הדרומי, כ-200 מטר ממזרח לשער שמתקופת הברונזה התיכונה, נמצא שער שלמה. שטח זה נחפר בתחילה בידי מקאליסטר, שהגדיר את השרידים שנתגלו באזור זה כמצודה מתקופת המכבים, מן המאה השנייה לפני הספירה, משום שעל אחת האבנים נמצאה חרותה קללה כנגד שמעון המכבי בשפה היוונית.
אחרי שנתגלו במגידו ובחצור שערים דומים מימי שלמה המלך, ובעקבות המסופר במקרא על מפעלי הבנייה של שלמה בשלושת הערים הללו, הוכיח יגאל ידין, שלמעשה המצודה החשמונאית אינה אלה שער נוסף מתקופת שלמה המלך. בחפירות שנעשו במקום בשנות ה-60 נחשף השער כולו, ונמצא כי הוא זהה במבנהו ובגודלו לשניים האחרים במגידו ובחצור.

קבר השייח'
עד מלחמת העצמאות שכן במורדות התל כפר ערבי בשם אבו-שושה, ובמרכזו קבר השייח מוחמד אל-ג'אזריד, ששמו משמר את השם גזר הקדום. קבר השייח' הרוס וסביבו בית קברות מוסלמי. מראש מבנה הקבר ניתן לצפות על סביבת התל, תצפית הממחישה את היות התל חולש על הדרכים הראשיות מן השפלה לכוון ירושלים.

יער צרעה ותל צרעה

יער צרעה הידוע גם כיער הנשיא משתרע על גבעות השפלה הגבוהה, מדרום לכביש 44 בקטע בין צומת שמשון לצומת נחשון. קרן קיימת לישראל נטעה את היער באזור בו שכן הכפר הערבי סרעה, ששרידיו עוד מצויים בשטח. היער משתרע על פני 11 אלף דונם. חלק ממנו, יער צרעה, הוקדש לזכרו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל - חיים ויצמן. במרכז היער מתנשא רכס צרעה, שנקודת השיא שלו מגיע ל-401 מטרים מעל פני הים. מן הפסגות הגבוהות נשקפים הנופים המרהיבים של מישור החוף, שפלת יהודה והרי יהודה.
יער צרעה עובר ב"ארצו של שמשון", כפי שמתואר בספר שופטים: ""וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אשתאול (שופטים י"ג 25). בלב היער מתנוסס תל צרעה, המזוהה עם מקום הולדתו של הגיבור המקראי. שבילי טיול ושלטי הסבר ביער מתייחסים לדמותו של שמשון, שיצא מכאן לפעולותיו הנועזות אשר הטילו אימה על הפלשתים.
חלק מהיער מוקדש לזכר הנשיא הראשון של מדינת ישראל של חיים וייצמן, ומכאן כינויו הנוסף – יער הנשיא.

 דרך הפסלים: חוצה את יער צרעה לכל אורכו, מתפתלת בין אתרי היער לאורך כ – 10 ק"מ. הפסלים גולפו על ידי אמנים עולים ואמנים מקומיים, שקק"ל סיפקה להם גושי סלעים. היצירות הוצבו לאורך הדרך והפכו למכלול מיוחד של פיסול סביבתי. יצירות אחדות מדגישות את השתלבותן בנוף ואחרות את עברו של האזור. כך למשל מתאר פסל אחד את גבורתו של שמשון, ובמקום אחר מוצב סלע שמתאר את יער צרעה.

צרעה היה יישוב בשפלת יהודה. מוזכרת במקרא, ובתקופה הישראלית שכנה בנחלת שבט יהודה ובגבול שבט דן. צרעה ידועה בתור אזור מולדתו של שמשון. שמה השתמר בשם הכפר הערבי סרעא (שיבוש השם צרעה), שחרב במלחמת העצמאות. קיבוץ צרעה הסמוך נושא את שם האתר המקראי.
בהמשך דרך הנוף, מרחק כ-600 מטר מחניון אריק באואר, נמצא מצפה צרעה, נקודת תצפית שהקימה קק"ל על מרפסת עץ גדולה דמוית חרטום של סירה. מבנה האבן שעליו נשען המצפה שימש תחילה מפקדה זמנית לחטיבת פלמ"ח הראל ולאחר מכן מבנה ארעי של ראשוני חברי קיבוץ צרעה, שהשתמשו בו עד שעברו למקום הקבע של היישוב. מהמצפה נשקפים הנופים המרהיבים של עמק נחל שורק, בית שמש והרי ירושלים. תל צרעה, המתנשא כ-300 מטר ממערב למצפה, נראה מכאן בבירור.
ממצפה צרעה נצעד מערבה לשביל שמשון, שאורכו כקילומטר וחצי, ועובר בין עצי חורש ובוסתן, שבצילם הכשירה קק"ל חניונים לפיקניק. לאורך השביל מוצבים שלטים ובהם פסוקים מקראיים המתארים אירועים מחייו של שמשון, שנולד באורח פלא לאביו מנוח ולאשתו העקרה: "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה". שביל שמשון מטפס במדרון המזרחי של תל צרעה ומגיע לפסגתו. בראש התל נמצאים שני ציוני קברים צבועים בכחול ובלבן, המייצגים את שמשון ואת אביו מנוח. על פי הזיהוי המקובל, תל צרעה הוא מיקומה של צרעה המקראית. במורדות התל נמצאו מערות, קברים, בורות מים וגתות עתיקות, המעידים שיצור יין היה אחד הענפים החקלאיים החשובים בצרעה הקדומה. השביל יורד לדרך הפסלים במדרון המערבי של התל ושם מסתיים.

תל בית שמש

תֵּל בֵּית שֶׁמֶש הוא תל קדום הממוקם ממערב לעיר בית שמש של ימינו, צמוד לכביש 38, בין צומת הכניסה הצפוני לצומת הכניסה הדרומי לבית שמש. התל מזוהה עם היישוב המקראי בֵּית שֶׁמֶש. במאמר המסכם את החפירות הממושכות המתנהלות בתל, קבעו חוקרי אוניברסיטת תל אביב פרופ' שלמה בונימוביץ וד"ר צבי לדרמן כי "תל בית-שמש הוא אתר מפתח ללימוד קצה גבול ההתפשטות הפלישתית והדינמיקה התרבותית והחברתית באזורי המפגש והחיכוך בתקופת הברזל א'. תל בית שמש שימש כמרכז מִנהלי וכלכלי חשוב של ממלכת יהודה.

באתר התקיימה עיר עוד בתקופה הכנענית הקדומה, אולם רק בתקופה הכנענית המאוחרת החלה לשגשג ולקיים קשרי מסחר ענפים עם הארצות השכנות (ככל הנראה ממלכת מצרים בדרום). תושבי המקום קיימו כנראה את פולחן אל השמש כפי שמרמז שמו של היישוב שהיה מושבה של האלה הכנענית שפש. בתקופה זו הייתה העיר יישוב קטן יחסית ששכן בצל ערי המדינה האזוריות ירושלים וגזר.

העיר בית שמש העתיקה מוזכרת בספר יהושע ונמנית בין שלוש עשרה ערי הכהנים, העיר ומגרשיה הועברו כעיר הכהנים על פי הגורל שנערך במשכן שילה על ידי יהושע בן נון ואלעזר הכהן. עם זאת שהעיר מופיעה בתנ"ך ובתלמוד שמה איננה מוזכרת במקורות אחרים. בית שמש נחרבה בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר מלך בבל וירדה ממעמדה, ואילו בימי שיבת ציון חזרו אליה משפחות הכהנים שגלו על ידו היא מוזכרת בתלמוד כמקום יישוב קטן וזניח. רק במאה ה-5 לספירה, נבנה במקום מנזר ביזנטי גדול.

על פי הטקסט התנכי שכנה בית שמש בסמוך לצרעה, אשתאול ועקרון. על פי כתבי אוסביוס, היסטוריון נוצרי מהמאה השלישית, נמצאת בית שמש באתר הנמצא 10 מייל מבית גוברין ובסמוך לאמאוס. על סמך מידע זה הצביע החוקר אדוארד רובינסון על תל רמיילה שניצב סמוך לכפר הערבי עין שמס שבשמו נשתמר זכר העיר הקדומה.

התל ששטחו כ-30 דונם, יושב על פסגה בגובה 250 מטר מעל פני הים בנקודה אסטרטגית על ערוץ נחל שורק מצפון ונחל שמש ממערב עובדה שאיפשרה אספקת מים סדירה ליישוב, אוכף מחבר את הפסגה לרכס ההרים הנמצא ממזרח.

החפירות הארכאולוגיות הראשונות בתל נערכו בין השנים 1911-1912 במימון הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל בראשותו של דנקן מקנזי ובין השנים 1928-1935 במימון קולג' הוורפורד בפנסילבניה בראשותו של אליהו גראנט, ממצאי חפירות אלו פורסמו בשנת 1939 בפסקת הסיכום ציין העורך כי יש צורך בחפירות שיטתיות ובקנה מידה גדול על מנת להגיע לתמונה מלאה של האתר. בשנת 1967, במסרת עבודות דחק לתושבי בית שמש התקיימו בתל עבודות שיקום. מאז שנת 1990 נערכות במקום חפירות נוספות בניהול אוניברסיטת תל אביב בראשותם של צבי לדרמן ושלמה בונימוביץ.

החל משנת 1990 החלה משלחת ישראלית לחפור בתל מתוך הבנה כי רוב האתר נחפר כבר ומתוך כוונה לענות על מספר שאלות שנותרו פתוחות במבנה השכבות של התל ולמפות את ההקשר התרבותי של תל בית שמש "במסגרת ארכאולוגית רחבה של אזור נחל שורק". החפירות התמקדו בצד הצפון מזרחי של התל שלא נחפר כלל. עם זאת החפירות העלו שפע ממצאים שהביאו להרחבת יריעת המחקר והתארכות תקופת החפירות, שביחד עם חפירות ההצלה ברמת בית שמש והמחקר הסביבתי שנערך בתחום העיר הם דוגמה ייחודית לסינתזה במחקר ארכאולוגי אזורי.

החל מעונת החפירות של שנת 2008 הופעלו באתר שיטות הדמיה דיגיטלית במטרה לשחזר את מראה השרידים והממצאים בעיתות קדם, במאמר שתקציר שלו פורסם באתר רשות העתיקות מתארים החוקרים את הפעלת הכלים החדשניים: "אגף אחד מתוך מבנה גדול אשר קבור כולו תחת מפולות הלבנים. במהלך החשיפה הורחבה פלטפורמת התיעוד הדיגיטלי-מבוסס GIS, שמשלחת תל בית-שמש הייתה חלוצה בשימוש בה. בעזרת שיטה זו נאסף מידע רב ומפורט באשר למיקומן ולתנוחתן המרחבית של לבני הבוץ בעיי המפולת. המידע שנאסף ומוחשב איפשר בניית מודלים ויזואליים דו- ותלת-ממדיים של האגף שנחפר. בניתוח שנערך על מודלים אלו, בשילוב עם המידע הרב שנאסף, התגלתה המכניקה של החורבן וניתן לשחזר את מבנהו של החדר לפני חורבנו. יתרה מזו, מודל ה- GIS מאפשר לנו “לחפור” שוב ושוב את החדר ולהבין את תהליכי החורבן אשר התחוללו בו."

בין הממצאים העיקריים, חפירה וחשיפת מקטעים נוספים של החומה המאסיבית שנחשפה לראשונה על ידי מקנזי. בחפירות החדשות נחשפו קטעי ביצורים נוספים בנויים מגושי אבן מאסיביים, מעיין מבצר נוסף שנבנה במקביל ומעל לחומה, ושער נוסף בצד הצפוני של התל. על פי חוקרי אוניברסיטת תל אביב ביצורים אלו מתוארכים לתקופת הברזל - תקופת ממלכת ישראל המאוחדת וקובעים כי תיארוכו של מקנזי בטעות יסודו.

מאגר המים תת-קרקעי חצוב בסלע מתוארך לתקופת הברזל. המאגר מורכב מחלל מרכזי וחללים מלבניים צמודים אליו מכל צד. מערכת מדרגות היורדת דרך פיר מרובע מובילה ממבנה כניסה אל המאגר. קירות תמך של מערכת המדרגות בנויים מאבני ענק מסותתות שמשקלן מאות קילוגרמים. מפעל זה מצביע על יכולת הנדסית גבוהה. סדנת ברזל הקדומה ביותר שהתגלתה עד כה באגן המזרחי של הים התיכון. ובה נחשפו כבשנים, כלי עבודה ששימשו להפקת המתכת ופריטים שיוצרו בסדנה ובהם ראשי חיצים.

במהלך החפירה הגיעו חוקרי אוניברסיטת תל אביב לתיארוך מחדש של הממצאים בתל, השינוי העיקרי מתייחס לכלי החרס שנמצאו באתר רובם מסוג הקרמיקה הדו-גוונית ויוחסו לתרבות הפלישתית. במאמרם "בית-שמש בגבול פלשת", מציינים צבי לדרמן ושלמה בונימוביץ כי "בחפירות המחודשות בתל בית-שמש, הנערכות ברציפות משנת 1990, הוכיחה הגישה הכמותית כי להתרשמות החופרים הקודמים ופרשנותם אין, למעשה, תימוכין. ברצף סטרטיגראפי צפוף ועשיר נתגלה כי כמות הקרמיקה הדו-גונית הפלישתית אינה עולה על 5% מן המכלול." החוקרים מסתמכים גם על ממצא מעניין של עצמות בעלי חיים. מתוך השוואה עם יישובים פלישתיים מאותה תקופה ואזור (למשל: עקרון) עולה שבעוד שבישובים פלישתיים וכנעניים אחוז עצמות החזיר הוא כ-20% מהממצא, בתל בית שמש אחוז עצמות החזיר נמוך מ-1%. עובדה אותם מפרשים החוקרים כתומכת במסקנה כי באתר יש סימנים מועטים לתרבות פלשתית.

שינוי תיארוך הממצאים באתר הביא להבנה כי בית שמש הקדומה הייתה מרכז תעשייתי-מסחרי אזורי פעיל תחת שלטון מרכזי יהודי, במחצית השנייה של המאה העשירית ובתחילת המאה התשיעית לפני הספירה. מציאת מערכות הגנה, אספקת מים ותעשייה בקנה מידה שאיננו אופייני לעיר שאיננה עיר מדינה אלא עיר מחוז הביא את האתר למרכז הוויכוח הניטש בעשור האחרון בין ארכאולוגים כפי שעולה מהספר ראשית ישראל מאת פרופסור ישראל פינקלשטיין, מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב וניל אשר סילברמן. הטענה המרכזית היא כי אין ראיות ארכאולוגיות או היסטוריות משכנעות לקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת וכי תקופת הממלכה המאוחדת נבדתה מאוחר יותר - בירושלים של המאה השביעית לפנה"ס - מתוך ניסיון של אנשי ממלכת יהודה, בתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל, להצביע על עבר שלטוני משותף לאנשי יהודה וישראל. פינקלשטיין וארכאולוגים אחרים, גורסים כי בתקופה שמיוחסת לזמן הממלכה המאוחדת לא הייתה ירושלים יותר מכפר גדול, וכי יהודה, כממלכה, הייתה זניחה בהשוואה לעצמתה ולחשיבותה של ממלכת ישראל. מול טענה זו מציבים חופרי תל בית שמש את מסקנות מחקרם אותן הם מכנים "מבט מן הגבול". לפי תפיסתם בחפירות שנערכו באתרים השוכנים על גבולות הממלכה כמו תל ירמות ותל לכיש נחשפו ממצאים המעידים בוודאות על קיומו של גוף פוליטי מרכזי ישראלי כבר מסוף המאה העשירית לפנה"ס ובתחילת המאה התשיעית לפנה"ס.

ביולי 2012 חשפו בונימוביץ ולדרמן בחפירות שערכו באזור, חותם, ובו דמות אדם הניצב מול "חיה גדולה עם ראש גדול וזנב מתעקל, מאוד חתולי", ומושיט ידו לעבר ראשה. החותם נמצא בשכבה המתוארכת למאה ה-11 לפנה"ס. הסמיכות הגאוגרפית והכרונולוגית למקום ולזמן בו פעל, לפי המסופר במקרא, השופט שמשון אשר שיסע "כפיר אריות" בידיו החשופות, יחד עם העובדה שלא מוכר חותם דומה ממקום אחר, רומזים, לדעת בונימוביץ ולדרמן, לכך שבאזור התרחש האירוע המיתי שמצא את מקומו בחותם ובמקרא.

החל ממרץ 2018, עורך עודד ליפשיץ, ראש המכון לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חפירות ההצלה בצפון התל. חפירות שבמסגרתם נפתחו 200 ריבועי חפירה ומשתתפים בהם כ–150 פועלים ו–20 ארכאולוגים. באתר התגלתה מערכת צפופה של בנייני ציבור, חדרי אחסון ומתקני תעשייה חקלאיים, כולל 14 בתי בד לאצירת שמן זית. חפירות ההצלה נערכות, לאחר שכבר הוסכם עם חברת נתיבי ישראל, שבתום החפירות האתר יהרס לטובת הרחבת כביש 38. בשל הממצא החשוב שנתגלה בתל בית שמש, החל מינואר 2019 נעשים ניסיונות לעיצוב דעת קהל על מנת להפוך את האתר לגן לאומי וחברת נתיבי ישראל הסכימה לצמצם באופן ניכר את הרחבת כביש 38 באזור התל.

פארק בריטניה ותל עזקה

הפארק הוא יער ואתר נופש שפותח ע"י הקרן הקיימת לישראל, החל משנות ה-50, קק"ל החלה לנטוע את יער משואה הסמוך ששטחו כ-15,000 דונם. בהמשך הורחב שטח היער, בסיוע ומימון יהודי בריטניה, שעל שמם נקרא כיום פארק בריטניה, ששטחו כיום 40,000 דונם.
הפארק שוכן במישור קמור שגובהו כ-450 מ', הנמשך מערבה לכוון מישור החוף ששם גובה הגבעות כ-150 מטר.
בשנות ה-50 ניטעו בפארק ע"י קק"ל עצי חרוב וכן יערות אקליפטוס ועצי אורן ירושלמי שנטעו בשנות ה-60.
בדרום מזרח הפארק נטעו עצי אלון מצוי, קטלב, ושיחי אלת המסטיק, אלה ארץ ישראלית, בר זית בינוני, לבנה רפואי, אשחר ארץ ישראלי, לוטם שעיר, לוטם מרווני. באזור נפוצים פרחי הכלנית והרקפת המצויות, צבעוני ההרים, וכן מצויים ברמה שרידי בוסתנים בהם גדלים עצי שקד, תאנה, רימון, זית ושיחי צבר.

ברחבי הפארק מספר אתרים בעלי עניין:
- תל עזקה: אתר היסטורי ארכיאולוגי המפורט בהמשך.
- מצפה משואה:מגדל תצפית שבנתה קק"ל באזור רמת אבישור, ממערב ליישוב צפרירים.
- מערות לוזית: סדרה של מערות תת קרקעיות מהתקופה ההלינסטית ששימשו כנראה לגידול יונים.
- תל גודד: יש המזהים את תל גודד (תל ג'ודידה) עם מורשת גת המקראית, עירו של מיכה הנביא.

תל עזקה
עזקה מוזכרת לראשונה בעת מסע כיבוש הארץ בידי יהושוע. יהושוע הגיע עד לעזקה ברודפו אחר המלכים הכנענים, נכללה בנחלת שבט יהודה ובוצרה ע"י רחבעם. בתעודה של סנחריב במלך אשור המספרת את מסעו לדכוי המרידות שפרצו ביהודה ובפלשת, תוארה עזקה במילים הבאות: "העיר עזקה מבצרו, אשר בין גבולי ובין ארץ יהודה...כמו קן שוכנת על גבי רכס הר...חומותיה בצורות ומתחרות בהרים הנישאים". תל עזקה גבוה מעמק האלה ב-100מ' והינו תלול מאוד, מה שמקנה לו בהחלט את המראה שתואר ע"י סנחריב מלך אשור.
התל נחפר בסוף המאה ה-19 מטעם הקרן הבריטית לחקר א"י, ונתגלו שרידי ביצורים מהתקופה הישראלית. אין כמעט ממצאים על פני השטח. עזקה יושבה בהפסקות קצרות עד התקופה הביזאנטית ואז נעזב המקום.

דוד וגוליית
קריאה בתנ"ך: ספר שמואל א' פרק טז', יז'
הפרק פותח בשליחות שנשלח שמואל ע"י ה' למצוא מחליף למלך שאול ששמואל הנביא מאס בו. שמואל יוצא לבית לחם כי שהורהו אלוהים, שמואל אינו יודע מי נבחר להחליף את שאול ונאמר לו כי ה' יראה לו את המלך הנבחר. בהגיעו לבית לחם הוא מוסר לזקני המקום כי הוא בא לזבוח זבח לה', והוא מבקש שזקני המקום יזבחו איתו ויברכו את ישי ואת בניו. לישי היו שבעה בנים זכרים, ודוד היה הקטן מביניהם, ובשעה ששמואל הגיע לבית לחם, היה דוד רועה את צאן אביו בשדה. שמואל טיהר את ישי ובניו, וקרא להם לזבוח איתו. הוא פנה לאליהב הגדול, בחושבו שהוא המיועד, אך אלוהים אמר לו שאליהב אינו הנבחר, וכך השני והשלישי עד השישי. שמואל פונה לישי ושואל אותו האם יש לו עוד בנים, ישי משיב שיש את הקטן רועה הצאן, ושולח לקרוא לדוד. דוד מגיע ואלוהים מודיע לשמואל שהוא הנבחר. שמואל מושח את דוד בשמן ורוח אלוהים יורדת אליו ומלווה אותו מאותו היום.
רוח אולוהים גם עוזבת את שאול, ושאול נכנס לדיכאון. אנשי חצרו מציעים לו לחפש איש שמנגן היטב בכדי לשפר את מצב רוחו, ואחד מאנשיו המכיר את דוד מציע אותו לתפקיד. שאול שולח לקרוא לדוד ודוד מוצא חן בעיני שאול. ובכל פעם ששאול בדכאון, דוד מנגן לפניו ומקל את מצב רוחו. דוד גם נהפך להיות נושא כליו.
הפלישתים נאספו ביו שוכה לעזקה למחלמה בישראל. בני ישראל חנו כנגדם בעמק האלה. ממחנה הפלישתים יצא גלית, ענק שלפי המתואר גובהו 3 מטר, והציע שנציג מבני ישראל יצא וילחם כנגדו. ומי ואם הוא ינצח אותו, הפלישתים יהיו עבדים לבני ישראל. ואם הוא יהרוג את הנציג מבני ישראל – בני ישראל יהיו עבדים לפלישתים. שאול ובני ישראל שמעו את דברי גלית ונבהלו. אף אחד מבני ישראל לא העיז להתייצב כנגד גליית.
דוד, בגלל היותו נער לא השתתף בקרב והמשיך לרעות את צאן אביו. באחד מימי המלחמה הוא נשלח ע"י אביו להביא מזון לשלושת אחיו שבשדה הקרב. דוד מגיע למחנה בני ישראל בדיוק בשעה שגלית יוצא לבני ישראל, כפי שעשה ב-40 הימים האחרונים, ומתגרה בבני ישראל. דוד שומע את גולית ומציע את עצמו להילחם בגלית הענק. שאול בתחילה מסרב, אך דוד משכנעו בלהט כי אלוהים לצידו וכי יצליח במשימה. שאול משתכנע, ומלביש את דוד בגדי מלחמה, אך דוד אינו מצליח לנוע בהם בגלל משקלם, פושט אותם ויוצא למערכה מול גלית כשרק קלע וחמש אבנים בידו.
גלית מזלזל וצוחק למראה דוד הקטן, ומבטיח לתת את בשרו מאכל לעופות, אך דוד אינו נרתע ומבטיח לנצחו בכדי שכולם יראו שאלוהי ישראל שנמצאים לצידו, הם אלוהי אמת. הפלישתי רץ לעבר דוד, השולף אבן מנרתיקו, שם בקלע, ויורה את האבן לכוון גוליית שנפגע במצחו ונופל ארצה. דוד שולף את חרב הפלישתי, הורג אותו וכורת את ראשו של גלית. הפלישתים נבהלים למראה גיבורם המת ובורחים, בני ישראל רודפים אחריהם והורגים בהם עד לעקרון. דוד לוקח את ראש הפלישתי ומביאו לירושלים.

תל לכיש

פרופ' אולברייט וג'יימס סטארקי
פרופסור ויליאם פוקסוול אולברייט נחשב לאבי הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, אישר את זיהוי התל ליד לכיש כתל לכיש המקראי. פרופ' אולברייט הוא ארכיאולוג, בלשן ומומחה לחרסים. מחקריו העיקריים הם בנושאי המזרח הקדום בתקופת המקרא, מקורות מצריים וכתבי יתדות. אחד החשובים שבחוקרי הארכאולוגיה המקראית ונחשב לבר סמכא בנושא. ביחד עם פרופ' אולברייט חופר את התל ג'יימס לסלי סטרקי, ארכיאולוג בריטי שעמד בראש משלחת שחשפה את תל לכיש. ג'יימס סטארקי נרצח ב-10 בינואר 1938, בדרכו לירושלים לפתיחת מוזיאון רוקפלר. בדרכו לשם ביחד עם נהגו ועוזרו הערבים. התקופה היא תקופת המרד הערבי בין השנים 1936-1939. הרכב של סטארקי ועוזריו נתקל במחסום של פורעים ערבים, סטארקי נשאל לזהותו ומתברר כי הוא אנגלי הוא מתבקש לרדת מהרכב ועוזריו נשלחים לחברון. כשנהגו מרחיק מעט הוא רואה במראה הרכב את סטארקי נורה בראשו ונופל. הנהג מודיע למשטרת חברון השולחת שוטרים לאסוף את גופתו. סטארקי נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי שבהר ציון.

תל לכיש
תל לכיש הוא אחד התלים הגדולים והמרשימים בארץ ישראל. מדרונותיו תלולים ושטחו מגיע לכ-72 דונם. בשנות ה-20 זיהה פרופ' אולברייט בתל זה את תל לכיש הקדומה, וזיהוי זה מקובל כיום על כל החוקרים.
היישוב בלכיש החל כנראה בשלהי האלף הרביעי לפנה"ס. בתקופת הברונזה הקדומה (3600-2200 לפנה"ס) הייתה לכיש עיר גדולה וחשובה, אך הממצאים והשרידים מתקופה זו דלים.
בתקופת הברונזה התיכונה (2200-1550 לפנה"ס) הייתה לכיש עיר מבוצרת היטב, היא הוקפה בסוללת עפר שנבנתה במורד המדרון. במאות ה-13-14 לפנה"ס הגיעה לכיש לשיא פריחתה, והייתה אחת מערי מדינה החשובות בארץ. באגרות אל עמראנה אף נמצאו כמה מכתבים ששלחו מלכי לכיש אל פרעה.
בחפירות בלכיש נחשפו שרידיה של עיר כנענית גדולה והתברר שהיא נשרפה ונהרסה בשריפה אדירה בסוף המאה ה-13 או ראשית המאה ה-12. הממצא הארכיאולוגי מתאים לכתוב במקרא בספר יהושוע י', לא-לב, שבו מסופר שיהושוע ובני ישראל עלו על לכיש: "ויחן עליה וילחם בה...וילכדה ביום השני ויכה לפי חרב".
לאחר שנהרסה לכיש בידי יהושוע היא נעזבה לכ-200 שנה, ונבנתה מחדש כעיר מבצר בתקופת המלוכה בידי רחבעם מלך יהודה, ובמאה ה-9 היא כבר עיר מדינה מבוצרת היטב, שנייה בחשיבותה לירושלים.
בשנת 701 יצא סנחריב למסע כיבושים בארץ ישראל, וחנה בלכיש. והתכוננן לכבשה. הוא בנה סוללת עפר (בדומה לסוללה שבנו הרומאים במצדה) ובעזרת הסוללה נכבשה העיר ונהרסה. תיאור הכיבוש מופיע בפירוט במנסרת סנחריב שנתגלתה בארמון סנחריב בנינווה בירת אשור.
העיר עמדה בחורבנה במשך רוב המאה השביעית לפנה"ס, ונבנתה מחדש כעיר מבוצרת כנראה בידי יאשיהו מלך יהודה, ונכבשה בידי נבוכדנצאר מלך בבל, במהלך כיבושיו ברחבי יהודה בשנים 586-586 לפנה"ס.
העיר נבנתה ובוצרה מחדש בתקופה הפרסית, והייתה בירת המחוז, היא דעכה לאיטה ולאחר התקופה ההלינסטית ננטשה כליל.

בשנים 1933-1938 נחפרה לכיש בידי משלחת בריטית בראשות ג'יימס סטארקי, אך הן נפסקו באורח טראגי בגלל הרצחו של סטארקי ב-1938 ליד חברון. החפירות במקום נעצרו עד לשנת 1966 אז נערכה חפירה קטנה באזור שבמזרח לתל. רק בשנת 1973 נערכו בלכיש חפירות מקיפות במטעם המכון לארכיאולוגיה של אונ' תל אביב.