הרי ירושלים - אתרים שונים 1

אזור יהודה מתפרס מנחל חימר ושיקמה בדרום, ועד הגבול ההיסטורי בן ממלכת יהודה לממלכת ישראל בצפון, הגבול המערבי הוא הגבול הנושק למישור חוף יהודה, והגבול המזרחי הוא כביש 90 ומצוק ההעתקים. 

את אזור יהודה נהוג לחלק ל-3 רצועות אורך, שפלת יהודה במערב , הרי יהודה במרכז ומדבר יהודה במזרח.

אזור הרי יהודה גם מתחלק ל-3 רצועות מצפון לדרום. כאשר האזור האמצעי, המרכזי, היא תחום ירושלים המודרנית. קווי גבול אלו מבוססים על המבנה הגיאומורפולוגי של הרי יהודה. החלק הצפוני של הרי יהודה הוא קמר, החלק המרכזי הוא ברובו הגדול קער, והחלק הדרומי של הרי יהודה הוא שוב קמר.

קמרים וקערים נוצרים כתוצאה מתהליכים שונים העוברים על הקרקע, וגורמות לשכבות הסלע לעבור תהליכים של קימוט. וכאשר נוצר קימור, חלק משכבות הקרקע בולטות כלפי מעלה, וחלק משכבות הקרקע בולטות כלפי מטה. לשכבות שבולטות כלפי מעלה קוראים קמר, מלשון "התקמר". ובאנגלית Anticline.

לשכבות שבולטות כלפי מטה קוראים קער, מלשון קעור. ובאנגלית Syncline.

הקמר הצפוני הפונה לכיוון השומרון נקרא קמר רמאללה שנמצאה ברובו בשומרון וגולש לאזור הצפוני של הרי יהודה, הנקראים הרי בנימין או הרי בית אל. הפסגות הגבוהות בקמר זה מגיעות ל-1021 מטר מעל פני הים באזור בית אל.

הקמר הדרומי של הרי יהודה נקרא קמר חברון כי העיר חברון נמצאת בתוכו, ואזור זה הוא הרי חברון. והוא האזור הגדול ביותר באזור הרי יהודה.

הקער בין שני הקמר נקרא בשם הרי ירושלים. מירושלים לכוון מזרח יורדים מדרונות עד לים המלח, ולכוון מערב יש 7 רכסים ושלוחות וביניהם ערוצי נחלים לכוון מערב-ים. הנחל הצפוני ביותר הוא נחל איילון והמרכזי הוא נחל שורק.

תל צובא

הגישה אל התל היא במעלה שביל (מסומן בירוק), שראשיתו בקיבוץ צובה. השביל מקיף את שרידי החומה ונוף הרי יהודה הנשקף ממנו. הכניסה לתל אינה מוסדרת ואין בתל כל שירותים או שלטי הסבר והכוונה. הביקור בו מחייב משנה זהירות בשל בורות פתוחים וסכנת התמוטטות של מבנים.

בתל עצמו ניתן למצוא שרידים רבים של הכפר הערבי סובא, ששכן במקום עד מלחמת העצמאות, וכן של מבצר צלבני. ממבצר זה נותרו שרידי החומה החיצונית המקיפה את המבצר בצורת מתומן עם חלקלקה ושער גדול, שרידי החומה הפנימית עם מספר שערים שנבנו במתכונת של סבכת ברזל יורדת בשילוב דלתות עץ, שרידי כנסייה ועוד. בראש התל חצר גדולה ובה בורות מים ומתקנים שונים. מהגגות הגבוהים בתל נשקפת תצפית פנורמית של כל הרי יהודה עם נוף מרהיב, כשבימים בעלי ראות טובה ניתן לראות את הים.ראשית המחקר במקום החל המאה ה-19 ע"י חוקר בשם אדוארד רובינסון. במחצית המאה השנייה של המאה ה-19 החל מחקר ארכיאולוגי מקיף בארץ ישראל ורובינסון היה אחד מהם. תחקר את תושבי המקום לגבי השרידים בתל, ונמסר לו מתושבי המקום שהשרידים בתל הם השרידים של מודיעין הקדומה ושם ממוקמים גם קברות המכבים.
רובינסון לא האמין שזו מודיעין וביצע מספר בדיקות שבסופן החליט שאלו שרידי העיר רמה, עירו של שמואל הנביא.
חוקר צרפתי בשם שארל קלרמון-גנו מגיע למקום ושולל את זיהוי המקום כרמה המקראית, הוא מבצע סקר ארכאולוגי ומגיע להחלטה כי אלו שרידי מבצר מתקופת ימי הביניים, בשם בלמונט, מבצר שסיפק אבטחה לצליינים העולים בדרכם לירושלים, והיות והוא ממוקם במקום יפה ובולט, ונשקף ממנו נוף יפה של הרי ירושלים, לכן כונה בלמונט=הר יפה. המבצר נחנך ב-1160 כנראה והחזיק מעמד כ-27 שנים בלבד. לאחר תבוסת הצלבנים בקרב קרני חיטין בצפון בשנת 1187, נזנח המבצר ולא התיישבו בו יותר.
כנראה שהחל מהמאה ה-18 התיישבו מתיישבים ערבים במצודה ולמרגלותיה היו שטחים חקלאים.
מקורות השם צובא הוא שם ישוב מקראי שממנו מגיע גם אחד מנערי דוד המלך ששמו יגאל בן נתן והוא היה מצובא. יתכן וזה צובא המקראית. מערות קבורה ומערכות מים מתקופת הבית הראשון נמצאו במקום ומוכיח שאכן הייתה פה התיישבות בתקופת בית ראשון.
סובא בערבית הם גרגירי החיטה לאחר שהופרדו מהגבעולים, ולכן טוענים הערבים שמקור השם בא לתאר את צורת החיים שהתקיימה במקום.
התושבים הערבים נטשו את המקום ב-1948 ובאוקטובר אותה שנה הוקם הקיבוץ צובא.

פרוזדור ירושלים

פרוזדור ירושלים מחבר בין שפלת יהודה להרי ירושלים. זהו מושג גיאופוליטי. בעקבות מלחמת השחרור לוחמי צה"ל מקימים פרוזדור שמכיוון יפו לירושלים, ומנעו מהצבא הירדני לסגור מצור על העיר ירושלים. בראשית מלחמת העצמאות היו יישובים מועטים ביותר בפרוזדור המחבר בין ירושלים לשפלה. הקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה היו הקיבוצים היחידים באזור ושם שכן כוח של הפלמ"ח שהיה אמור לאפשר מעבר חופשי של תנועה בנתיב שהיום בנוי עליו כביש 1. במהלך שנות החמישים נבנו ישובים רבים לאורך פרוזדור ירושלים (מעל ל-30 ישובים), אשר היוו חיזוק לגבול וכן ישובים לעולים הרבים. מפאת חוסר באדמה לחקלאות התבססה רוב החקלאות על גידולי בע"ח, ובמהלך השנים גם חקלאות זו אט אט נעלמת ורוב האוכלוסייה עובדת כיום בעיר. מהווים כיום כיישובי פריפריה של ירושלים.

הר הטייסים

את מלחמת השחרור נהוג לחלק ל-2 תקופות עיקריות. התקופה הראשונה היא בין כ"ט בנובמבר 1947, היום התקבלה ההחלטה באו"ם החלטת החלוקה של ארץ ישראל, ועד 14 במאי 1948, היום שבו הוכרזה מדינת ישראל. תקופה שניה של המלחמה היא התקופה שלאחר הכרזת המדינה. ההבדל העיקרי בין תקופות אלו הוא שעד מאי 1948, עד הכרזת המדינה, התנהלה בעצם מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים, אין עדיין מדינה ואין צבא מסודר. ולאחר הכרזת המדינה, המצב משתנה. המלחמה נפתחה כבר למחרת ההחלטה באו"ם, ב-30 בנובמבר 1947, עת הותקפו 2 אוטובוסים יהודים ליד פתח תקווה, שישה מנוסעי האוטובוסים נרצחו.
ירושלים מוקפת כפרים ערבים וחייבת אספקה שוטפת לתושבים היהודים בכדי שישרדו, האספקה מגיעה בציר התנועה הראשי בפרוזדור ירושלים לעיר. בארבעת החודשים הראשונים למלחמה מצליחות להגיע לירושלים די הרבה אספקה באמצעות שיירות אספקה. אך באמצע מרץ 1948 החלו הערבים לחסום את שיירות האספקה העולות לירושלים והדרך נחסמה לשיירות. בתחילת אפריל 1948 הוחלט בפלמ"ח לכבוש את 2 השלוחות בדרך לירושלים – שלוחת משלטים ושלוחת שיירות שמהן התקיפו הערבים את השיירות העולות לירושלים. המבצע היה לא פשוט, התושבים הערבים המקומיים מכירים הרבה יותר טוב את השטח, השטח המוקף כפרים ערבים רבים מספק את צרכי הלוחמים הערבים ומהווה להם גיבוי. המבצע מצליח והשלוחות נכבשות והשיירות שבות לעלות לירושלים. שם המבצע היה מבצע נחשון. החודש מאי 1948 הוחלט לכבוש את הכפר הערבי בית מחסיר. הלוחמים מתקשים לכבוש את בית מחסיר ומבקשים סיוע אווירי. לפלמ"ח היה באותה עת כמה מטוסים קלים, מטוסי סיור פשוטים, מתוך מחשבה שיוכלו לסייע בקרבות. המטוסים הגיעו לשדה דוב מפורקים ושם הורכבו. אלו היו מטוסי נורסמן. בפלמ"ח העמיסו את המטוסים בחביות מלאות בכל מיני היכולים להתפוצץ, שאותן הטילו ביעד שאותו רצו לתקוף. ב-10 במאי 1948 שמעו בשדה דב את הקריאה לעזרה של אנשי הפלמ"ח בשטח, וציידו מטוס לתקיפה. צוות המטוס כלל את שני הטייסים יריב שיינבוים ודניאל בוקשטיין, את האלחוטן/צלם אווירי שלמה כהן ושלושה מומחי חימוש, שלמה רוטשטיין, יצחק שקלנביץ וצבי שוסטרמן שטסו לכיוון פרוזדור ירושלים, זיהו את כוחות הפלמ"ח, וטסו לכוון היעד להטיל את הפצצה. לוחמי הפלמ"ח בשטח שמעו בום חזק מכוון הכפר ומיד הסתערו על הכפר, ובהגיעם לשם נוכחו לדעת כי הכפריים ברחו מאימת הפצצה, והכפר נכבש. לאחר מספר ימים שהמטוס לא חזר לשדה דב התחילו לנסות ולברר מה קרה למטוס. רק לאחר מספר ימים מתברר כי המטוס נפל מסיבה שאינה ידועה, וכל צוותו נהרג. הכפריים שמרו את גופות הצוות בבור מים, שהובאו לקבורה בקרית יערים.

אנדרטת חללי חיל האוויר

בסמוך לגלעד לזכר צוות המטוס בהר הטייסים, שהחל משנות ה-50 הפך למקום התכנסות לאנשי חיל האוויר ולמשפחות השכולות לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוקמו בחורשה סמוך לגלעד עמודי זיכרון בהם מונצחים שמות חללי חיל האוויר מהקמתו ועד היום. העמודים הוקמו בשנת ה1999.כל שנה במהלך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתכנסים בהר הטייסים נציגי פיקוד החיל, נספחי חילות האוויר הזרים והמשפחות השכולות, לטקס הזיכרון המרכזי של החיל. בטקס זה מתקיים מנהג ייחודי כאשר בו ברגע שנשמעת הצפירה בשעה 11:00 בבוקר, חולף מעל ההר מבנה של מטוסים או מסוקים, כאשר אחד מהרביעייה נפרד מחבריו והשלושה ממשיכים ב"מבנה חסר" לציון זכרם של הנופלים. בנוסף, בסופו של שלב ה״מכין״ בקורס הטיס, עולים פרחי הטיס החדשים במסע לפסגת ההר ושם מתקיים טקס לציון סוף השלב.

אנדרטת גווילי האש

מיקומה על ראש הגבעה, הרחק מכל ישוב אדם, מזכירה לנו את סיפור המקרא הידוע: - "והאלוהים נסה את אברהם ויאמר: קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית, פרק כ"ב). הסיפור נמשך: "ביום השלישי ויישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". שלושה ימים עברו מאז יצא מבאר-שבע ועד שהגיע להר המוריה. בימים אלה התכונן נפשית להגשמת הרעיון של הקרבת בנו. המבחן הקשה ביותר בחיי אברהם ובחיי כל אדם. סיפור העקידה כוונתו להדגיש שאסור להעלות קורבן אנוש. הלקח החשוב שהעולם היה צריך ללמוד מכך - לא נלמד.האנדרטה זועקת לגויים: הצלחתם לרצוח, אך לא לעשות כלה! עקידה אינה הקרבה אלא קשירה למזבח לפני השחיטה. זה מסמל את נכונות עם ישראל להקרבה עצמית על-פי דוגמת אברהם אבינו, שהקריב את בנו יחידו יצחק שסימל את עם ישראל. "עולה" באנגלית היא Holocaust, מילה יונית (הולס = הכל, קאוסט = נשרף). החומר נשרף והעשן מיתמר ועולה השמימה, עולה בעברית. בתודעת הפסל הדובר אנגלית, Holocaust זו שואה. שואה וקרבן. הקרבת חלק גדול מעם ישראל, מאש חורבן הבית ה-2. זה הקשר המהותי בין עקידת יצחק לשואה.

 האנדרטה הוקמה ביוזמת "בני ברית" בארצות הברית, ובתרומתו. האתר נבחר על ידי יוסף וַיְץ, מראשי קק"ל וממייסדי מינהל מקרקעי ישראל. את האנדרטה פיסל האמן נתן רפפורט.

האנדרטה עשויה ברונזה וגובהה שמונה מטרים. צורתה היא של שני גלילי מגילה, המביעים את היותו של עם ישראל עם הספר. גליל אחד מתאר את השואה והשני את התקומה.

בחלק המסמל את "השואה" מתוארים בין השאר יאנוש קורצ'אק וילדיו, שורת קסדות המתארות את החיילים הנאצים, דמות מלוחמי הגטאות האוחזת רימון, ודמויות נוספות מאחורי גדרות המחנות. את חלק השואה חותמים תמונות של ניצולי השואה העולים לארץ במבצעי העפלה, יהודים מהארץ שעוזרים להם לרדת מהסירות, ודמות יהודי המנשק את אדמת ארץ ישראל.

בחלק "התקומה" מפוסלים סמלים שונים של הארץ כמו: עצי זית, ילד אוחז אשכול ענבים, הרב גורן התוקע בשופר ליד אבני הכותל המערבי, מנורת בית המקדש המתוארת בשער טיטוס, דמות זקן (בן דמותו של רבי אריה לוין) המסמלת את אליהו הנביא, אנשים רוקדים הורה ודגלים מתנופפים ליד מלאך התוקע בחצוצרה.

במרווחים שנוצרו בין שני הגלילים ממוקמים שני חדרי זיכרון, שבתוך כל אחד מהם חרוט פסוק מהתנ"ך.

שמורת הסטף

מחקר ארכיאולוגי מראה שהתיישבות החלה באתר סטף לפני כ – 6000  שנה בתקופה הכלקוליתית.
בניית טרסות החלה לפני כ - 4,500 שנה . האתר הגיע לשיא גודלו ותפארתו בתקופת ימי בית שני והתקופה הביזנטית. במרוצת התקופה הצלבנית והעותומנית ידע האתר עליות ומורדות. ב- 1949 נוסד כאן המושב ביכורה על שרידי הכפר הערבי סטף שניטש במלחמת העצמאות. לאחר זמן קצר נאלצו המתיישבים לעזוב את המקום. עם הזמן התמוטטו קירות התמך ומפולות עפר כיסו את שתי בריכות האגירה ואת האמות שהוליכו אליהן את מי המעיינות. במרוצת שנות ה – 50 שימש המקום כאתר אימונים ליחידה 101 ולצנחנים.
בתחילת שנות השמונים התחילה קרן קימת לישראל לשחזור את מערכת המדרגות החקלאיות שבאזור. אנשי קק"ל שיקמו את שתי בריכות האגירה של שני המעיינות – עין סטף ועין ביכורה, שיפצו את המדרגות וחפרו מחדש את תעלות ההשקיה אל החלקות. בזכות פעולות אלה אפשר כיום להמחיש בפועל את חקלאות ההר המקראית, ובעתיד גם את התעשיות הנלוות אליה: עצירת שמן זית, דריכת ענבים לייצור יין ועוד. מלאכת השיקום נמשכת גם עתה, בחלקה על ידי תלמידים וחיילים הפוגשים תוך כדי פעילותם פנים אל פנים מושגים מעולם המקורות היהודי כגון "מעיין חתום", "חקלאות שלחין" ו"חקלאות בעל". בסטף מתגוררות שתי משפחות העוסקות מטעמה של קק"ל במלאכת השחזור, בעיבוד גני הפרי והירק ובהדרכת המבקרים במקום. בסטף הונהג מפעל יחיד במינו בישראל – "בוסתנוף". קק"ל מעמידה לרשות תושבי ירושלים חלקות קרקע קטנות בתשלום סמלי, ואלה באים לעבד אותן להנאתם בשעותיהם הפנויות. כך הם נופשים משגרת עבודתם היומיומית, נושמים "אויר הרים צלול כיין" ומגשימים הלכה למעשה את הפסוק: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

הרי יהודה בנויים בעיקר משכבות של סלע גיר ודולומיט. סלעים אלו הינם סלעים מוצקים ואינם אלסטיים, ובתהליך היווצרות הרי יהודה נשברו שכבות הסלע הללו ונסדקו. כתוצאה מכך הרי יהודה מלאים בסדקים בשכבות הסלע שבהם מחלחלים מים. המים אינם מחלחלים בתוך הסלעים. הסלעים הינם מוצקים ואינם עבירים למים, אלה בסדקים שבין שכבות הסלע.
בין שכבות הגיר והדולומיט ישנן גם שכבות סלע מסוג חוואר, סלע זה הוא גמיש יותר ואלסטי, ולכן אינו עביר למים. סלע חוואר מכיל מינרל מסוג חרסית, שבמפגש עם המים הוא הופך להיות אטים. כאשר יורד גשם בהרי יהודה ומגיע לפני הקרקע של שכבות הגיר והדולומיט הסדוקות, המים מחלחלים בסדקים אלו בשכבות הסלע. לכן שכבות אלו שבהן מחלחלים מים נקראות אקוויפר (אקווה=מים, פר=שכבה), שכבה שיש בה מים, או שכבה אוצרת מים.
המים בשכבה זו יחלחלו כל עוד הם בשכבות הגיר והדולומיט הסדוקות. אך כשהמים יגיעו לשכבת החוואר הם לא יוכלו לעבור ויתרכזו שם. החוואר יושב בשכבות צרות ודקות בין שכבות הסלע של הגיר והדולומיט והיא כאמור אטימה למים. שכבה שהיא אטימה למעבר מים נקראת אקוויקלוד, או שכבה עוצרת מים.
המים יישארו כמי תהום, לכודים בתוך שכבות הסלע, עד שישאבו, או איזה תהליך טבעי שבעקבותיו ימצאו המים את דרכם החוצה.
כמו שכבר נאמר, הרי יהודה בנויים בעיקר משכבות סלע גיר ודולומיט, אך לא רק. בהרי יהודה יש גם שכבות סלע מסוג חוואר, והן מפוזרות בין שכבות הגיר והדולומיט, מה שמקנה לנו תצורה של אקוויפר-אקוויקלוד-אקויפר וכו'.
משכבות הסלע של הגיר ודולומיט מתפתחת קרקע מסוג טרה-רוסה שהיא טובה לחקלאות, רק שהאדמה נסחפת לערוץ הנחל, היכן שלא ניתן לזרוע בגלל סכנת סחיפה של המים, כאשר המים יעלו על גדותיהן. ומכאן התפתחה החקלאות במדרגות על גבי ההר - טרסות. הרעיון הוא להקים גדר, חומה, בתחתית ההר שיעצור את האדמה שנסחפה, וכאשר הבור התמלא באדמת טרה רוסה, בעזרת הסחף של האדמה וגם באמצעות עבודת כפיים קשה של מילוי אדמה, ניתן להתחיל ולזרוע באותה מדרגה, ובמקביל להקים את המדרגה הבאה, מעל השטח של המדרגה הראשונה, כעת המדרגה השנייה תתחיל להתמלא באדמה שנסחפה, וכאשר היא תתמלא, ניתן יהיה להתחיל ולזרוע גם בה ולהקים במקביל את המדרגה השלישית וכן הלאה. כך אנו מקבלים את המדרגות-טראסות במעלה ההר.
התהליך נמשך לאורך שנים עד אשר כל מדרון ההר מתמלא במדרגות.
את המדרגות בונים מתחת למעיין נובע במדרון ההר, שהוא פתחו של אחד מהסדקים בשכבות הסלע שדרכו יוצא מים, ואת המים הללו מובילים לבריכת מים, שממנה מנווטים המים במערכת של תעלות השקיה לגידולים במדרון ההר. המים נשלחים מתוך המעיין להשקות את הגידולים במדרגות שמתחת למעיין, ולכן צורת חקלאות כזו נקראת
חקלאות שלחין, כי המים נשלחים בצורה יזומה ע"י החקלאי.
אבל יש מדרגות גם מעל המעיין. כיצד ניתן להשקות מדרגות אלו כאשר כח הגרביטציה אינו פועל לטובת החקלאי? פה נסמכים על הגשם, ולכן גם סוג החקלאות שיגדלו במדרגות אלו יהיו גידולים שיכולים להתבסס רק על הגשם, וחקלאות זו נקראת חקלאות בעל, על שם אל הגשם הכנעני בעל, בהשקותו את האדמה, הוא בועל את האדמה ומפרה אותה.

עין ביכורה – על שם הפירות שמבכירים, מבשילים מוקדם יותר. את המעיין לא ניתן לראות הוא בבטן ההר, המקומיים חצבו ניקבה לתוך ההר, בכדי להגדיל את תפוקת המים, "ריפדו" את ההר באזור שנחצב בכדי לחזקו מפני סחף המים,  ובכדי לשלוט על כמות המים המגיעה לשדות, בנו בריכה שתרכז את המים, וממנה יש לחקלאי שליטה על מאגר המים שממנה הוא משקה את השדות דרך מערכת התעלות. זוהי דוגמא לחקלאות שלחין.
התשתית הדרושה לחקלאות שלחין מבוססת אם כך על עבודה רבה וקשה, שנועדה להכשיר את השטח לשנים רבות עבור אוכלוסייה גדולה, הקמת הטרסות, מילוי האדמה, בניית תעלות ההשקיה, בריכות האגירה, חציבת הנקבות הן עבודות כפיים קשות המצריכות כח עבודה לא קטן.

מערת הנטיפים – אבשלום

מערת אבשלום, הידועה גם בשם מערת הנטיפים או מערת שורק, היא מערת נטיפים הנמצאת בהרי יהודה, כשלושה קילומטרים ממזרח לעיר בית שמש. שמה של המערה נקבע לזכרו של החייל אבשלום שוהם שנפצע אנושות במלחמת ההתשה ונפטר מפציעתו לאחר 3 שנים. אבשלום שוהם נקרא על שם אבשלום פיינברג, אחיה של צילה סבתו, והמשפחה אף תרמה לשיקום המערה וקריאתה על שמו. המערה אינה בין מערות הנטיפים הגדולות בעולם, אך היא עשירה במגוון רחב של נטיפים וזקיפים ונחשבת לאחת ממערות הנטיפים היפות ביותר.
פתח המערה נמצא בגובה של 385 מ' מעל פני הים, אורכה המרבי 91 מ', רוחבה המרבי 80 מ' וגובהה המרבי 15 מ', שטחה כ-4,800 מ"ר ונפחה כ-25,000 מטר מעוקב.המערה נתגלתה באקראי על ידי אלכס שנברג ואהרון פניג'ל בשנת 1968 לאחר שנחשפה בעקבות פיצוצים שנערכו בשטחה של מחצבה בהר טוב שסיפקה חצץ לבנייה. בעקבות המצאות כמות קטנה יחסית של חצץ אחרי אחד הפיצוצים, גילה שנברג מתחת לערמה חור שגודלו היה כ-60 ס"מ על 60 ס"מ. שנברג זחל לתוך החור וגילה מערת נטיפים גדולה. לימים תיאר את התחושה כ"תחושת בראשית, מקום שבו רגל אדם לא דרכה מעולם". לפי המלצתו של שנברג להנהלת המחצבה, הוחלט לשמר את המערה ולהודיע לרשויות על התגלית.דבר גילויה נשמר בסוד לתקופת מה מחשש שגלי מבקרים שיגיעו למערה יגרמו לחורבנה, אולם הסוד דלף במהירות והמונים הגיעו לבקר במערה. שמירה הוצבה על המערה והארכיאולוג מיכאל אסף הופקד על מחקר המערה. לאחר שהוכשרה לביקור נפתחה לקהל הרחב בשנת 1977, ונחנכה רשמית בספטמבר 1977.
בשלוש השנים הראשונות היו הביקורים בתיאום מראש בלבד. בתקופה זאת ביקרו במערה כמליון מבקרים. ב-2012 ביצעה רשות הטבע והגנים שורה של שיפוצים במערה, בהם התקנת מערכת ניטור ממוחשבת והתקנת תאורת LED אקולוגית במגוון צבעים.
תהליך היווצרות המערה נוצר מתחילתו מגשם היורד על פני הקרקע. בעלי החיים על גבי הקרקע, וכן תהליך הריקבון של הצמחים מייצרים CO2, והם מעשירים את המים ב-CO2. המים שמחלחלים בסדקים בשכבות הסלע מכילים אם כך כמות גדולה של CO2, מים עם הרבה CO2 הינם מים אגרסיביים הממיסים את הסלע בקלות רבה (יחסית), ואפשר לומר שהם ממיסים את המינרל קלציט. כעת יש בסדק הרבה מים מועשרים ב-CO2 וקלציט מומסת. כאשר תערובת זו מגיעה לפתח הסדק, ה-CO2 נפלט לחלל המערה, ואז יכולת ההמסה של המים פוחתת, והקלציט המומסת מתגבשת מסביב לסדק בצורת טבעת, בתהליך זה אנו נקבל נטיף הבנוי מהרבה טבעות.
הטיפות שנופלות לבטן האדמה עוברות את אותו תהליך. ה-CO2 מתנדף, הקלציט מתגבשת ולאט לאט נוצר הזקיף.
לעיתים הסדק, או הפתח יכול להיסתם, אזי המים ימצאו את דרכם על גבי הדופן של הנטיף מסביב לסדק, ובסוף תהליך שכזה נקבל נטיף בצורת קונוס.