הרי ירושלים

1 דקות קריאה

חבל הררי במרכז הרי יהודה בין הרי בית אל בצפון והר חברון בדרום. נקרא על שם העיר ירושלים השוכנת בתחומו ומהווה את עיקרו של חבל בנימין המקראי. הרי ירושלים הם אוכף רחב המפריד בין קמר הרי בית אל וקמר הר חברון, והם נמוכים ב-100-150 מ' מהקמרים שמצפונם ומדרומם (שיאם בהר אורה, שרומו 842 מ' מעל פני הים). טמפרטורה בחורף: 14-20 מעלות, ובקיץ: 25-30 מעלות. עובדה זו, וכן העמקים המתונים היורדים מהאוכף של הרי ירושלים אל השפלה, הפכו את החבל לפרוזדור טבעי המאפשר חצייה נוחה של שדרת ההר התיכונה ממישור החוף אל בקעת הירדן. גובהם הממוצע של הרי ירושלים הוא כ-650 מטרים מעל פני הים.

ההרים הם שלוחות מקבילות היורדות מבמת ההר הגבוהה (800 מטר) של ירושלים, כיוונן מזרח-מערב, וביניהן נחלי אכזב הזורמים מערבה. מדרונותיו תלולים, ואין בו כמעט במת הר ושטחים מישוריים. את האזור מנקז אחד הנחלים הגדולים במרכז, נחל שורק, שבתוך העמק שלו עוברים יובליו הגדולים בתחום הרי ירושלים והם נחל רפאים ונחל כסלון.

התמונה המורפולוגית של הרי ירושלים היא כשל כף יד שביניהן חוצצים עמקי נחלים גדולים, שורש כף היד הוא במת ההר (מרמת רחל דרך ירושלים אל שועפאת), ומכאן נשלחות אל השפלה שבע שלוחות ארוכות:

• נבי סמואל—מעלה החמישה

• נווה אילן

• שורש

• צובה—רמת רזיאל,

• נס הרים,

• מטע,

• סנסן

עמקי הנחלים גדולים בין השלוחות הם:

• כפירה

• כסלון

• שורק (נקרא נחל קדמן – עמוק מאוד יחסית לכמות המים שהוא מנקז)

• רפאים

• סנסן

• עציונה

בהגיען אל השפלה, יורדות השלוחות בכפיפה גיאולוגית חריפה, שנראית היטב לנוסעים מבית סירא לשער הגיא או מבית שמש לעמק האלה.

שטחים גדולים בהרי ירושלים מכוסים בחורש טבעי (נחל שורק, נחל דולב ועוד). בחלקיו האחרים של החבל יש חורש אורנים נטוע, המשתרע באזורים אחדים על שטחים נרחבים. בהרי ירושלים שמורות טבע אחדות, שהגדולה שבהן היא שמורת נחל שורק. בהרי ירושלים כ-100 מעיינות, הנובעים בעמקי הנחלים ומדרונותיהם. רוב המעיינות הם מעיינות ניקבה, וצמודים אליהם בתי שלחין עתיקים.
על שטחים נרחבים במדרונות הנחלים בנויות טרסות עתיקות - זכר לפעילות החקלאית האינטנסיבית שהייתה כאן בעבר. השרידים הקדומים הפזורים בחבל כוללים שרידי יישובים חקלאיים מימי בית ראשון (חורבת כפר סום), בתי חווה ומערכות חקלאות מתקופת בית שני והתקופה הרומית-ביזנטית (עין חנדק, סטף) ואתרים צלבניים (כנסיית אבו גוש, מצודת צובה, חורבת חנות, מנזר עין חמד).
בתוכנית החלוקה של האו"ם (1947), נכלל חלק מפרוזדור ירושלים בשטח המדינה הערבית העתידית, וחלקו בשטח הבינלאומי שכלל את ירושלים. במהלך מלחמת העצמאות כבשה חטיבת הראל את האזור, מה שנתן למדינת ישראל אחיזה באזור ההר, דרך גישה לירושלים ואת השטח ששימש לבניית מערב העיר ירושלים. בהרי ירושלים גם אתרים רבים המנציחים את הקרבות הקשים שהתנהלו כאן במלחמת העצמאות, ובהם הקסטל במבשרת ציון ודרך בורמה.

היישוב הראשי בחבל הוא העיר ירושלים. כמו כן יש באזור כמה יישובים עירוניים (מבשרת ציון, צור הדסה), כפרים ערביים אחדים (אבו גוש, עין ראפה, עין נאקובה), מושבים וקיבוצים.

יד קנדי

יד קנדי הוא אתר הנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, שהוקם באזור עמינדב בהרי ירושלים. האתר נחנך ב־4 ביולי 1966, במעמד עם רב ובנוכחות ראש הממשלה דאז לוי אשכול השופט ארל וורן, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הרעיון להקמת יער ההנצחה הקרוי על שם הנשיא, ובמרכזו אתר ההנצחה היה רעיון של מקס ברסלר, ראש הקרן הקיימת לישראל בארצות הברית בעת הירצחו של הנשיא. צורתו של האתר ייחודית, שטח הרחבה שסביב המבנה כ-1,500 מ"ר והיא משמשת לאירועי הנצחה ואירועי ידידות בין ישראל וארצות הברית. בתוך אתר ההנצחה דולק נר זיכרון לזכר הנשיא.

זמן קצר לאחר רצח קנדי קמו יוזמות ממלכתיות במדינות רבות בעולם שמצאו את ביטוין בין השאר בהקמת אנדרטאות ואתרי הנצחה. דמותו של קנדי בישרה עידן חדש בהנהגה. גילו הצעיר (47 בעת בחירתו לנשיא) סימלה את התחזקות מעמד הצעירים. לקנדי היו משפטי מחץ שייצגו היטב את עידן הצריכה. בין המשפטים הרבים שהנפיק לעולם היה המשפט החביב הבא: "אדם אחד עשוי להביא לשינוי, וחובה על כל אדם לנסות". גם בישראל שהחלה לחמם את יחסיה עם ארה"ב. אתר ההנצחה עצמו נקבע בראש הפסגה הגבוהה באזור. היא מתנשאת לגובה 840 מטר וניתן להשקיף ממנה דרומה אל גוש עציון, מערבה עד הים ומזרחה לכיוון בתיר – היא ביתר הקדומה.

הדרך המובילה ליד קנדי תוכננה כך שהמבנה ייחשף לפתע ממרחק ואז יעלם שוב. הדרך הצרה מתפתלת בהתאם למבנה ההר והטופוגרפיה מהחצר השקועה שתי דרכים עולות אל פסגת ההר: רמפה או מדרגות, ובשתיהן חוזר המבקר ונחשף באחת לבניין. אלא שהפעם הוא ניצב קרוב ולמרגלותיו, תוך שהוא יכול לבחון את צורניותו וחומריותו. בחניה עדיין נסתר המבנה מהמבקר. תחילה נכנסים לחצר שקועה, כשבדופן אחת ניצב קיר ועליו שמות התורמים. בדופן השני אולם רב-תכליתי שכיום משמש ליערן והשומר, אך בעתיד אולי יפתחו כאן בית קפה. האם עדיף היה לפתוח כאן משהו יותר ערכי? ספק, היות וכיום כל תיירן מתחיל יודע שעסקים קולינרים מצליחים למשוך קהל הרבה יותר מכל דבר אחר.

המתחם מעוצב באופן שונה ממתחם דתי אחר שהוקם 30 שנה קודם לכן על פסגת הר אורה הסמוך – "המקדש של מיס קרי". המקדש של מיס קרי שעוצב כנראה על ידי האדריכל אוסטן סיינט בארב הריסון, הוקף בשלושה מבני אכסניה (שרק שניים נבנו בסופו של הדבר) ועיקר ההשקעה היה בעיצוב המבנה עצמו, ולא במהלך אותו כיוון האדריכל למבקר מהרגע שיגיע לאתר – מהלך אותו אימץ דוד רזניק בניגוד למיס קרי. אך בדומה למיס קרי שביקשה לחדש וליצור מקום המותאם לכל שלושת הדתות המרכזיות בארץ, כך גם יד קנדי מותאם לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל.

עבודות עפר הפכו את פסגת ההר לפלטה שטוחה בצורת אליפסה שבחלק ממנה (ולא במרכזה) ניצב מבנה עגול בקוטר 28 מטרים, המורכב מ-53 עמודי בטון. 50 כמספר המדינות החברות בברית + שני עמודים לקק"ל + עמוד אחד למחוז קולומביה. סמלה של כל מדינה מודבק על עמוד (במקור הודבקו הסמלים על חלונות הזכוכית). העמודים נושאים את תקרת הבטון ומזדקרים מעליה, כך שמודגש הכיוון הורטיקלי של המבנה והמשכיותם הבלתי נראית של העמודים. באופן זה נוצרה צורה המזכירה כתר –כל עמוד ממשיך את הריצוף המרכיב את הרחבה ההיקפית ומעוצב גם הוא מפסים כהים ובהירים לסרוגין (כמו הזכוכית הכהה והעמודים הבהירים). בין כל אחד מעמודי הבניין מפריד מרווח שנאטם באמצעות לוחות זכוכית כהה המתנשאים לגובה 7.25 מטרים, כגובה אולם הזיכרון הפנימי. יצירה זו אפשרה אולם המנותק במידה מסוימת מהחוץ, אך הסביבה המקיפה אותו נשקפת מכל עבר והמבקר חש בה כי הוא חלק בלתי נפרד מהנוף. קרני השמש חודרות אליו מבעד לעמודי הבטון ויוצרות משחקי אור וצל המדגישים את ייחודו של המקום והאווירה שהוא משרה.

רחבת האולם נפרדת מהמעטפת באמצעות רצועה של גינה היקפית ופנימית, שממנה ניתן לראות רק את הצמחים הצומחים אל על, היות ומעקה בטון דקורטיבי מסתיר את חלקם התחתון. לעיצוב המעקה הוזמן האמן דב פייגין, "אני משתדל שעבודתי תשתלב בריתמוס של המבנה המיוחד הזה", הסביר פיגיין למנחם תלמי בראיון שנערך עמו לקראת חנוכת המבנה ופורסם ב"מעריב". "תהיה זו עבודה צורנית-עיטורית הקשורה בארכיטקטורה של המבנה ועצמת הנוף שבחוץ". במעקה הבטון שעיצב פייגין משולב תבליט ברונזה המציג את פניו של קנדי וכן מדף לספר זיכרון. במרכז האולם, קרוב לרצפה, מונח נר תמיד שמעליו במרכז התקרה העגולה פעור חור זעיר המסמל את יציאת העשן, בדומה למקדשים עתיקים (כמו הפנתאון ברומא), ובכך מרמז על הרעיון כי קנדי הוא קורבן. כמעט ולא השתנה דבר מאז חנוכת האתר ב-4 ליולי 1966. פרט אחד חסר וזו ויטרינה בה הוצגו אמירות של קנדי שהתייחסו למדינת ישראל, וכן היד שעל שמה הוא נקרא. היד נלקחה כנראה על ידי גנבי מתכות שלא נתפסו.

יער קנדי

קרן קיימת לישראל (קק"ל) היא חברה לתועלת הציבור. נוסדה כארגון ציוני בקונגרס החמישי של ההסתדרות הציונית ב־1901 כאמצעי לאיסוף כספים מיהודים לשם קניית קרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות יהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל התאגדה קק"ל כחברה ישראלית ובתזכיר התאגדותה משנת 1954 נוסחו מטרותיה ובהן קניה וחכירת קרקעות ליישוב יהודים. בשנת 1961 נחתם "כתב האמנה" בין מדינת ישראל וקק"ל, המעניק לקק"ל ייפוי כוח להיות המוסד הממונה על פיתוח אדמות הארץ וייעורן ועל ההסברה החינוכית-ציונית. לפני קום המדינה עסקה קק"ל בעיקר ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן. עם זאת, רוב קרקעות קק"ל נמכרו לקק"ל על ידי ממשלת ישראל לאחר קום המדינה מתוך "נכסי הנפקדים" - נכסי דלא ניידי שבעליהן נטשו אותם במלחמת השחרור.

עיקר פעילותה של הקרן הקיימת בתחום רכישת הקרקע החלה לאחר כינוס הוועד הפועל הציוני ב-1920 בלונדון. עד שנת 1920 רכשה קק"ל פחות מ-25,000 דונמים שרובם עברו מבעלותה לרוכשים פרטיים. בשנת 1923 מונה מנחם מנדל אוסישקין לעמוד בראש הקרן. בתקופה זו הייתה חברת "הכשרת היישוב" בראשות יהושע חנקין הקונה העיקרית של קרקעות עבור קק"ל. משנות השלושים ואילך, בתקופת כהונתו של יוסף וייץ כמנהל מחלקת הקרקעות והייעור החלה קק"ל לרכוש קרקעות במישרין מבעלי הקרקע הערבים. בשנים 1921-1933 היה משקלה של הקרן כ-60% מכלל העברות הקרקע לבעלות יהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל התאגדה קק"ל כחברה ישראלית ובתזכיר התאגדותה משנת 1954 נוסחו מטרותיה: "לקנות, לרכוש בחכירה או בחליפין, לקבל בחכירה או באופן אחר – קרקעות, יערות, זכויות חזקה ושיעבודי הנאה וכל זכויות כיוצא באלו, וכן נכסי דלא ניידי מכל סוג אחר, התחום שנקבע (והוא כולל לפי מובנו בתזכיר זה, את מדינת ישראל וכל שטח הנתון לשיפוטה של ממשלת ישראל) או בכל חלק ממנו, לשם יישוב יהודים על הקרקעות והנכסים האמורים".

מקור רוב הקרקע שבידי הקרן הקיימת אלו נכסי דלא ניידי שבעליהם גורשו/נטשו אותם במהלך מלחמת השחרור, ושהועברו לקרן הקיימת מממשלת ישראל לאחר קום המדינה בשתי עסקאות גדולות. אברהם גרנות הוא שיזם והוציא לפועל את הרכישות על אף התנגדות בקרב שרי ממשלה ובהנהלת הקרן הקיימת. בין המתנגדים היה יוסף וייץ שסבר שרכישת קרקע הנמצאת ממילא בידי המדינה מיותרת ודי באפוטרופסות של הקרן הקיימת לשם פיתוח. בין הנימוקים למסירת שטחים גדולים לידי הקרן הקיימת מידי הממשלה היו מחויבותה של הקרן הקיימת (להבדיל מממשלת ישראל) לפיתוח הקרקע לטובת יהודים בלבד. כך הסבירו הרצפלד וגרנות שהעברת הבעלות על תבטיח שהן ישמשו אך ורק את היהודים ולא את יתר אזרחי המדינה.

הקמת קרן היסוד בשנת 1920 (הארגון שניהל את כספי ההסתדרות הציונית) ומינהל מקרקעי ישראל ב־1960 (הארגון שריכז את הקרקעות הציבוריות של מדינת ישראל) צמצמו את תחום אחריותה של קק"ל, עם זאת בשנת 1961 נחתם "כתב האמנה" בין מדינת ישראל וקק"ל, המעניק לקק"ל ייפוי כוח להיות המוסד הממונה על פיתוח אדמות הארץ וייעורן ועל ההסברה החינוכית-ציונית. על פי האמנה מינהל מקרקעי ישראל מנהל גם את קרקעות הקק"ל.

סעיף 4 באמנה קובע כי "אדמות הקרן הקיימת לישראל ינהלו, נוסף לכך, בכפיפות לתזכיר ולתקנות ההתאגדות של הקרן הקיימת לישראל" כלומר ייועדו ליהודים בלבד. בתחילת המאה ה-21 מרוכזת פעילות הקרן סביב פיתוח, השבחת והכשרת קרקעות לעיבוד ולהתיישבות, ובתחומים כגון סלילת דרכים, בניית סכרים וניקוז.

יערות קק"ל: יערות קק"ל (קרן קיימת לישראל) הם שטחים מיוערים שניטעו על ידי הקרן הקיימת לישראל על אדמותיה כחלק ממפעל הייעור בארץ ישראל. 95% מעצי היער הינם נטועים ע"י האדם ורובם נטעו ע"י קק"ל. יערות קק"ל מתפרסים על פני כ-920,000 דונם, שבהם למעלה מ-240 מיליון עצים. תחומי הפעילות והעשייה העיקריים של קרן קימת לישראל (קק"ל) הם:

ייעור וסביבה, מים ושיקום נחלים, התיישבות ופריצת דרכים, חינוך ונוער, תיירות ופעילות ביערות ובפארקים, מחקר ופיתוח. בהיותה הארגון האמון עליהם מטפחת קק"ל את רווחתם של תושבי ישראל והמבקרים בה .

הייעור בישראל אמנם החל בעצי זית – עצי פרי, אך מאז ועד היום עצי הסרק הם הרוב המכריע של העצים בישראל. המינים השולטים הינם המחטניים, שביערות קק"ל מכסים כ 46.5% מהשטח (כחצי מיליון דונם), רוב העצים המחטניים הינם אורנים, בעיקר מזן 'אורן ירושלים'. בבדיקות שנעשו בתקופה שבין מלחמות העולם, הן על ידי השלטון הבריטי, והן על ידי הקק"ל, נמצאה עמידותו של 'אורן ירושלים' הגבוהה ביותר, ועל כן נעשה בו השימוש הגבוה ביותר. אמנם נעשה שימוש באקליפטוסים, אך שימוש זה נעשה בעיקר בביצות, ולאחר הכישלון במעבר לחולות נחלת יהודה בראשית שנות העשרים, הופסק השימוש בו אף בהרים. כתוצאה מכך יערות רבים בארץ הינם חד-מיניים.

ישנם הטוענים לגבי הייעור החד-מיני באורן ירושלים, שאינו מאפשר חיים תחתיו לכאורה – ומייצר מה שמכונה 'מדבריות האורן'. לעומת הטענה הפופולרית (שהדבר נגרם עקב תכונות חומציות של המחטים) המופרכת באתר קק"ל, הגורם המשפיע העיקרי הוא קצב חילוף העלים הגבוה, שמפריע לצמחייה שלא צומחת מספיק מהר להשתרש, ומפחית את מגוון המינים. טענה נוספת היא שיערות המחטניים המיובאים ממדינות קרות רגישים מאוד לשריפות, לעומת עצים מקומיים. בעקבות ביקורות אלו קק"ל שינתה את מדיניותה, ופועלת לשתילה רב-מינית ביערות הטעונים חידוש (למשל עקב שריפות).

ח'ירבת סעדים

חורבת סעדים הוא שמם של שרידי חווה ביזנטית, בית בד ומסגד קדום שהוקם על הריסות המבנים הביזנטיים. האתר נמצא ממערב לירושלים ומצפון ליד קנדי, על רכס שמפריד בין נחל שורק ונחל רפאים. בסמוך לאתר נמצא בית בד. חורבת סעדים ממוקמת באזור חורש ים תיכוני ובלב חורשת אלונים המגיעים לממדים עצומים , שעצם קיומה עד היום מרמז על קדושתו של מקום זה לאורך השנים. במקום בו נמצא מסגד או קבר שייח לא כורתים את העצים עקב קדושת המקום ששמרה על חורשת האלונים לאורך זמן , איסור זה מאפשר לעצים לצמוח פרא באין מפריע. באתר בולט עץ חרוב עתיק רחב ומרשים. שיח' אחמד שלו מוקדש המסגד, היה ידוע כמעניק ברכות ומרפא עקרות.ממבנה המסגד נותרו שני קירות בגובה שני מטרים, אחד מהם נושא קשת שלמה.

שמה של החורבה נגזר משמה הערבי - אלחִ'רְבֶה א-צַעִידָה ("החורבה הגבוהה"), שכן חורבה זו בהחלט מתנשאת לגובה יחסי בסביבתה(או גם על שם העצים העתיקים והגבוהים). חורבת סעדים מלשון "סעידה"( "המאושרת"), מתקשר לאגדה מקומית על קדוש מוסלמי שהיה ידוע בסגולותיו להעניק ברכה וילדים לנשים עקרות.

הטיול בחורבת סעדים בפני עצמה איננו מרגש במיוחד, אך ביקור בה בתחילתו של מסלול שביל המעיינות לכיוון עין חנדק או כנקודת סיום למסלול שביל המעיינות לאחר ביקור בעין עוזי ועין עמינדב מצדיקים גם ביקור בחורבה זו, ורצוי בתקופת החורף שכן בתקופת הקיף האיזור חם למדי ומעיין עין סעדים חרב בתקופת הקיץ ושופע למדי בתקופת החורף. החורבה נמצאת על שביל חוצה ישראל ומהווה נקודת מפנה שבו מסתיימת עליה תלולה ומתחיל מדרון מתון של השביל. בקרבת חורבת סעדים ישנם שני חניונים מטופחים הנמצאים בלב יער עמינדב, חניון סעדים וחניון הארבעה המהווים נקודה מצויינת לפיקניק בחיק המשפחה לצד שולחנות קק"ל ומספר מתקני שעשועים.

אגדת ח'רבת סעדים
בשרידי הכפר בו אנו יושבים, גדלה ילדה חרוצה וחביבה ושמה סעידה. מדי יום הייתה סעידה יוצאת לרעות את צאן משפחתה, חוזרת הביתה ועוזרת לאמה בעבודות הבית. יום אחד החלו ליפול שורה של אסונות על משפחתה של סעידה. תחילה היה זה אביה שחלה ומת. ואחריו חלו ומתו כל 5 אחיה הגדולים של סעידה. סעידה ואימה נותרו שתיהן יחידות. הן דאגו זו לזו, טיפלו זו בזו, והיו כל עולמן האחת של השנייה.

והנה בוקר אחד קמה סעידה וראתה כי אמה נפלה למשכב. סעידה נבהלה מאוד ורצה מבית לבית בכפר, בבקשה שיעזרו לה למצוא תרופה לאימה החולה. אחד הזקנים בכפר ידע לספר על עז הנמצאת בכפר המרוחק 2 ימי הליכה, שחלבה מרפא כל מחלה. יצאה מיד סעידה לדרכה, ואת מרחק 2 הימים עשתה ביום אחד בלבד. הגיעה לבעלי העז, שחלבו עבורה מיד כד שלם של חלב טרי, וללא שהיות יצאה מיד בדרכה חזרה לאימה החולה. במרחק חצי שעת הליכה מהכפר, נשאה עיניה סעידה בשמחה, והבחינה כבר בבתי הכפר הקרובים, ולפתע, מעדה ונפלה, הכד נשבר וכל החלב נשפך.

החלה סעידה ממררת בבכי על החלב שנשפך, ולפתע הופיע מולה שייח' זקן. "למה תבכי, ילדה?" שאל אותה השייח'. סעידה סיפרה את הסיפור כולו, והשייח' הרים את שברי הכד, שבידיו חזר ונהיה שלם. אחז השייח' הזקן באדמה, ובמאמץ רב סחט אותה אל תוך הכד שהתמלא בחלב העז המרפא. הודתה סעידה לשייח' מקרב ליבה. הגיעה סעידה לביתה והגישה את החלב לאימה, שהבריאה כהרף עין.
לאחר ימים מספר נפטר השייח' הזקן והובא לקבורה. למחרת היום הגיעו לפקוד את קברו וגילו כי גופתו מונחת על פני האדמה, כאילו לא נקבר מעולם. חזרו וקברו את השייח'. למחרת חזר על עצמו אותו הסיפור, וכך 3 פעמים. לא ידעו אנשי הכפר מה לעשות. ישבו שני ימים ושני לילות, כאשר ביום השלישי הגיעה סעידה למקום בו ישבו נכבדי הכפר לטכס עצה. סיפרה להם סעידה כיצד עזר לה השייח' עם החלב שנשפך, והוסיפה ואמרה, "היה נדמה לי כי אני שומעת קול באותה שעה. קול שאמר: "יום יבוא ואקח ממך נקם על כך שסחטת אותי". הבינו חכמי הכפר כי האדמה אינה מוכנה לקבל אליה את השייח'. הקריבו לה אנשי הכפר קורבנות והתפללו וביקשו ממנה שתסלח לשייח'. ואכן עוד באותו היום נקבר השייח' בפעם האחרונה, והאדמה קיבלה אותו אל קירבה. כל זאת תודות לתושייתה של סעידה שידעה להאזין לקולות האדמה, ומאז נקרא הכפר על שמה.

ח'ירבת חנות

שמה של חרבת חנות (חרבת אל חאן), חנות = מלשון חניה. הממצאים שנמצאו בה מעידים על כך שבעבר הייתה תחנת דרכים בדרך שעברה מעמק האלה בואכה ירושלים - הדרך שנקראת דרך הקיסר. בחרבת חנות נמצא מבנה קדום ובו רצפת פסיפס, מאגר מים קדום וגת בעלת משטח דריכה מרוצף בפסיפס לבן. התיארוך: המאה ה- 5 לספה"נ.

הפסיפס הינו שריד לכניסה ביזנטית מהמאה השישית לספירה שנבנתה במקום, לפני הפיכת המקום לחאן. הפסיפס בחרבת חנות נשאר כפי שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות ולא הועבר למוזיאון, כדי לשמור על אותנטיות המבנה. הכנסייה בנויה בכיוון מזרח/מערב , מערב כניסה והתפילה לכיוון מזרח.

על מנת לשמור על הפסיפס כיסו אותו בחול, ועד שנת 2012 המבקרים במקום היו מוזמנים לחוש מהי עבודת הארכיאולוג ולחשוף את הפסיפס המרהיב שכולל מוטיבים מוכרים מפסיפסים של בעלי חיים ועוד על ידי הזזת החול.

(בשנת 2012 הושחת הפסיפס ועל קירות המבנה רוססו הכתובות "עומק ההרס כעומק החילול" ו "שוקה אתה הבא בתור" כאשר שוקה מתייחס ליהושע (שוקה) דורפמן, מנכ"ל רשות העתיקות. נכון לשנת 2015 שופץ הנזק ונמצא תחת פיקוח).

בכניסה לאתר מגרש חניה הצמוד לכביש ובצידו בור מים מטויח ולידו גבעת עפר גבוהה שהיא כנראה החומר שהוצא מהבור.
האגדה אומרת שזו "גבעת גוליית" , למטה עמק האלה שם התרחש הקרב בין דוד לגוליית. בסוף הקרב דוד כורת את ראשו של גוליית ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים נ'-נ"א: "וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד-דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת-בָּהּ אֶת-רֹאשׁוֹ".
למרגלות הגבעה לטענת האגדה השליך דוד את ראשו של גוליית וכל מי שעבר במקום השליך אבן וכך נוצרה הגבעה.

בארץ בתקופה הביזנטית הישוב מגיע לשיא התפתחותו מבחינה אורבנית , האוכלוסייה מורכבת מיהודים, פגאניים ונוצרים.

אנחנו נמצאים על תוואי דרך העולה לירושלים, ליד חאן, החקלאות היא גפנים ועל כך מצביעים שרידי הגפנים והגתות שנמצאו באזור. שביל ישראל עובר מתחתינו בנחל זנוח.

דרך הקיסר

דרך הקיסר (או "שביל הקיסר", בערבית: עקבת אל ח'אן) הוא כינוי לכשלושה קילומטרים של דרך רומית סלולה היטב, חלק מן הדרך שהובילה מירושלים וחברון לכיוון בית גוברין. השם הערבי עקבת אל ח'אן (מילולית: מעלות החאן) מתייחס לקרבת הדרך אל הח'אן של חורבת חנות. כיום עובר על הדרך קטע משביל ישראל.

הדרך נמצאת ביער מטע, סמוך (ממערב) למושב מטע, עין מטע וחורבת חנות. הדרך עוברת במקביל לכביש 375 מצדו הדרומי (לבאים מכיוון מטע יש להיזהר בחציית הכביש).

בעוד שהדרכים הרומיות בארץ ישראל לא היו תמיד סלולות, הרי שדרך זו סלולה ברוחב, בפאר ובאופן המאפשר נוחות רבה, כראוי לקיסר. אחת מאבני המיל שנמצאו סמוך לדרך נושאת את שמו של הקיסר אדריאנוס ולכן קיימת סברה שהיא נסללה לכבוד ביקורו של הקיסר בארץ ישראל בשנת 130 (סמוך לפני פרוץ מרד בר כוכבא) ומכאן שמה "דרך הקיסר". אולם, יוסף בן מתתיהו מתאר מסע שערך המצביא הרומי לוקיוס אניוס בשם אספסיאנוס, נגד העיר גרשה; לפי מחקריהם הנפרדים של אלי שנהב וזאב ספראי, השתמש המצביא בדרך זו כ-80 שנים קודם לכן.

מקור השם דרך הקיסר: כאמור יתכן שאדריאנוס עבר כאן. בין אם כן או לא אין לכך משמעות כי כל הדרכים נבנו בהוראת הקיסר.

הדרכים הרומיות נבנו ע"י הצבא למטרות:

• שליטה ופיקוד

• העברת הודעות

• העברת ציוד

כפועל יוצא מתפתחים לצד הדרכים ישובים. הרומים ידעו להקים דרכים שיתאימו לסוסים ועגלות , הם לא רק בנו אלא גם תחזקו. הרומים תיחמו את הדרכים ועשו שיפועים , הם לא אהבו שיפועים חזקים (עליות וירידות) ובמקרים שכאלו העדיפו לבנות גשרים.

העובדה שאין כל עדויות לחריצים מעגלות משא או מרכבות רומיות מקשה על זיהוי הדרך כדרך רומית אימפריאלית. יתכן שבעיקר עברו כאן חמורים. רואים מדרכות חצובות בסלע. בחלקים מן הדרך, העוברת כולה בשיפוע על שלוחת הר, נחצבו מדרגות נוחות להקלת התנועה. לצדי הדרך מצויים ריכוז אבני מיל, בור מים גדול חצוב ובית בד.

מה אומרת המשנה על הדרכים הרומאיות:
רבי שמעון בר יוחאי נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).

על פי המסופר בתלמוד הבבלי:
"בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם ואמרו: פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

הערות