יציאת מצרים – מציאות או דמיון?
יציאת מצרים – מציאות או דמיון?
עבור עם ישראל כיום אין חשיבות לשאלה "יציאת מצרים הייתה או לא הייתה". זהו אחד האירועים המכוננים ביהדות, האירוע שהפך אותנו לעם. למצרים ירדו יעקב ו-12 בניו ובני ביתם, אך ממצרים הם יצאו כעם – עם ישראל. אנו מזכירים את מצרים בכל תפילה, קידוש שבת וחג.
לשוללים את יציאת מצרים אין הוכחה ניצחת כי אירוע זה לא התקיים, ארכיאולוגית או אחרת. הטיעונים שלהם מבוססים על העדר ממצאים היכולים לאשש את סיפור יציאת מצרים. גם לאלו החושבים שסיפור יציאת מצרים הינו אירוע היסטורי אין הוכחה חותכת לקיומו של אירוע זה, אלה הוכחות נסיבתיות. הטענות העיקריות של שוללי יציאת מצרים:
- אין שום ממצא ארכיאולוגי המאשש את סיפור שהייתו של עם ישראל במצרים או את יציאתו מארץ מצרים, אין אף מצבת זיכרון או פפירוס המתארים את עשרת המכות ( למרות שפפירוס איפוור מזכיר את התיאור המקראי של עשרת המכות)
- 20 הפרקים של ספר בראשית וספר שמות המתארים את שהותם של בני ישראל במצרים נכתבו לדעת רוב החוקרים במאה ה- 7-8 (יותר מ-150 שנה לאחר ימי שלמה) בממלכת יהודה ולכן אין לסמוך על אמינותם, אלו סיפורים הנוצרו לבסס תשתית אידיאולוגית לעם שרק עתה נוצר
לדעת ד"ר דוד שפירא, חוקר מקרא ומצרים העתיקה, יש מספר הוכחות נסיבתיות, המעידות על אמיתות יציאת מצרים:
- שימוש נרחב בשפה המצרית במקרא:
- הסופר/ים שכתב/ו את ספר שמות הכירו את השפה המצרית, את התרבות והמנהגים המצרים. ספר שמות מכיל הרבה מילים וביטויים שמקורם בשפה המצרית העתיקה, דבר המעיד על היכרות עמוקה עם תרבות זו. כמו כן במקרא מצויינים שמות של מקומות שלא היו קיימים במאה ה-7-8, זמן כתיבת הספר על פי רוב החוקרים, ולכן, לא יתכן שכותבי ספר שמות הכירו מקומות אלה אלמלא היו להם כתבים קדומים או ידע מוקדם. דוגמא למילים שמקורן במצרית עתיקה:
יאור (שמו של הנילוס נקבע ע"י היוונים, המצרים קראו לו יאור). סוף, תיבה, זפת, חרטומים ("חריטת"), פרעה ("פר-עה","הבית הגדול"), שיטה, שש, אחלמה, לשם, מחתה. ועוד. כל אלו הן מילים מצריות.
במחקר של מילים שאולות ממצרית המופיעות בטקסט המקראי, שערך חוקר שפות עתיקות אמריקאי בשם ד"ר בנימין נולן, הוא מצא כ-26 מילים השאולות ממצרית. הוא ערך השוואה מקבילה בשאר השפות השמיות ובהן הוא מצא רק כ-4 מילים בממוצע השאולות מהשפה המצרית. עוד הוא מצא כי המילים המצריות המופיעות בטקסט המקראי הן מילים מתקופת הממלכה החדשה במצרים, התקופה שבה כנראה שהו בני ישראל במצרים, ויש לכך חשיבות בגלל שגם השפה המצרית ככל השפות מתקדמת ומתפתחת עם השנים.
ספר אסתר, עזרא ונחמיה נכתבו בתקופה הפרסית (מאות 6-4 לפנה"ס) ויש להן השפעה פרסית ברורה ומוכרת לחוקרי המקרא, ובבדיקה שערך ד"ר נולן, הוא מצא כ-26 מילים פרסיות שבהן נעשה שימוש בטקסט של ספרי עזרא ונחמיה. ולכן אומר ד"ר נולן, שאם אנו מקבלים את ההשפעה הפרסית בספרים אלו, ואת הקרבה בזמן לתקופה, כך צריך לקבל גם את ספר שמות ואת זמן חיבורו שהיה קרוב בזמן לאירוע, ורק הועלה לכתב במאה ה-8.
פרופסור ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת ת"א, בסדרת הרצאותיו "מסע אל ישראל הקדום" מתייחס לנקודה זאת ולדעתו, היות ומצרים הפרעונית המשיכה להתקיים גם במאה ה-8, ולכן גם לסופר ביהודה בן המאה ה-8 תהיה היכרות עם מילים ותרבות מצרית, ובל נשכח כי שלמה המלך התחתן עם בת פרעה.
- מנהגים, שמות פרטיים ומקומות מצרים המתוארים במקרא:
- קבורה- בבראשית פרק נ' כתוב: " ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. ג וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם". ביהדות אסור לחנוט. מנהגי האבל במקרא אינם אורכים 70 יום. על משה ואהרון התאבלו 30 יום. על שאול שבעה ימים. 70 יום זהו מנהג מצרי על מלך שנפטר, 40 יום תקופת החניטה ועוד 30 ימי אבל סה" כ 70 יום.
- שמות פרטיים - חוקרים רבים שמו לב כי מרבית שמותיהם של שבט בני לוי הם שמות מצרים: משה, אהרון, פנחס, מרים, מררי, חופני, קהת ועוד.
- ארון קבורה – ארון, כארון קבורה זהו מנהג מצרי. במקרא כשמוזכר ארון הוא מוזכר בהקשר לארון העדות.
- אובניים – בשמות פרק א' נכתב: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה". אבני לידה מוכרות מהמיתולוגיה המצרית. האל ח'נום הוא אל הבריאה, והוא יצר את בני האדם מהבוץ של הנילוס על האובניים.
- הכבדת לב פרעה – לב כבד הוא מונח הקשור למיתולוגיה המצרית. המצרים האמינו כי כל נפטר עומד למשפט, ובו ליבו מוצב על המאזניים ונשקל כנגד נוצה, והיה וליבו כבד מהנוצה, הוא לא יכנס לעולם המתים.
במרכז מאזניים. בצד השמאלי הנפטר, על המאזניים ליבו כנגד נוצה. בקצה הימני ממתינה המפלצת לתוצאה.
היה והלב כבד מהנוצה-תקפוץ ותטרוף את הנפטר והוא לא יכנס לעולם המתים. - שמות של מקומות – בספר שמות פרק א' נכתב: "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס". חוקרי מצרים העתיקה הסכימו כי העיר שנמצאה פר-רעמסס ("הבית של רעמסס") היא רעמסס העתיקה. חוקר מצרים בשם ג'יימס אוט'מייר מצא כי העיר פר-רעמסס, שהחלה להיבנות בתקופתו של חורם ח'ב (1320-1348 לפנה"ס), אחרון מלכי השושלת ה-18, ועיר זו הייתה קיימת רק כ-150 שנה וננטשה. היא אינה מוזכרת באף כתובת מצרית עתיקה עד המאה ה-3 לפנה"ס, הרבה אחרי שספר שמות נכתב. ובכל זאת, מחבר ספר שמות ידע על קיומה. או מידע אישי, או ממסורות או כתובות שנשתמרו מהתקופה הרעמססית.
- המשכן – מתואר בספר שמות פרק כה-לח טכניקת בניית המשכן. טכניקה זו הייתה ידועה במצרים כבר באלף השלישי לפנה"ס, בקבר רעמסס השני באבו סימבל במצרים יש תיאור של קרב קדש שהוא מנהל נגד החיתים (1274 לפנה"ס). בתיאור הקרב נראה במרכז המחנה אוהל, ואנשים סוגדים למשהו שנראה כמו משכן, ובתוכו כרובים המגינים עליו. אחד החוקרים מצא שיחס המידות של המשכן באוהל של רעמסס היה ביחס מדוייק של 1:3 ליחס של המידות במשכן.
תיאור קרב קדש שניהל רעמסס השני נגד החיתים בשנת 1274 לפנה"ס שנתגלה בקברו באבו סימבל. במרכז נראה תיאור הדומה למשכן, בפינה הימנית העליונה תיאור הכרובים השומרים על המשכן - ארון הברית – בקברו של תות אנך אמון שלא נשדד ונחשף רק בשנת 1922, נמצאו כמה ארונות הדומים להפליא לתיאור ארון הברית שבמקרא. את הארון נושאים בעזרת 2 מוטות כפי המתואר במקרא. על הארון במקרה הזה פסל האל אנוביס, ובתיאור המקרא על הארון יוצבו 2 כרובים (דמות מלאכים מכונפות) השומרות על תכולת הארון. הכרובים גם מוכרים מהתרבות המצרית, וגם על ארונו של תות אנך אמון היו דמויות של 4 כרובים, פורשות כנפיים ומגינות על קברו של המלך.
- תופעת ארון הברית והמשכן אינן מוכרות מהתרבות הפלישתית או הכנענית שהיו אז בארץ.
ארון שנתגלה בקבר תות אנך אמון. הארון נישא על 2 מוטות, ופסל אנוביס ניצב מעל - אחת מטענות העיקריות של שוללי הסיפור המקראי היא כי אין אזכור לבני ישראל במקורות המצרים הרבים. ואכן, אם נחפש אזכור למושג "בני ישראל" כמובן שלא נמצא אזכור לשם זה בכתובים המצרים. המצרים כנראה הכירו את העם השמי הזה בשם אחר ולכן עלינו לחפשם בשם אחר במקורות המצרים. ואכן במקורות המצרים ובכתובות אנו פוגשים עמים שונים שהמצרים הכירו ותיעדו: אסייתים, שסו, חפירו/עבירו (האותיות ח' וע' וכן גם האותיות ב' ופ' מתחלפות בשפה האכדית, על כן אפשרויות נוספות להגיית שמם הם חַ'פִּרוּ, ח'פירו או עבירו).
השסו היו קבוצה אתנית של רועי צאן, מוכרים בכתובות המצריות כבר מהמאה ה-15 לפנה"ס, באורח חייהם ובדרכי פרנסתם הם מזכירים את העיברים.
החפירו/עבירו פעלו בכנען כבר מהאלף השני לפנה"ס, הם מופיעים בתעודות מצריות החל מהמאה ה-15 לפנה"ס (יותר מ-90 פעם!). בגלל הקרבה הפונטית של השם עבירו לשם עיברים, ובגלל העבר הידוע של העבירו בכנען, יש חוקרים שסברו שאולי מדובר מדובר בעיברים הקדומים, שאלה הנתונה עד היום במחלוקת. העבירו מוכרים במצרים גם כעבדים שבנו את מקדש רעמסס. בפפירוס ליידן 348 נכתב: "חלק דגן לחיילים ולעפירו הסוחבים אבנים למקדש רעמסס". יתכן והעיברים הקדומים אינם העפירו המתואר בפפירוס, אך מבחינת המצרים הם נראו כמותם, הגיעו כמותם מכנען, ולכן בעיני המצרים גם העיברים הקדומים היו חפירו. - מהמאה ה-12 לפנה"ס נעלמים השסו והחבירו מהכתובות המצריות. זו התקופה המשוערת שבה בני ישראל יצאו ממצרים.
- "מצבת מרנפתח", היא אסטלת ניצחון של פרעה מרנפתח ששב ממסע כיבוש מוצלח, המצבה מתוארכת לשנת 1208 לפנה"ס, ובה יש אזכור ראשון בכתובים לשם "ישראל". יתכן ושם זה מחליף את כינויים הקודמים של קבוצות אלו שהפכו לקבוצה אחת מגובשת בגבולות גאוגרפיים של הארץ.
- בספר שמות פרק יב' נכתב:" וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים". חוקרים מצאו כי יש קשר בין מרבית מכות מצרים לאלי מצרים הקדמוניים.
מכת הדם קשורה לאל המצרי ח'פרי (אל השמש), מכת הצפרדע קשורה לאלה חֶקֶת, אלת הלידה בדמות צפרדע או בעלת ראש צפרדע. מסמלת חיים ופוריות. מכת הדבר היא נגד האל אפיס וקשורה לאלה ח'תחור, אלת היופי והאהבה. ארבה חושך ומכת בכורות קשורות לאל השמש הראשי – האל רע, ובכולן הוא זה שנפגע.
ובכן, אין אלו כמובן הוכחות "חותכות", אך כפי שנאמר, גם שלילת הסיפור המקראי מתבסס על קביעה זו. אך כל הנקודות שהועלו כאן מראות על קשר הדוק, היכרות וקרבה של כותב הסיפור עם הריאליה במצרים העתיקה בתקופה שבה כנראה היו בני ישראל במצרים.