ירושלים בימי בית ראשון

תצפית מטיילת ארמון הנציב

ליד פיר המים
אנו כרגע צופים על ירושלים מדרום . מימין ניתן להבחין בשלוחת הר הזיתים כאשר פסגתו הינה הר הצופים במרכז רכס הר מוריה ועיר דוד למרגלותיו ומשמאלנו גוש הר ציון .ניתן להבחין בסימני ערוצי הנחלים כאשר משמאל נחל גיא בן הינום, במרכז נחל הגיא המרכזי, ומימין נחל קידרון שאליו מתחברים 2 הנחלים ויחד הם זורמים לכוון מזרח.
בצד ימין גוש הר הזיתים בנוי מ-2 פסגות וע"ג הפסגה ניתן להבחין בכנסיית העלייה הרוסית ומשמאלו מתחם אוגוסטה ויקטוֹריה, מתחם אשר הוקם על ידי וילהלם השני, קיסר גרמניה בראשית המאה ה-20, אשר קרא לו על שם אשתו, אוגוסטה ויקטוריה. המתחם, המשתרע על שטח של כ-80 דונם על שלוחה של הר הזיתים בירושלים הנקראת כתף הר הזיתים, כולל כנסייה מפוארת ולהּ מגדל פעמונים, וכן אכסניית צליינים, שנועדה גם לגרמנים תושבי הארץ. כיום האכסניה משמשת בית חולים. במזרח המתחם שוכן "המכון הגרמני הפרוטסטנטי לארכאולוגיה בארץ הקודש", שהוקם בתחילת המאה ה-20, ובו ספרייה גדולה. מתחתיו בית הקברות היהודי בית הקברות הר הזיתים ותחתיו כפר סילוואן ששמו נגזר משיבוש השם שילוח (מעין השילוח).
כנסיית מריה מגדלנה היא כנסייה רוסית עם הצריחים בצבע זהב השוכנת על מורדותיו המערביים של הר הזיתים בירושלים. היא מוקדשת למרים המגדלית, תלמידתו של ישו שהלכה אחריו בדרכו לצליבה, והייתה הראשונה לראותו לאחר שקם לתחייה.

כנסיית דומינוס פלוויט (לטינית Dominus Flevit - "האדון בכה") היא כנסייה קתולית-פרנציסקנית, השוכנת על הר הזיתים בירושלים, וצורתה כשל דמעה.

כנסייה המרשימה בגת שמנים, על גדת נחל קידרון ולמרגלות הר הזיתים, הוקמה ב-1924 על חורבות כנסייה צלבנית וכנסייה ביזנטית שהיו כאן הרבה זמן לפניה. שתים עשרה כיפות מרכיבות את גג הכנסייה והן מנציחות את תרומתן של שתים עשרה מדינות מכל העולם להקמת הכנסייה. מדינות אלה גם העניקו לה שם נוסף - כנסיית כל האומות.

ראס אל עמוד היא שכונה ערבית ברובה, השוכנת על מורדות הר הזיתים בירושלים לצדי הכביש שהוביל אל העיירה אלעיזריה (לפני בניית גדר ההפרדה). פירוש שם השכונה בעברית הוא ראש העמוד.

במרכז ניתן להבחין במגדל של האוניברסיטה העברית של הר הצופים ובית חולים הר הצופים .שמאלה משם מבחינים בגוש מבנים המהווה את גבעת המבתר ורמת אשכול.

ניתן להבחין בנחל קידרון שהינו נחל אכזב ומשמאלו כפר סילוואן. סילְוָאן או כפר השילוח היא שכונה בדרום-מזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צדי נחל קידרון בסמיכות לאזור שמכונה "האגן הקדוש".

רכס הר המוריה במרכז כאשר מבחינים בחלק מהחומה הדרומית של העיר העתיקה וכן ניתן להבחין בכיפה הזהובה של כיפת הסלע ותחתיו כיפת הסלע בצבע אפור ועיר דוד בשיפולי הרכס.

משמאל גוש הר ציון הכולל 2 פסגות הנקראות הר ציון. על הר ציון ממוקם  הרובע היהודי המשתרע על שטח של כ-200 דונם ומהווה כחמישית משטח העיר העתיקה. הוא גובל בהר הבית ממזרח, בחומת העיר העתיקה מדרום, ברובע הארמני ממערב, ובשוק שברחוב דוד מצפון. מבחינה טופוגרפית, שוכן הרובע על חלקו העליון ומורדותיו המזרחיים של הר ציון. בין הרחובות הראשיים בו רחוב היהודים, רחוב חב"ד ומעלות רבי יהודה הלוי. שמאלה לרובע היהודי הוא הרובע הארמני והפטריארכיה הארמנית. על פסגת הר ציון נבחין בפטריארכיה הלטינית. כנסיית דורמיציון (פירוש המילה "שינה" או "תרדמה") היא כנסייה של המסדר הבנדיקטיני הממוקמת על הר ציון, בירושלים, בקרבת שער ציון, קבר דוד ובסמוך לחומה הדרומית של העיר העתיקה. לפי אחת המסורות, הכנסייה ניצבת במקום בו נרדמה מרים, אם ישו לשנת הנצח.

משמאלנו שכונת אַבּוּ תוֹר, הידועה גם בשם גִּבְעַת חֲנַנְיָה, היא שכונה חצויה יהודית-ערבית בירושלים, מדרום לעיר העתיקה. היא תחומה מצפון על ידי גיא בן הינום, ממערב על ידי דרך חברון ומתחם הרכבת, ומדרום על ידי נחל אצל, יער השלום וטיילת שרובר. השכונה שוכנת במרומי גבעת אבו תור, שגובהה 777 מ' מעל פני הים. מצפון נשקפת העיר העתיקה וחומותיה, הר הבית והר ציון, ממזרח נשקפים שכונת סילוואן ונופי מדבר יהודה, ומדרום ארמון הנציב ותלפיות מזרח.

בין השנים 1948–1967 הייתה השכונה חצויה בידי "הקו העירוני" בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הירדנית, לאחר שהחלק העליון המערבי של השכונה נכבש על ידי ישראל במלחמת העצמאות ואילו החלק התחתון נכבש על ידי ממלכת ירדן. חלקה היהודי של השכונה הוא כיום שכונת יוקרה, ובה וילות ערביות לצד בתי דירות מודרניים הבנויים בסגנון שמשתלב באופי השכונה.
ניתן להבחין בירושלים המודרנית, העתיקה והקדומה.
העיר העתיקה זו העיר המוקפת חומה. העיר העתיקה בירושלים היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה המוקף על ידי חומות ירושלים הוא כ-850 דונם. כמו כן נכללים בעיר העתיקה הר ציון ועיר דוד, הנמצאים מחוץ לחומות, בסמוך ומצד דרום.
העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים הנמצאים בה, ובהם: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר. העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה בתקופה העות'מאנית. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, חומתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, הם פרי יצירה של תקופות חשובות שקדמו לה בהרבה".
רבים מהאתרים המצויים בתחומה על פני מפלס החיים ומתחת לו, מקורם מן העת העתיקה. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות אשר נבנו ונהרסו לסירוגין במשך אלפיים שנה. תחת בתים רבים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-8-4 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בימי הבית הראשון, וכ-4-2 מטר ממפלס העיר בתקופה הרומית במאות הראשונות לספירה.

בחומת העיר העתיקה שמונה שערים: שער יפו, שער שכם, שער ציון, שער הרחמים (סגור), שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער האשפות.

ב־1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו וכיום הוא נמצא ברשימת האתרים בסכנה של אונסק"ו.

תצפית מול כיפת הסלע
טיילת ארמון הנְציב הוא כינוין של שלוש טיילות הממוקמות בדרום מזרח ירושלים. הטיילות נמתחות משכונת אבו תור, לאורך קו הרכס של הר אצל דרך יער השלום וארמון הנציב, עד לשכונת נוף ציון. תוואי הטיילות סמוך לקו פרשת המים בין הים התיכון לים המלח על גבול מדבר יהודה. מהטיילות נשקף נוף פנורמי מרהיב על אגן העיר העתיקה, הר הזיתים, מדבר יהודה ואף חלקים ממערב העיר. מקור הכינוי של הטיילות הוא בשל סמיכותן לארמון הנְציב הבריטי שניצב על הר העצה הרעה. הטיילות, בפרט התצפית בטיילת האז, מהוות מוקד לתיירות בירושלים וסיורים רבים בעיר כוללים ביקור בהן.

ארמון הנְציב הוא מבנה שלטון שהוקם בירושלים בתקופת המנדט הבריטי לשמש כמקום מגוריו וכלשכתו של הנציב העליון הבריטי. בפי שלטונות המנדט נקרא המבנה "בית הממשלה" (באנגלית: Government House). מתחם ארמון הנציב נמצא על פסגת הר אצל, הידוע גם בשמות "ג'בל מוכאבר" (בערבית ההר הכביר), "הר העצה הרעה", ו"רכס ארמון הנציב". רכס ההר צופה מדרום-מזרח על העיר העתיקה. כיום ארמון הנציב בבעלות מדינת ישראל, ומשמש כמטה ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO).

אחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917, הולאם מתחם אוגוסטה ויקטוריה והפך למפקדה הראשית של הצבא הבריטי בארץ ישראל. כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920, אכלס המתחם את מוסדות השלטון, והנציב העליון, הרברט סמואל, עבר להתגורר בו למשך חמש שנים. בין השנים 1925–1927 התגורר באוגוסטה ויקטוריה הנציב העליון פילדמרשל הרברט פלומר, אך אז פקדה רעידת אדמה קשה את ירושלים וסדקה את המבנה. בעקבות רעידת האדמה, עבר הנציב העליון להתגורר באופן זמני בבית מחניים ברחוב הנביאים, ובמקביל החל תכנונו של מבנה חדש שייועד לשמש כמגורים רשמיים ומרכז שלטוני. לאחר שנבדקו אתרים רבים ברחבי ירושלים, הוחלט לרכוש אתר בג'בל מוכבר ממזרח לשכונת תלפיות.

ירושלים היא ממעצבי התודעה והתרבות העולמיים. לפני 3000 שנה, במאה ה-10 לפנה"ס, דוד מלך על ממלכת יהודה בחברון, והיה ביריבות עם המלך שאול שמלך בצפון על ממלכת ישראל. הפלישתים השתלטו על דרך הים, הרגו את שאול ובנו.

בעיתוי זה התקבלה החלטה על ייצוג שבטי רחב, והמליכו את דוד למלך על כל שבטי ישראל: " וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ, חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּמְשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל." (שמואל ב, ה ג)

דוד כרת ברית עם שבטי ישראל והקים את "הממלכה המאוחדת". ברית היא הסכם הדדי. דוד נתן הגנה, בטחון, סדר, משטר, משפט, ושבטי ישראל נתנו לו נאמנות, שרביט, מיסים. לא נביא המליך את דוד, אלא זו הייתה המלכה דמוקרטית. אמנם שמואל משח את דוד בסתר, אולם העם, בלי שידע על כך, התכנס והמליך אותו למלך.

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם" (שם, ו) – המלך כונן את הבירה שלו, שהייתה חלק מהממלכה העתידית שלו.

נשאלת השאלה: מדוע דוד הקים את בירתו דווקא כאן? השיקולים הם:

1. מים: הגורם החשוב, וכאן נמצא מעיין הגיחון (עוד לא הייתה אז טכנולוגיה להביא מים ממרחק), שספיקתו 600-800 אלף קוב בשנה.

2. חקלאות: בירושלים יורדים 500 מ"מ גשם בשנה, אפשר לגדל גידולי בעל כגון גפן, תאנה ורימון, ובזכות המעיין גם לפתח חקלאות שלחין. שטחים חקלאיים עובדו בגיא בן הינום, בנחל קידרון, בעמק רפאים ובבַּקעה. בהר הזיתים גידלו עצי זית.

3. מיקום: על אם הדרך. במישור החוף ישבו פלישתים, ועל גב ההר הייתה דרך שקישרה את היישובים היהודים. ירושלים נמצאת במרכז החבל ההררי, בין יהודה לשומרון, ועל הדרך החשובה: "דרך האבות".

4. מיגון והגנה: העיר מוקפת ע"י גאיות: ממזרח הקידרון, עמוק, תלול ומצוקי; וממערב הגיא המרכזי. חסרה הגנה טבעית מצפון, אולם מצפון הגנה מצודת ציון שבנו היבוסים (בה נמצא כיום מרכז המבקרים של עיר דוד).

5. ממלכתי: ירושלים לא נבחרה בשל סגולותיה, שהיו לה, אלא בשל מה שלא היה לה. דוד כרת ברית עם כל העם, וחיפש מקום לאחד את כולם, להקים בירה על-שבטית, ולכן בחר באזור ניטרלי. המקום נשאר עד אז יבוסי, מובלעת כנענית אחרונה בהר, כי אף אחד לא כבש אותה: לא יהושע בן נון, ולא אף אחד מהשבטים. הייתה מריבה בין השבטים לאיזו נחלה שייכת ירושלים, ולכן המשיכו בכיבוש ולא נשארו בה, והיבוסים תפסו אותה.

6. מרכז דתי: אחרי שדוד כבש את ירושלים הוא עשה מהפך מדיני (בעצם זה שבנה בירה על-שבטית), אך גם מהפך בהנהגה הדתית, כי הפך את המקום למרכז דתי כשהביא את ארון הברית, המשכן. עד אז לא היה קשר בין מקום המשכן ומקום המלך. המהפך התרבותי הזה עורר תסיסה, יצר התנגשות בין אנשי הדת והנביאים, לבין המלכים, והוליד את הנבואה המדינית, החברתית.

מצפון חומת העיר העות'מאנית. עיר דוד נמצאת מחוץ לחומות העיר העתיקה. מרכז המבקרים נמצא במצודת ציון. כל השטח שמדרום, 45 דונם, זו עיר דוד, המשתפלת במדרונות מצוקיים לכוון מזרח ומערב.

עד למאה ה-19 אף אחד לא העלה על דעתו שכאן הייתה העיר ירושלים, אלא חשבו שהעיר הייתה ממערב, היכן שהיום נמצא הרובע היהודי. עד לסוף המאה ה-19 חפשו עתיקות בתוך העיר העתיקה ובמסגרת החומות .

בשנת 1033 פקדה את ירושלים רעידת אדמה, בתקופה הפאטימית, ועיר דוד נשארה מחוץ לחומה. עיר דוד נקברה והייתה תחת אדמת סחף עד 1867, כאשר צ'ארלס וורן גילה באקראי את העיר מחוץ לחומה.

צ'ארלס וורן, קצין בחיל ההנדסה הבריטי, הגיע לארץ עם ה- PEF – Palestine Exploration Foundation, ביקש לחפור בירושלים, אך העות'מאנים לא אפשרו לו. הוא חפר בין השנים 1867-1870 בפירים מחוץ לחומה, כך שלא ראו אותו. כשהגיע לפינה הדרום-מזרחית של חומת העיר העתיקה גילה חומה קדומה שהמשיכה לאורך הקידרון לכוון דרום. הוא קרא לחומה "חומת העוֹפֶל" (מלשון העפלה; באוכף שבו עולים מעיר דוד למכלול של הר הבית בהר המוריה).

נחל קידרון, הגבול המזרחי של עיר דוד, היה אז עמוק בכ-12 מטרים לעומת היום (מאז הוא התמלא בסחף), ואליו יורד מדרון תלול ומצוקי.

הגיא המרכזי (שנקרא כך בתקופת בית ראשון, ובתקופת בית שני נקרא גיא הטִירוֹפּוֹיוֹן שפרושו "עמק עושי הגבינה"), הגבול המערבי של עיר דוד, התמלא ב-18 מטרים סחף, בנתיב הכביש שלאורך סילואן (רחוב מעלות דוד של היום) עד לחניון גבעתי.

ממערב – הרובע היהודי; מצפון הר המוריה (הר הבית); ממזרח הר הזיתים. עיר דוד הייתה העיר התחתונה. טווח החיצים, כלי הנשק באותה תקופה, היה 150 מטרים, ולכן הייתה חשיבות לגובה ביחס לסביבה המיידית, אך לא הייתה בעיה שהר הזיתים ממזרח גבוה ממנה – כיוון שהעיר רחוקה ממנו יותר מ-150 מטרים.

הר המוריה נמצא מצפון, מחוץ לעיר דוד. דוד קידש אותו, ושלמה בנה בו את בית המקדש. הר המוריה הוא כנראה המקום שבו אברהם כמעט הקריב את יצחק, אך לא ברור אם דוד ידע שעקידת יצחק הייתה בהר המוריה. כששלמה סיפח את אזור הר המוריה הוא הוסיף 120 דונם, וחיבר אותו לעיר דוד: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב ב-ג).

ההיררכיה של: אל-מלך-עם מובנית באדריכלות ובטופוגרפיה של העיר, הגבוהה בצפון ונמוכה בדרום.

פרופ' פינקלשטיין מטיל ספק בקיומה של עיר דוד הקדומה וטוען שהיא נמצאת בתוך החומות בניגוד  לדעות של ארכיאולוגים אחרים.

חפירות הארכיאולוגיות חשפו שרידים כבר מהתקופה הכלקוליתית, ושרידי בנייה החל מתקופת הברונזה הקדומה ב'.

ירושלים מוזכרת לראשונה בעדויות כתובות בכתבי המארות המצריים (המאות 19-18 לפנה"ס). מתקופה זו נחשפו, בין היתר, החומה המזרחית של העיר והשלב הקדום של פיר וורן. מכתביו של מלך ירושלים, עבדיחבה לאמנחותפ הרביעי שליט מצרים באמצע המאה ה-14 לפנה"ס השתמרו במכתבי אל עמארנה. מתקופה זו נחשפו קירות תמך של החלקה המדורגת בשטח G.
כן נמצא שבר של לוח טין המהווה מסמך הכתוב בכתב יתדות אופייני למאה ה-14 לפנה"ס בשפה האכדית, שפה שהייתה מקובלת באותה תקופה לתכתובות דיפלומטיות בין ממלכות. גודלו של השבר 2.0x2.8 ס"מ, עוביו כסנטימטר אחד והוא מהווה חלק מהשוליים השמאליים המרכזיים של לוח מלבני. צורתו של הלוח תואמת את צורתם של לוחות טין אחרים שנתגלו במזרח הקדום ואשר שימשו לכתיבת מסמכים ומכתבים בתקופת הברונזה המאוחרת. לטענת מפרסמי הכתובת ניתן לשער שהלוח הוא חלק מחליפת מכתבים שנערכה בין מלכים, ככל הנראה בין מלך ירושלים, ייתכן עבדיחבה, לבין פרעה אמנחותפ הרביעי. וכן כי ניתן להסיק כי השבר שנמצא הוא עותק הארכיון של מכתב שנכתב בירושלים ונשלח כנראה למלך מצרים.

על פי המקרא, היו הרי ירושלים מחולקים בתקופת השופטים ובזמן מלכות שאול המלך למספר יחידות שבטיות. נחל שורק שימש כגבול השבטי בין נחלת יהודה לנחלת בנימין. עיר דוד, הנמצאת בשטח שמצפון לנחל, נכללה בנחלת בנימין. באותם ימים הייתה ירושלים עיר יבוסית, והיא הפכה לעיר ישראלית לאחר כיבושה על ידי דוד ושר צבאו יואב בן צרויה בשנת 1006 לפני הספירה לערך.

התיישבות ישראלית והתפשטות העיר
על תחילת ההתיישבות בירושלים בתקופת הברזל אין בידינו מידע מעבר למתואר במקרא, לפי המקרא עם כניסת עם ישראל לארץ וההתנחלות ירושלים נכבשה פעמיים (על ידי יהושע בן נון ושבט יהודה) אך על אף הכיבושים, היבוסים תושבי העיר נשארו לגור בירושלים ולשלוט בה. דוד המלך מחליט עם הפיכתו ממלך יהודה למלך של כל עם ישראל להעביר את בירתו מחברון אל ירושלים. הוא כבש את ירושלים והפך אותה לבירת ממלכת ישראל המאוחדת.

במקרא נזכרות כמה פעמים פעולות הבנייה של דוד בעיר, בין היתר:

"ויבן העיר מסביב מן המילוא ועד הסביב" ( ספר שמואל ב, ה, ט) - יש להניח כי דוד הרחיב את העיר המבוצרת צפונה כלפי הר הבית. נראה שהדבר הביא לפריצתה של חומתה הקיימת של העיר מצפון למצודת ציון עד ששלמה בנה את המילוא.

""סגר את פרץ עיר דוד אביו"" (ספר מלכים א, יא כז). ככל הנראה החל דוד בהקמת האקרופוליס החדש לרבות המבנים על הר הבית עצמו.

לא ברור למה הכוונה במושג "מילוא". אולי הכוונה לטרסות שעל המדרון המזרחי של השלוחה הדרומית מזרחית שהיוו קירות תמך למבנים שמעליהם, או דווקא מלשון "עלייה" - המעלה המוביל מעיר דוד אל ההר.

שטחה של עיר דוד היה בקירוב 60 דונם. כהכנה לבניית בית המקדש דוד העלה לעיר דוד את ארון הברית ואף רכש בשנת שלטונו האחרונה את גורן ארוונה, אתר המוכר כיום כהר הבית, כדי לבנות עליו מזבח. המזבח היה מנותק מהעיר, על ראש הגבעה. בימי שלמה נבנה על הגבעה בית המקדש והגבעה צורפה לעיר. המקדש וארמון המלך היו מחוץ לעיר המאוכלסת ונוצר רובע חדש בצפון, העופל, עמו הגיע שטחה של ירושלים לכדי 130 דונם בקרוב. עד למאה השמינית לפנה"ס זה היה תחומה של ירושלים. לאחר מות שלמה התפלגה הממלכה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, כאשר ירושלים נשארה בירת ממלכת יהודה בלבד. כמתואר בתנ"ך, בנו מלכי ישראל אתרים חלופיים ברחבי הממלכה הישראלית, וזיקתם לירושלים הייתה מועטה. לאחר הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים הגיע זרם פליטים גדול לירושלים. העיר התפשטה והקיפה גם את הגבעה המערבית כולה, וכללה ככל הנראה את השטחים הידועים היום כרובע היהודי והרובע הארמני, וכן את הר ציון שמחוץ לחומות העיר העתיקה של היום. בתקופת מלכותו של חזקיהו הוקפה העיר חומה, ונחצבה נקבת חזקיהו אשר הכניסה את מימי מעיין הגיחון לתוך העיר. העיר גדלה בתקופה זו פי ארבעה. העופל, הר הבית והגבעה הדרום מערבית (הרובע היהודי של היום) אינם חלק מעיר דוד המקורית. עם חורבן בית המקדש הראשון חרבו גם עיר דוד וירושלים כולה.

עיר דוד

תצפית מבית הצופה
משמאלנו גוש הר הזיתים ובית הקברות למרגלותיו.

לפנינו כפר סילוואן. מעל כפר סילוואן נמצאת גבעת המשחה על שם משיחת המלכים שנעשתה במקום.

שמאלה יותר רואים את צריח כנסיית העלייה הרוסית, שמאלה יותר בית אורות.

מתחתינו עובר נחל קידרון. נחל זה היה תלול ובעומק 20 מ' ועם השנים התמעטו המים והקרקע התמלאה באדמות סחף. שמו של הנחל נגזר מהמילה קודר, אולי בגלל בית הקברות היהודי הסמוך לו, ואולי בגלל שאינו עמוק כפי שהיה בעבר, ויש אומרים מנושא הקדרות כי בעבר הכינו כדים מקרקע הסחף שהייתה בנחל.

הר הזיתים נחשב לבית הקברות הרשמי של ישראל בגלל שלא מתאים לגידולי חקלאות ולחילופין החציבה בקרקע נוחה לחפירת קברים.

מעלינו כיפת מסגד אל אקצה שיושב על החומה הדרומית של העיר העתיקה ולידו מסגד הנשים.

אזור העופל/מילוא הוא האזור מהחומות לנקודת התצפית. רואים את החומה העתיקה הצפונית מקיפה את ישיבת הכותל ולשמאלה כנסיית סנט פיטר.

בדרום סוגר את הנוף רכס ארמון הנציב. מנקודה זו רואים ששלוחת עיר דוד מוקפת מכל עבריה בגבעות רמות, כפי שמהדהד הכתוב בספר תהילים פרק לה: "ירושלים הרים סביב לה". לכן ירושלים הייתה מוגנת מתקיפה מרוב עבריה למעט מכוון צפון ומכאן בא הביטוי "מצפון תפתח הרעה".

עיר דוד הוא אתר ארכאולוגי שבו שכנה ירושלים הקדומה החל מראשית ימיה בתקופת הברונזה התיכונה, והיא המשיכה להיות מיושבת עד לאמצע ימי הביניים. בשלהי התקופה העות'מאנית חודש היישוב במקום, וכיום האתר הוא חלק משכונת ואדי חילווה שבסילואן, או "שכונת עיר דוד", כפי שהיא מכונה בעברית החל משנות ה-90 של המאה ה-20. האתר מהווה חלק מגן לאומי "סובב חומות ירושלים", האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים ומתופעל על פי חוזה על ידי עמותת אלע"ד (אל עיר דוד).

סביבתה של עיר דוד: עיר דוד ממוקמת על גבעת העופל, הגבעה הדרום-מזרחית של אגן העיר העתיקה. פסגתה של הגבעה מצויה בגובה 743 מטר מעל פני הים. הגבעה נמצאת כיום מדרום ומחוץ לחומות העיר העתיקה, בלב השכונה הערבית (לשעבר כפר) סילואן (כפר השילוח), מצפון לגיא בן הינום וממערב לנחל קידרון. הבחירה להקמת יישוב, לא כל שכן עיר, בגבעה זו, הנמוכה משמעותית מההרים הסובבים אותה (הר הצופים, הר הזיתים ורכס ארמון הנציב) עשויה להראות תמוהה, אולם בעיר דוד מתקיימים במידה רבה כל התנאים ההכרחיים לקיומו של יישוב בתקופות הקדומות:
1. הגנה: ראשיתה של ירושלים הקדומה שכנה על שיפוליה הדרומיים של גבעת העופל. מצד מזרח תוחם את עיר דוד נחל קידרון וממערב הגיא המרכזי (אפיקיהם של שני הנחלים היו נמוכים משמעותית בתקופת ייסוד העיר לעומת האפיק כיום), המתחברים בקצה הדרומי של הגבעה בגיא בן הינום. הגבול הצפוני היה פחות או יותר במקום בו עובר היום "כביש העופל" שמחוץ לחומה הדרומית, אם כי מאוחר יותר התרחבה העיר וכללה את הר הבית, ומאוחר יותר התרחבה אף לגבעה המערבית.

מיקום של עיר בתחתית קעורה סגורה אינו מצוי בשום מקום אחר בארץ. ערים היו ממוקמות בדרך כלל על תל בולט מעל לסביבה מישורית, או על שלוחה של הר היורדת אל תוך בקעה. אין שום דוגמה נוספת של עיר שהרים מקיפים אותה מכל הצדדים. עם זאת, למרות שלעין מודרנית נראה כי העיר נשלטת מכל הצדדים, הרי בהתחשב בטווחי כלי הנשק שהיו מקובלים בתקופת יסודה של העיר, תלילותם הרבה של מדרונות עיר דוד הפכה את הגבעה למוגנת בצורה טובה, למעט הצד הצפוני.

2. מקורות מים: לרגלי המדרון המזרחי של הגבעה המזרחית, בערוץ הנחל, נובע המעיין היחיד שסיפק מים לירושלים בימי קדם. שמו של המעיין לא השתמר מימי קדם. במחצית המאה התשע עשרה הוא היה מוכר בשמו הערבי עין אום א-דרג'. מקובל על רוב החוקרים לזהות אותו עם מימי גיחון העליון הנזכר במקרא (דברי הימים ב' לב 30). במרחק כ- 500 מ' מהקצה הדרומי של עיר דוד, במורד נחל קידרון, מצויה באר עמוקה ששמה בערבית 'ביר איוב'. מקובל לזהותה עם עין רוגל הנזכרת במקרא בתיאור קו הגבול בין שבט יהודה ושבט בנימין (ספר יהושע טו 7; יח 16). במקרא מוזכרים מעיינות נוספים בסביבות ירושלים והם 'עין שמש' (יהושע טו 7; יח 17) ו'עין התנין' (נחמיה ב 13), אך לא ברור לאילו מעיינות הכוונה.

3. דרכים: ירושלים שכנה במרחק גדול מן הדרכים הבינלאומיות הראשיות של ארץ ישראל: "דרך הים" שלאורך חוף הים התיכון, ו-"דרך המלך" העוברת בעבר הירדן המזרחית, דרכים שעברו מצפון לדרום וקישרו את מצרים עם סוריה ומסופוטמיה. בציר האורך של הארץ, באזור ירושלים, קיימת רק אפשרות אחת למסלול של דרך מדרום לצפון, והיא דרך גב ההר, לאורך קו פרשת המים הארצי המפריד בין הנחלים היורדים לים התיכון לבין אלה היורדים לים המלח ובקעת הירדן. כל הערים הראשיות של יהודה, כגון שכם, מצפה, בית לחם וחברון נמצאות לאורכה של דרך זאת, מלבד ירושלים הקדומה, הנמצאת במרחק מה מזרחה ממנה.

4. חקלאות: הקרקע החקלאית, אשר בתחילת דרכה של העיר הייתה עיקר הפוטנציאל הכלכלי שלה, מוגבלת בשטחה. בלייתם של סלעי הגיר הקשים יוצרת אדמת טרה רוסה המאפיינת את הרי יהודה ואופיינית לנופים של בליה קרסטית. קרקע זו נוצרה על המדרונות ועל פסגות ההרים, וחלק ניכר ממנה נסחף, מותיר את המדרונות קירחים וסלעיים אך יוצר קרקע פורייה זמינה לחקלאות בעמקי הנחלים.

היסטוריה מוקדמת: החפירות הארכאולוגיות חשפו שרידים כבר מהתקופה הכלקוליתית, ושרידי בנייה החל מתקופת הברונזה הקדומה ב'. ירושלים מוזכרת לראשונה בעדויות כתובות בכתבי המארות המצריים (המאות 19-18 לפנה"ס). מתקופה זו נחשפו, בין היתר, החומה המזרחית של העיר והשלב הקדום של פיר וורן. מכתביו של מלך ירושלים, עבדיחבה לאמנחותפ הרביעי שליט מצרים באמצע המאה ה-14 לפנה"ס השתמרו במכתבי אל עמרנה. כן נמצא שבר של לוח טין המהווה מסמך הכתוב בכתב יתדות אופייני למאה ה-14 לפנה"ס בשפה האכדית, שפה שהייתה מקובלת באותה תקופה לתכתובות דיפלומטיות בין ממלכות. גודלו של השבר 2.0x2.8 ס"מ, עוביו כסנטימטר אחד והוא מהווה חלק מהשוליים השמאליים המרכזיים של לוח מלבני. צורתו של הלוח תואמת את צורתם של לוחות טין אחרים שנתגלו במזרח הקדום ואשר שימשו לכתיבת מסמכים ומכתבים בתקופת הברונזה המאוחרת. לטענת מפרסמי הכתובת ניתן לשער שהלוח הוא חלק מחליפת מכתבים שנערכה בין מלכים, ככל הנראה בין מלך ירושלים, ייתכן עבד חבה, לבין פרעה אמנחתפ הרביעי. וכן כי ניתן להסיק כי השבר שנמצא הוא עותק הארכיון של מכתב שנכתב בירושלים ונשלח כנראה למלך מצרים.

על פי המקרא, היו הרי ירושלים מחולקים בתקופת השופטים ובזמן מלכות שאול המלך למספר יחידות שבטיות. נחל שורק שימש כגבול השבטי בין נחלת יהודה לנחלת בנימין. עיר דוד, הנמצאת בשטח שמצפון לנחל, נכללה בנחלת בנימין. באותם ימים הייתה ירושלים עיר יבוסית, והיא הפכה לעיר ישראלית לאחר כיבושה על ידי דוד ושר צבאו יואב בן צרויה בשנת 1006 לפני הספירה לערך.

לתחילת ההתיישבות בירושלים בתקופת הברזל אין בידינו מידע מעבר למתואר במקרא, לפי המקרא עם כניסת עם ישראל לארץ וההתנחלות ירושלים נכבשה פעמיים (על ידי יהושע בן נון ושבט יהודה) אך על אף הכיבושים, הייבוסים תושבי העיר נשארו לגור בירושלים ולשלוט בה. דוד המלך מחליט עם הפיכתו ממלך יהודה למלך של כל עם ישראל להעביר את בירתו מחברון ( שם היה 7 שנים )אל ירושלים( עוד 33 שנים )  הוא כבש את ירושלים והפך אותה לבירת ממלכת ישראל המאוחדת.

כיבוש ירושלים בידי דוד הוא אחד מסיפורי התנ"ך המוזכר במקרא בספר שמואל ובספר דברי הימים. הסיפור מתאר את כיבוש ירושלים היבוסית על ידי דוד, והפיכתה לבירת "הממלכה המאוחדת". הסיפור מופיע במקרא פעמיים: בספר שמואל ב, ה' ו-י, ובספר דברי הימים א, יא ד-ט. בין שני המקורות יש הבדלים משמעותיים. בשני המקורות מסופר שדוד ואנשיו (בדבה"י 'כל ישראל') באים ליבוס ואלה אומרים לו "לא תבא הנה". בתגובה לוכד דוד את מצודת ציון ויושב בעיר. אלא שבעוד בדבה"י מסופר שדוד מבטיח למכה הייבוסים שיהיה לראש, ויואב אכן עושה זאת, הרי שבשמואל יש אזכור לא מובן של "העורים והפסחים":

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר, לֹא-יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת".

אזכור זה, וכן האמירה "כל מכה יבוסי ויגע בצנור" היו נתונים לפרשנויות רבות.

עם זאת המקרא מספר לנו כי לדוד הייתה אחיזה כלשהי בירושלים לפני עלייתו למלוכה, כאשר הניח שם את ראשו של גולית לאחר הקרב המפורסם: "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ" (שמואל א, יז 54);

פרשנויות מקובלות לנושא זה:
העיוורים והפסחים: דוד דרש מהייבוסים להיכנע, ואלה הביעו זלזול בכוחו. לפי גישה זו הם טענו אחת משתי טענות. או שביכולתם להביס את דוד אף אם יעמדו על החומות בעלי מום (הראשון שהציע גישה זו היה ראב"ע), או שחייליו של דוד הם כבעלי מום. מדובר בפסלים שעליהם הייתה כתובה שבועת אברהם לאנשי יבוס, ורק עם הסרת הפסלים יותר כיבוש העיר.(פרקי דרבי אליעזר לו). או, מלך יבוס אומר לו, לפי מנהג התקופה, שאדם ששובר שבועה ייהפך לעיוור ופיסח. אך, כשאברהם נשבע את שבועתו הוא הבטיח רק לשלושה דורות ממנו ומכיוון שמרחק בינו לבין דויד גדול יותר השבועה כבר אינה תקפה. עניין העיוורים והפסחים פורש על ידי יגאל ידין כמכוון לטקס מאגי שערכו הייבוסים בצבאם, על מנת להטיל אימה על חייליו של דוד. פירוש זה מבוסס על תעודה חתית שהתגלתה בחתושה שממנה עולה נוהג מקביל, שבו הועמדו על חומות העיר עיוורים ופסחים, והתקיים טקס השבעה שבו קולל האויב במכת עיוורון ובפיסחות אם ינסה לכבוש את העיר.

הצינור: צ'ארלס וורן, שגילה את הפיר הקרוי על שמו דרכו ניתן לחדור ממעיין הגיחון מעלה, לתוך העיר היבוסית, האמין כי גילה את ה"צנור", דרכו חדר יואב אל העיר. אולם, כאשר התגלתה המשך המנהרה, נזנחה תאוריה זו. לכן דוד כבש את יבוסי ואת מצודת ציון שהייתה מתחם מבוצר של היבוסי והוא יגור שם עד שיקים את העיר דוד.

הסיבות המשוערות לכיבוש ירושלים ע"י דוד:
1. שיקולי אחדות העם וקביעת עיר מרכזית.

2. בחירת עיר ניטרלית שלא שייכת לאף אחד.

3. דוד ידע על סיפור העקידה ורצה שארמונו יהיה ליד בית המקדש.

4. בניית מסורת חדשה על שמו.

במקרא נזכרות כמה פעמים פעולות הבנייה של דוד בעיר, בין היתר: "ויבן העיר מסביב מן המילוא ועד הסביב" ( ספר שמואל ב, ה, ט) - יש להניח כי דוד הרחיב את העיר המבוצרת צפונה כלפי הר הבית. נראה שהדבר הביא לפריצתה של חומתה הקיימת של העיר מצפון למצודת ציון עד ששלמה בנה את המילוא.

"סגר את פרץ עיר דוד אביו" (ספר מלכים א, יא כז). ככל הנראה החל דוד בהקמת האקרופוליס החדש לרבות המבנים על הר הבית עצמו. לא ברור למה הכוונה במושג "מילוא". אולי הכוונה לטרסות שעל המדרון המזרחי של השלוחה הדרומית מזרחית שהיוו קירות תמך למבנים שמעליהם, או דווקא מלשון "עלייה" - המעלה המוביל מעיר דוד אל ההר.

שטחה של עיר דוד היה בקירוב 60 דונם. כהכנה לבניית בית המקדש דוד העלה לעיר דוד את ארון הברית ואף רכש בשנת שלטונו האחרונה את גורן ארונה, אתר המוכר כיום כהר הבית, כדי לבנות עליו מזבח. המזבח היה מנותק מהעיר, על ראש הגבעה. אך אלוהים אוסר עליו לבנות בית המקדש ואומר שרק שלמה בן דוד שימלוך אחריו יבנה את בית המקדש. בימי שלמה נבנה על הגבעה בית המקדש והגבעה צורפה לעיר. המקדש וארמון המלך היו מחוץ לעיר המאוכלסת ונוצר רובע חדש בצפון, העופל, עמו הגיע שטחה של ירושלים לכדי 130 דונם בקרוב. עד למאה השמינית לפנה"ס זה היה תחומה של ירושלים.

לאחר מות שלמה התפלגה הממלכה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, כאשר ירושלים נשארה בירת ממלכת יהודה בלבד. כמתואר בתנ"ך, בנו מלכי ישראל אתרים חלופיים ברחבי הממלכה הישראלית, וזיקתם לירושלים הייתה מועטה. לאחר הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים הגיע זרם פליטים גדול לירושלים. העיר התפשטה והקיפה גם את הגבעה המערבית כולה, וכללה ככל הנראה את השטחים הידועים היום כרובע היהודי והרובע הארמני, וכן את הר ציון שמחוץ לחומות העיר העתיקה של היום. בתקופת מלכותו של חזקיהו הוקפה העיר חומה, ונחצבה נקבת חזקיהו אשר הכניסה את מימי מעיין הגיחון לתוך העיר. העיר גדלה בתקופה זו פי ארבעה. העופל, הר הבית והגבעה הדרום מערבית (הרובע היהודי של היום) אינם חלק מעיר דוד המקורית. עם חורבן בית המקדש הראשון חרבו גם עיר דוד וירושלים כולה.

הממצאים בעיר דוד: בעיר דוד מספר אתרי חפירה, השטחים סומנו עם השנים בצורות שונות על ידי החופרים השונים, אך כיום נהוג להתייחס לאתרים השונים על פי האזורים שהוגדרו בחפירותיו של יגאל שילה. החשובים שבהם - שטח G (קריית השלטון), מבנה האבן הגדול, נקבת חזקיהו ופיר וורן.

שטח G
ארמון דוד
בכניסה לגן הלאומי נחשף בשנת 2005 מבנה אבן גדול הקבור תחת נדבכים מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. לדעת החופרת אילת מזר הוא נבנה בראשית המאה העשירית לפנה"ס, והיא אף מעלה את ההשערה לפיה שימש המבנה כארמונו של דוד המלך, חוקרים אחרים חלוקים על תיארוך זה והם מקדימים אותו למאות ה-13-12 לפנה"ס.

מבנה תמך מדורג גדול ממדים נחשף ממערב למבנה האבן, בתחום שטח G. יש המתארכים אותו לשלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-12 לפנה"ס, אחרים משייכים אותו למאה העשירית לפנה"ס, תקופת דוד המלך.

קריית השלטון
על המדרון שמזרחית למבנה האבן הגדול הוקמו מבנים מפוארים בתקופת הבית הראשון, אשר הממצאים שהתגלו בתוכם מעידים על המעמד הגבוה של הדיירים שאכלסו אותם. המבנה הגדול שבהם מכונה "בית אחיאל", משום ששם זה נמצא על גבי שברי חרס שנחשפו באתר. בסמוך לבית התגלתה אסלת אבן שהייתה מותקנת בראש בור ספיגה. האסלה מוצגת כיום מימין למבנה, והיא מעידה על רמת החיים הגבוהה של תושביו. בחפירות שנעשו מתחת לאסלה, הצליחו ארכאולוגים לזהות את סוגי המאכלים שתושבי ירושלים של תקופת בית ראשון אכלו, בין השאר הצליחו לזהות שרידים של עצמות דגים מהנילוס במצריים, דבר המלמד על קשרי מסחר ועל מעמד גבוה. מימין למבנה, באחד החדרים שנחשפו, התגלתה שכבת אפר עבה ברצפת החדר המכונה משום כך "החדר השרוף", המעידה על חורבן העיר ירושלים על ידי נבוכדנצר בשנת 586 לפני הספירה.

באתר התגלו גם ראשי חיצים המעידים על הקרב שהתחולל באזור. סגנון החיצים שנמצאו זהה לחיצים אשר נמצאו בלכיש, שם נערך קרב קשה במסעו של סנחריב בשנת 701 לפנה"ס הספירה. בגבול השטח נחשפה חומה המתוארכת לימי נחמיה, אשר בימיו הצטמצמו תחומי העיר ושטח אתר זה נותר מחוץ לחומה. מדרום לחומה התגלה מגדל חשמונאי מהמאה ה-2 לפנה"ס אשר שימש כחלק מביצורי "החומה הראשונה" כפי שהיא מכונה בכתבי יוסף בן מתתיהו.

החומה
בדרומו של השטח בולט יסוד של מגדל שנבנה על חורבות מבנים שנהרסו עם חורבן בית המקדש הראשון. לפיכך החומה הזו היא מתקופת בית שני, אותה חומה שיוספוס פלביוס מכנה "החומה הראשונה". העדות הארכיאולוגית מצביעה על כך שהחומה נבנתה החל מימי שיבת ציון. היא הוקמה בראש המדרון המזרחי שנותר מעתה מחוץ לתחומי העיר המבוצרת, עובדה מתיישבת יפה עם המסופר במקרא המתאר את מסע הלילה של נחמיה, אותו הוא ערך עם הגיעו לירושלים: "וָאֵצְאָה בְשַׁעַר-הַגַּיְא לַיְלָה, וְאֶל-פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין, וְאֶל-שַׁעַר, הָאַשְׁפֹּת; וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר-המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים), וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ.  וָאֶעֱבֹר אֶל-שַׁעַר הָעַיִן, וְאֶל-בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ; וְאֵין-מָקוֹם לַבְּהֵמָה, לַעֲבֹר תַּחְתָּי.  וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה, וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה; וָאָשׁוּב, וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא--וָאָשׁוּב" (נחמיה ב, יג-טו). זהו תיאור של מסע שראשיתו בשער הגיא, משם יורד נחמיה לבריכת השילוח וכשהוא שב ועולה במדרון המזרחי אין הבהמה יכולה לעבור. ואכן בכל המקומות שנחפרו במדרון המזרחי התלול נתקלו מיד במפולת אבן אדירה. נחמיה הגיע כנראה למסקנה שאין לו האמצעים הדרושים לפינוי ושיקום ההריסות בקטע קשה זה, והוא בנה את החומה בראש המדרון. חומה זו המשיכה לשמש בכל ימי בית שני ובתקופה הביזנטית.

בית אחיאל
בית אחיאל הוא מסוג בית ארבעת המרחבים האופייני לימי בית ראשון. המבנה, שפתחו מצד דרום נחשף בחפירות בשלמותו, אך בהמשך החפירה היה צורך לפרק את מחציתו המזרחית כדי שניתן יהיה לחשוף את הנמצא מתחת לרצפתו. בשחזור החלק נעשה שימוש בחומרים מודרניים כפסי מתכת ובטון, כדי להדגיש את החלק המשוחזר. המבנה מכונה "בית אחיאל" משום שנמצאו בו שני אוסטרקונים הנושאים שם זה. המבנה נהרס בחורבן בית ראשון. מצפון לבית אחיאל בנויים שני תאים. בדרומי ביניהם, הסמוך לבית אחיאל, נמצאה אסלת בית שימוש חצובה מאבן שקועה ברצפה ומתחתיה בור שקיעה.

החדר השרוף
מצפון לתאים עוברת סמטה שמעברה השני נחשפה פינה של מבנה נוסף הקרוי "החדר השרוף". המבנה השתמר למלוא קומתו הראשונה. מהסמטה מובילות מדרגות לקומה השנייה של המבנה. כאשר נשרף הבניין בחורבן התמוטטה הקומה העליונה וכיסתה את רצפתו. נמצאו גם שרידי רהיטי עץ, הראשונים מימי בית ראשון שנמצאו בארץ. בתוך השרידים נמצאו עשרות ראשי חיצים מברזל ומברונזה, המשמשים עדות לקרב שהתחולל כאן.

בית הבולות
קירות התמך תמכו במבנים הבנויים על המדרון התלול. ממבנה ששכן בטרסה אחת נמוכה מזו של בית אחיאל נחשפה רק רצועה צרה. במקום נמצאו 51 בולות, פיסות טין קטנות שנלחצו והודבקו אל החוטים הקושרים את הפפירוסים. על הטין הודבקה טבעת חותם. זהו המקבץ הגדול ביותר של בולות שנמצא. אופן ההשתמרות המעולה של הבולות יכול להעיד על האש החמה שבערה ברחבי העיר ושימרה את פיסות הטין. על רוב הבולות מופיעים שמות של אנשים תוך אזכור שם אביהם. ככל הנראה מדובר ברשימה של חלק חשוב מהפקידות הגבוהה בשנים האחרונות לקיום ממלכת יהודה. באחת הבולות ניתן מופיע שמו של גמריהו בן שפן, הנזכר בספר ירמיהו בזמנו של יהויקים מלך יהודה.

החלקלקה המדורגת
תחילה חשבה קתלין קניון שחפרה במקום כי המבנה המדורג הוא חלק מהביצור של בית שני, היות שהיה ליד החומה החשמונאית. עם הסרת הרצפות של "בית אחיאל" על ידי משלחת שילה התגלה כי המבנה המדורג ממשיך להופיע מתחת לרצפות כאשר קירות "בית אחיאל" בנויים ישירות על גביו, לפיכך הוא מוקדם לבית אחיאל המתוארך למאה ה-8 לפנה"ס. על סמך הקרמיקה המתייחסת למבנה המדורג יש לתארכו למאות ה9-10 לפנה"ס לימי דוד ושלמה. מבנה זה הוא קיר תמך, זהו המבנה הגדול ביותר שנתגלה עד כה מתקופה זו. החלקלקה תמכה במבנה שניצב בראשה, כנראה בביצור האקרופוליס. כאשר התמוטט הקיר בחלקו, בנו על יסודותיו את בית אחיאל במאה ה-8 לפנה"ס. ייתכן שהדבר משקף את הדרישה ההולכת וגוברת לשטח בנייה בתוך העיר המבוצרת, אולי בעקבות זרם פליטים מממלכת ישראל והירידה בחשיבות האקרופוליס הישן לאחר הקמת האקרופוליס החדש במעלה הר הבית.

המצודה הכנענית
המבנה המדורג בנוי על מסד המורכב ממערכת של קירות שיוצרים "ארגזים" ממולאים בקירות אבן. המסד מתוארך לפי חרסים למאות ה-13-14 לפני הספירה, לתקופה הכנענית המאוחרת. ככל הנראה זהו מסד למצודה, אולי מצודת ציון. הארכאולוגית אילת מזר מזהה את המקום עם ארמונו של דוד המלך. הסיבות לכך הם שבחפירות מתחת למקום נמצאו כותרות פרוטו-כנעניות, המזוהות עם המלוכה הישראלית (נמצאו כאלה בערי מלוכה כדוגמת דן, גזר ומגידו). בנוסף, נמצאו בולות עם שמות מלכים מבית דוד, דבר המלמד שהמקום עבר בירושה לכל היותר.

החפירות הארכאולוגיות בעיר דוד
עיר דוד היא האתר שבו נערכו חפירות על ידי המספר הגדול ביותר של משלחות ארכאולוגיות בישראל. הדבר נובע ממקומה של העיר הקדומה בחקר המקרא. אלה המשלחות והחוקרים שחפרו באתר בציון שנות החפירה:

מפת שטח G

א. גובה מבנה האבן המדורג שמולנו היום הוא 18 מטרים, משערים שגובהו היה 30 מטרים. יגאל שילֹה חפר בשנים 1978-1985, אולם הדו"ח הסופי של החפירה פורסם רק לפני שנה. ג'יין קהיל תיארך את המבנה לסוף המאה ה-13 לפנה"ס עד תחילת המאה ה-12 לפנה"ס, כלומר הקיר נבנה ע"י היבוסים, לפני דוד. מבנה האבן המדורג תמך במצודה ענקית שישבה מעל, שהגנה על העיר מצפון. המאסיביות של קיר התמך מלמדת על עוצמת הביצור שהייתה למעלה. נמצאו במקום בתי מגורים מהמאה ה-7 לפנה"ס, לא מימיו של דוד, אבל מצאו רצפות נמוכות יותר שתוארכו למאה ה-10 לפנה"ס, מתקופת דוד. כנראה שהייתה כאן קריית מלוכה.

ב. נמצאו אוסטריקונים עם השם אחיאל, בבית בדגם בית מגורים המאפיין את הבנייה הישראלית באותה עת: "בית ארבעת מרחבים", שלו חצר מרכזית קטורה (ללא תקרה), וסביבו שלושה חדרים מקורים. העמודים שאנו רואים החזיקו את התקרה. בחדר רביעי, מצפון לבית, נמצאה אסלה מאבן, והסיקו שכנראה הבית היה שייך לאנשים עשירים, שהיו להם עבדים שפינו את הבור. מתחת לאסלה נמצאו הפרשות שנבדקו, ונמצא שהכילו חובזה (חלמית גדולה), וגם תולעים הנמצאות בבשר נא, בשר אדם. כנראה שאנשים אכלו האחד את השני. כל הבתים חרבו בשנת 586 לפנה"ס כאשר נבוכדנצר שרף את העיר. יגאל שילֹה תאר שהוא הלך בתוך 90 ס"מ אפר, כלומר היה כאן חורבן של ממש.

ג. בבית השרוף (הצפוני ביותר), הנמצא ליד גרם המדרגות, נמצאו שאריות מרהיטי עץ, יחד עם ראשי חץ מברזל, נחושת, וגם סקיטו-איראני (הלהב המשולש), שהם ראשי החץ הבבליים.

ד. בבית הבולות מצא יגאל שילֹה 51 בולות (בנוסף לאלו שנמצאו בבית אחיאל ובחדר השרוף), 45 מהן בכתב עברי קדום, עם שמות ישראלים ודמויות מהתנ"ך. כאן נמצאה בולה של גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן – שר וסופר בימי המלך יהויקים (ירמיהו לו י), וגם בולה בשם ברכיהו בן נריהו, בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה (ירמיהו לו ד), סופרו הנאמן של ירמיהו (ללא מידע נוסף על האנשים האלה, וללא איזכור פרטים על אירועים הנזכרים בתנ"ך). כלומר, ליד אותו מבנה ציבורי רם דרג, היה כנראה מבנה של ארכיב. הארכיב עלה באש, אך האש צרפה את הבולות והן התקשו. היום הן במוזיאון ישראל.

ה. אחרי חורבן הבית הראשון,  חזר זרובבל מבבל, ונחמיה בנה חומה בשנת 444 לפנה"ס ("ה" בתרשים שלעיל). אילת מזר
פרקה מגדל שנמצא מתקופה זו, ומצאה שתי שורות של כלבים קבורים (התרבות הפרסית, כמו בתל אשקלון). המגדל תוארך

לתקופה הפרסית, מתקופת נחמיה. נחמיה ערך סיור לילי, "וָאָקוּם לַיְלָה... וָאֶעֱבֹר אֶל-שַׁעַר הָעַיִן, וְאֶל-בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ; וְאֵין-מָקוֹם לַבְּהֵמָה, לַעֲבֹר תַּחְתָּי" (נחמיה ב יב-יד). החורבן הבבלי היה טוטאלי, הרסו את החומה, וכל מה שמעליה התמוטט. לכן נחמיה העתיק את החומה גבוה יותר, והחומה למעלה היא כנראה מראשית ימי הבית השני.

עיר דוד- מערכת המים
לעיר דוד היה מקור מים יחיד: מעיין הגיחון. כדי להשתמש במי המעיין נבנתה מערכת מים בתקופה הכנענית, שעברה שינוי כנראה בימי חזקיהו.
מערכת המים הכנענית: במאה ה-18 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה II), ביצרו תושביה הכנענים של העיר את מעיין הגיחון במגדל אדיר. מי המעיין הוזרמו בתעלה תת-קרקעית חצובה בסלע אל בריכה גדולה, הבריכה הכנענית, שם הם נאגרו. חלק זה של מערכת המים היה מוגן בביצורי ענק. תושבי העיר ירדו אל הבריכה המבוצרת שמחוץ לחומות דרך מנהרה תת-קרקעית מפותלת, המכונה "מנהרת הסתרים". בחלק התחתון של המנהרה נבנו שתי חומות, שיצאו מהמנהרה החוצה, וביניהן ניתן היה להלך בבטחה. המעבר המבוצר הוליך אל הבריכה והמעיין.

מעיין הגיחון היה בעבר מעיין פועם (היום המערכת הקרסטית השתנתה ולמעיין שפיעה קבועה). המים הגיחו בפעימות תכופות וקצובות, הבריכה הכנענית התמלאה, והמים נשפכו אל התעלה הכנענית (שחלקה נקבה וחלקה תעלה פתוחה), לאורך המדרון המזרחי של עיר דוד אל בריכת אגירה. חלונות ההשקיה בדופן המזרחית של התעלה סייעו בוויסות המים לחלקות. המים יצאו לתעלות השקיה, ושימשו להשקיית השטחים בנחל קדרון, בדרומה של העיר. שם היו "גני המלך", גידלו בהם מור ואוהלות – כמתואר בשיר השירים.

תרשים מערכת המים הכנענית:

ביצורי המערכת הכנענית:

למה נבנו ביצורים סביב מעיין הגיחון והבריכה, ולא הקיפו אותם עם חומת העיר? חומה צריכה להיות לפחות בגובה של שליש מגובה הגבעה עליה היא עומדת, על-מנת להקשות על התוקף, וליהנות מעליונות טופוגרפית. אם היו מקיפים את המעיין והבריכה עם חומת העיר, החומה הייתה במקום נמוך מדי ולא הייתה מגינה על העיר.

המים שהשקו חלקות שלחין, נאגרו לפני כן בבריכה שמילאה את כל השפך של הגיא המרכזי, בדרום-מזרח עיר דוד. בדרום העיר התגלה הסכר מתקופת הברזל, שסכר את המים בבריכה. הסכר נמצא מתחת לכביש, עם 7 אוֹמנות, בריכה ענקית, ושרידים מתקופת הברזל.

גילוי המנהרה התת-קרקעית הוליד רעיון להסבר כיבוש העיר ע"י דוד. "וַיִּלְכֹּד דָּוִד, אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן--הִיא, עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר" (שמואל ב, ה ז-ח). בשל הקושי הרב להבקיע את החומות, כינס דוד את הצבא ונאם נאום (אחד הבודדים). על פי המסופר בספר דברי הימים, דוד הבטיח פרס למי שיעז לעלות אל היבוסי יתמנה לרמטכ"ל: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ" (דברי הימים א, יא ו). דוד חיפש מתנדב (שהיה יואב בן צרויה) למשימה קשה ומסוכנת: "וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר".

החוקר הבריטי W. F. Birch הסביר שדוד הגיע לעיר היבוסית הסגורה והמבוצרת. דוד, כרועה צאן, גילה את המעיין שהיה מוסתר מחוץ לחומה. דוד הלך בתוואי בו הלך וורן, נתקל בפיר ("הצינור"), וצריך היה מתנדב לטפס בפיר. יואב בן צרויה נכנס באישון לילה, טיפס בפיר, הגיע לראשו, והמשיך לעלות במערכת התת-קרקעית. הוא הפתיע את השומרים, שכנראה לא עשו כלום כי הוא בא מבפנים, או כי היו עיוורים ופסחים, ויואב ירד לשער היבוסי ופתח את השער. וכך דוד לכד את מצודת ציון.

אולם בשנת 1995 גילו רוני רייך ואלי שוקרון שהמעיין היה מבוצר. היה עליו מגדל מבוצר, ולידו בריכה מוגנת. קודם הם גילו את המגדל המבוצר, את הבריכה הכנענית הגדולה חצובה בסלע, ואח"כ המשיכו לחפור את המנהרה. פרושו שהאמה היבוסית לא הייתה בסכנה, ולא ייתכן שנכבשה דרך המעבר התת-קרקעי.

אנחנו נמצאים בחלק העליון של מפעל המים. נכנס למעבר תת-קרקעי, שהוא חלק ממנהרת הסתרים המובילה לבריכה הכנענית המוגנת. בחלקו העליון המעבר תלול ומדורג, בחלקו האמצעי מתון, מתעקל כמסדרון ארוך, ומגיע אל ראש הפיר האנכי – פיר וורן.

בחלק התלול שירדנו היו כנראה מדרגות עץ שלא נשתמרו.

הירידה של תושבי העיר למים התאפשרה לאור נרות שמן, שהוצבו בגומחות שבדפנות המנהרה. גרם המדרגות המודרני מסתיר מתחתיו את מצוק הסלע התלול, שלושה מטרים גובהו, ששימש מכשול בדרכו של כל אויב שהיה מעז לנסות לעלות במנהרה.

עברנו בדרך משטח ישר רחב יותר ממדרגה רגילה, קרוב יותר לסוף המדרגות, שם הייתה החומה, ומשם עברנו לחלק השני שהוא פחות תלול.

בהמשך הדרך המנהרה מתעקלת ויורדת במתינות אל מתחת לחומת העיר עד לראש הפיר שדרכו עלה וורן.

נמשיך לרדת עוד כמה מדרגות, ובנקודה הנמוכה ביותר משמאל רואים את פיר וורן.

הטיפוס במדרגות האחרונות הביא אותנו למנהרה שוורן לא ראה.

המנהרה המקורית נחצבה בסלע המֶלֶכֶּ‏‏‏ה הרך, בחלק העליון שהלכנו בו. במאה ה-8 לפנה"ס הועמקה רצפת המנהרה אל תוך סלע המיזי-אחמר הקשה שאנו עומדים עליו, ובתוך כך נתגלה באקראי ראש הפיר האנכי.

מנהרת הסתרים התת-קרקעית הובילה אותנו אל פני השטח של המדרון המזרחי, מחוץ לחומות העיר. בתקופת הייבוסים היה מקום זה תחת כיפת השמים.

למרגלותינו נובע מעיין הגיחון, ומדרום לנו הבריכה הכנענית, בריכה שנחצבה בסלע הטבעי. שטח הבריכה 10x15 מטרים, ועומקה המרבי הוא כ-14 מטרים.

מתחת לפיגום הברזל שאנו עומדים עליו נראות אבני ענק. אלו יסודותיו של מגדל המעיין, שהקיף את מעיין הגיחון. אבני המגדל שוקלות טונות אחדות, וזו הפעם הראשונה שנתגלו בירושלים אבני בנייה בגודל כזה מהתקופות הקודמות לימי הורדוס.

רוחב הקיר המזרחי של המגדל הוא כ-7 מטרים, ושטחו של המגדל הוא כ-230 מ"ר. ממדי המגדל, כמו היכולת הטכנולוגית הגבוהה שנדרשה ליצירת מפעל המים, מעידים על רמת השכלול הגבוהה של העיר הכנענית בתחומי ההנדסה והבנייה.

קברי בית דוד
בית מיוחס
משפחת מיוחס הייתה משפחה ותיקה מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעה לארץ ישראל לפני מאות שנים והתגוררה בעיר העתיקה. בשנת 1873 יצאה משפחת מיוחס מהעיר העתיקה, שאת שעריה נעלו באותם הימים עם חשכה, ובנתה את ביתה באזור זה.

קברי בית דוד
בשנים 1913-1914 חפר הארכאולוג היהודי צרפתי ריימונד וייל בשטח זה (במימונו של רוטשילד), וגילה כאן מספר מערות שאותן זיהה עם "קברי בית דוד", שנאמר: "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד, עִם-אֲבֹתָיו; וַיִּקָּבֵר, בְּעִיר דָּוִד" (מלכים א, ב י). בשל גילוי המערות והכוונה לחפור מתחת לביתה, עזבה משפחת מיוחס את המקום בראשית המאה ה-20. ההתיישבות היהודית באזור התחדשה בשנת 1991, וכיום מתגוררות כאן 5 משפחות. בתחילה קיבלו רבים את הזיהוי של וייל, אבל עם התפתחות חקר הקברים מימי מלכי יהודה החלו אחדים מהארכאולוגים לפקפק בו. לא נותר בקברים כל ממצא שניתן לזהותו בבירור עם קבורה או עם פאר מלכות (שוד קברים היה תופעה נפוצה מאוד, והמערכת ניזוקה מאוד בשל חציבה בתקופה הרומית, אז שימש המקום מחצבה, וההרס שנגרם למערות הקשה על זיהויו של האתר). אולם יתירה מכך, מבנה המחילות שונה מאוד מזה של מערות קבורה אחרות מימי הבית הראשון שנתגלו במצוק המערבי של הר הזיתים ובכפר השילוח, ומזה של שתי מערות הקבורה המפוארות שנתגלו בחצר מנזר סנט אטיין שמצפון לעיר העתיקה.

גם גימור החציבה במערות שגילה וייל נופל ברמתו מזה שבמערות האחרות. בקברה של אישיות רמת דרג כמו דוד היינו מצפים למערה מלכותית נרחבת עם אולם מרכזי גדול, שסביבו נחצבו חדרי קבורה, וכל אחד מהם יוחד לאחד המלכים ואולי אף לבני משפחתו. מה גם שקווי הסיתות לא צריכים היו ליפול ביופיים מקווי החציבה הישרים והמהוקצעים של שאר קברי בית ראשון שנתגלו.

וכך כותב דוד אוסישקין, שחקר את עיר הקברים מתקופת המלוכה בכפר השילוח: "אין להעלות על הדעת שקברי מלכים נחצבו בצורה מרושלת והיו עלובים למראה ואילו קברי שרים ונכבדים אחרים היו נאים ומפוארים יותר". גבריאל ברקאי, שותפו של אוסישקין בחקר קברי כפר השילוח, כתב "לאור חוסר התחכום בתכנון ורמת הביצוע הירודה בהשוואה למערות קברים האחרות של תקופת המלוכה בירושלים, אין לקבל את הנחותיו של וייל".

בעקבות הערכות אלו, ובהיעדר בסיס אחר לקביעת זמנן ותפקידן של המנהרות, הסיקו אוסישקין וברקאי שהשרידים שגילה וייל אינם שרידי קברי המלכים ואולי אינם שרידי קברים כלל. המסורת היום היא שקברי בית דוד נמצאים בהר ציון.

כתובת תאודוטוס בן וטנוס
כתובת תאודוטוס בן וטנוס היא לוח אבן חקוק ביוונית, הנקרא על שם האיש המוזכר בה. הכתובת שכנה ככל הנראה בחזית בית כנסת בירושלים בימי בית שני, והיא מתארת את מייסדיו. הכתובת נמצאה בחפירות שערך ריימון וייל בעיר דוד בירושלים בשנת 1913, והיא מתוארכת למחציתה הראשונה של המאה הראשונה לספירה. תרגום הכתובת הוא:

תאודוטוס בן וטנוס כהן וראש בית הכנסת (ארכיסינגוגוס)
בן ראש בית כנסת; נכדו של ראש בית כנסת
בנה את בית הכנסת לשם קריאת תורה ולימוד מצוות
(ו)את האכסניה והחדרים (ו)מתקני המים
לשם הארחת הנצרכים מן הנכר
שאותו (את בית הכנסת) יסדו אבותיו והזקנים וסימונידס

מן התוכן ניתן להסיק כי הכתובת ניצבה בכניסה לבית כנסת (או על משקופו), שהיה בעיר דוד או בסביבתה. מאחר שהעיר חוותה חורבן פיזי גדול בשנת 70 לספירה, קשה לדעת האם הכתובת לא הושלכה אל מורדות עיר דוד מכל מקום אחר. הכתובת מלמדת על קיומו של בית כנסת ושל קומפלקס הארחה בירושלים, ששימש לקיום חיים יהודיים ולאירוח עולי רגל מחוץ לארץ.

מן הכתובת ניתן ללמוד על שושלת של "ראשי בית הכנסת" - תפקיד שנראה כי עבר מאב לבן, וכי נושאיו היו אחראיים על הקמתו ותחזוקתו של מוסד שכזה. שמו הנוכרי של בעל הכתובת - תאודוטוס בן וטנוס - מלמד כי ההשפעה ההלניסטית לא פסחה באותה עת גם על אלה שראו בלימוד תורה ובקיום מצוות חלק בלתי נפרד מחייהם. כך גם העובדה שהכתובת כתובה ביוונית, מצביעה על כך שרבים מהעולים לרגל ככל הנראה לא ידעו כלל עברית.

המעניין בתיאור תפקידיו של בית הכנסת הוא שלא מוזכרת בו כלל תפילה. נראה כי מדובר בתקופה בה טרם גובש עדיין תפקידו של בית הכנסת כמקום התייחדות עם האל, דבר הנפוץ הרבה יותר החל מימי המשנה והתלמוד. בתקופה שעדיין היה המקדש קיים, ובוודאי בירושלים שסביבו, הפולחן התרכז בבית המקדש בלבד, ובית הכנסת שימש להתכנסות ציבורית ולימוד בלבד.

לצד בית הכנסת, מציין תאודוטוס אכסניית אורחים וכן מתקני מים, בהם הכוונה ככל הנראה למקוואות. יש לציין כי במרחק של מטרים ספורים ממקום מציאת הכתובת חשף וייל שני מקוואות טוהרה. באין מונח ייחודי למקווה טוהרה ביוונית מציינת הכתובת מתקני מים, אך הכוונה למתקני ההיטהרות האלה. עולי רגל שהתאכסנו באכסנייה הנזכרת בכתובת נצרכו להם כדי להיטהר טרם כניסתם להר הבית הסמוך.

ייחודה של כתובת תאודוטוס הוא בכך שהיא הממצא הארכאולוגי היחיד מירושלים המצביע על קיומו של בית כנסת בעיר בתקופת בית שני, דבר הניכר מניתוח אפיגרפי של האותיות, הדומות לאותיות באבן הסורג ומניתוח שמות האישים המוזכרים בה. ידוע על בתי כנסת שפעלו ברחבי הארץ בימי הבית, אך זאת בעיקר ממקורות כתובים (כמו הברית החדשה). רק שבעה בתי כנסת זוהו מימי הבית, בהם בית הכנסת בקריית ספר (ח'רבת בד עיסא) ובמודיעין (ח'רבת אום אל עומדן) ובחרבת עתרי. כן ידועים שלושת בתי הכנסת של לוחמי המרד הגדול - בגמלא, מצדה והרודיון, אך אלה הם כנראה מבנים מאולתרים שהוקמו בתוך מבנים אחרים, ובכל מקרה לא נשתמרה בהם כל כתובת המעידה בוודאות על שימושם.

גן הקבר

גַן הַקֶבֶר (תרגום משובש שהשתרש של שם האתר באנגלית Garden Tomb) מזוהה על ידי הפרוטסטנטים כמקום קבורתו של ישו.  בבשורה על פי יוחנן, פרק 19 פסוקים 38-42 מתואר: "וְאַחַר בָּא יוֹסֵף הָרָמָתִי וְהוּא תַּלְמִיד יֵשׁוּעַ בַּסֵּתֶר מִפְּנֵי הַיְּהוּדִים וַיִּשְׁאַל מֵאֵת פִּילָטוֹס אֲשֶׁר יִתְּנֵהוּ לָשֵׂאת אֶת־גוּפַת יֵשׁוּעַ וַיַּנַּח לוֹ פִּילָטוֹס וַיָּבֹא וַיִּשָּׂא אֶת־גוּפַת יֵשׁוּעַ׃ וַיָּבֹא גַּם־נַקְדִּימוֹן אֲשֶׁר בָּא־לְפָנִים בַּלַּיְלָה אֶל־יֵשׁוּעַ וַיָּבֵא תַעֲרֹבֶת מֹר־וַאֲהָלוֹת כְּמֵאָה לִיטְרִין׃ וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לִקְבֹר אֶת־מֵתֵיהֶם׃ וּבַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִצְלַב הָיָה גָן וּבַגָּן קֶבֶר חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא־הֻנַּח בּוֹ מֵת עַד־הֵנָּה׃ שָׁם שָׂמוּ אֶת־יֵשׁוּעַ כִּי־עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה לַיְּהוּדִים וְהַקֶּבֶר קָרוֹב."

ישו נקבר על פי המסורת מחוץ לגבולות ירושלים (מחוץ לחומה השנייה המתוארת אצל יוספוס פלביוס). המקום המסורתי בו נקבר ישו זוהה במאה הרביעית על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שהפך את הנצרות לדת האימפריה הרומית. הלנה הקימה באתר שזיהתה את כנסיית הקבר (כיום ברובע הנוצרי בעיר העתיקה של ירושלים). כנסיית הקבר מקובלת כיום כמעט על כל הזרמים הנוצריים כמקום קבורתו של ישו, פרט למספר זרמים פרוטסטנטיים.
לטענת הפרוטסטנטים כנסיית הקבר אינה מתאימה לתיאורים בברית החדשה המתארים גבעה וגן. אם כי ייתכן והסיבה לכך שהפרוטסטנטים מצאו להם מקום חלופי לקברו של ישו נעוצה בסיבה פוליטית ולאו דווקא תאולוגית, והיא העובדה כי כשנוסדה הכנסייה הפרוטסטנטית במאה ה-16 הייתה כבר כנסיית הקבר מחולקת בין עדות נוצריות שונות ולא הייתה לפרוטסטנטים כל אפשרות לזכות בבעלות על שום חלק בכנסייה.

את האתר החלופי לקברו של ישו זיהה ב-1883 הגנרל צ'ארלס גורדון ולכן המקום מוכר גם בכינוי "הגולגולתא של גורדון" או "Gordon's Calvary". גורדון זיהה את הגבעה המצויה מול שער שכם, מחוץ לחומות העיר העתיקה, עם גבעת הגולגולתא. הסיבה לכך נעוצה במראה הגבעה מכיוון שער שכם שהמערות החצובות בה העניקו לה מראה המזכיר גולגולת, ובעובדה כי ב-1867 נמצאה במקום מערת קבורה שתוארכה בטעות לימי בית שני.

ברטה ספפורד וסטר, בת למייסדי המושבה האמריקאית בירושלים, תיארה בספרה "ירושלים שלנו" כיצד גורדון זיהה את האתר עם גולגולתא:
"שם הבשיל במוחו הרעיון, שהגבעה ממול לחומה הצפונית היא הגולגותא...הוא נתן לאבא מפה ורישום המראים את הגבעה כפני אדם, עם גולגולת העומדת בידות התוכנית. חלק ממתלול הסלע שבו נמצא מה שידוע כמערת ירמיהו, נראה אמנם באופן מושלם ומפתיע כגולגולת עם ארובות העיניים, מקום האף ופה פתוח...".

מאוחר יותר נתגלו קברים נוספים בחצר מנזר סנט אטיין, הגובל בגן הקבר מצפון. גם הקברים הללו תוארכו תחילה לתקופת בית שני, אם כי מחקר מודרני, שנערך בשנות השבעים על ידי גבי ברקאי, עמוס קלונר ועמי מזר, מתארך אותם מעבר לכל ספק לתקופת בית ראשון, מאות שנים לפני תקופתו של ישו. האתר נרכש על ידי הפרוטסטנטים ב-1894 ומאז הוא משמש להם כאתר עלייה לרגל.

קבר הגן נמצא כיום בבעלות אגודת קבר הגן, The Committee of the Garden Tomb (Jerusalem) Association, שמרכזה בלונדון. יש בו פינות חמד ירוקות ונשמרת בו תחושה של גן פתוח, כפי שהיה, בעיני הפרוטסטנטים בתקופתו של ישו. לאחר הכניסה לגן פונים שמאלה בשביל לעבר "חצר" חצובה בסלע ובה ניתן לראות את פתח מערת הקבורה המיוחסת לישו שנתגלתה, כאמור ב-1867 ונחקרה על ידי קונרד שיק. מערת הקבורה בת שני חדרים ובפתחה אבן גולל. היא נמצאת בתוך גן קדום, שבו נמצאו בורות אגירה למי השקיה. חלק מהפרוטסטנטים מסכימים עם המחקר המודרני ותיארוך הקבר לתקופת בית ראשון. עם זאת, לטענתם, עדיין קיימת חשיבות באתר קבר הגן בשל שימור האווירה האותנטית הקדומה של ימי ישו.

מנזר סנט אטיין ומערות הקבורה

מנזר סנט אטיין שייך לדומיניקנים, מסדר נזירים שהוקם בנצרות הקתולית בימי הביניים. הדומיניקנים רכשו את המקום ב-1884, כ-20 שנה אחרי תחילת היציאה מן החומות כשהאזור עדיין לא היה בנוי. לפני שהחלו בעבודות הבנייה הם ערכו חפירות ארכיאולוגיות וגילו מנזר ביזנטי. מאוחר יותר התגלו מנזרים ביזנטיים נוספים באזור שער שכם ומצפון לו, אך הם לא ידעו על קיומם וקשרו את המנזר למנזר שהוקם באזור לזכרו של סטפנוס הקדוש שעליו מסופר בברית החדשה, בספר מעשי השליחים פרק 6-7. סטפנוס היה עד האמונה הראשון במסורת הנוצרית ובחצר המנזר מוצב פסל לזכרו.

המנזר משמש היום כ"בית הספר הצרפתי ללימוד המקרא", יש כאן כנסייה פעילה ובית קברות שבו קבורים כמה ארכיאולוגים חשובים כגון דה-וו, וינסנט, סביניאק ועוד.

אפשר לבקר בכנסייה, אך המבקרים מתבקשים לכבד את המקום, להסיר כובעים ולא לתת הסברים בתוך הכנסייה. הכניסה לבית הקברות מתאפשרת רק תיאום מראש. המקום אינו מיועד לתיירים ובדרך כלל לא ניתן לבקר בבית הקברות.

הכנסייה
הארכיטקטורה של הכנסייה משלבת שני סגנונות – רומנסקי וגותי. כמו כן ניתן למצוא בה אלמנטים ממלוכים – אבנים לבנות ואדומות (אבלק) ועוד. השטיחים על רצפת הכנסייה מכסים פסיפסים ביזנטיים.

מערת הקבורה
הגישה למערת הקבורה דרך גרם מדרגות המוביל לקפלה קטנה ולחדר נוסף שבו הציבו לוחות הנצחה.

ריכוז הקברים הגדול שהתגלה כאן נמצא בקרבת הדרך הראשית, דרך האבות – זאת בניגוד לרומאים שקברו על הדרך, ובניגוד למצרים שקברו הרחק מהדרך. האזור הזה היה חלק מהניקרופוליס (=עיר המתים) שהקיפה את העיר.

המערה מתוארכת למחצית השנייה של תקופת בית ראשון, אך המסורת הנוצרית מייחסת אותה לתקופת בית שני. ראוי להדגיש שצורת קבורה זו אינה אופיינית לתקופה אלא מייצגת את הקבורה של העשירים בלבד - רוב האנשים נקברו באדמה ולא במערות חצובות.

המערה ברובה חצובה בסלע אך יש גם חלקים בנויים. מסביב לחדר המרכזי נמצאים "חדרי השינה" של המתים. בכל חדר חצובים שני מדפים מימין ומשאל לדלת וברובם יש מדף שלישי בקיר האחורי. באחד החדרים חסר המדף השלישי ובמקומו נמצא גרם מדרגות המוביל לחדר שינה נוסף שבו צורת המדפים שונה.

רוב המדפים שימשו כנראה לקבורה ראשונית (=איסוף) ולכן ניתן לראות בהם חורים לניקוז הנוזלים וכן תמיכה לראש, וכעבור כשנה היו קוברים את העצמות בבור הליקוט שמתחת למדפים בכל חדר.

בחדר הנוסף לא נמצא בור ליקוט ואין בו חורים לניקוז וצורת המדפים דומה לשקתות עם דפנות. ההשערה היא שזה קברו של בעל הבית או אדם מכובד (או אחרון המתים שלא נשאר אחריו מי שיעביר את עצמותיו לבור הליקוט).

באולם המרכזי בקיר הנמצא מול הכניסה ניתן לראות עיטורים בצורת מסגרות. הסבר אפשרי לשקעים והבליטות נמצא בספר מלכים א' פרק ו': ט וַיִּבֶן אֶת-הַבַּיִת, וַיְכַלֵּהוּ; וַיִּסְפֹּן אֶת-הַבַּיִת גֵּבִים, וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים.

בחלקו העליון יש פס אופקי שרוחבו טפח (כ-10 ס"מ) – ייתכן שלעיטורים מסוג זה מתייחס הפסוק בספר מלכים א' פרק ז': ט כָּל-אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת, כְּמִדּוֹת גָּזִית, מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה, מִבַּיִת וּמִחוּץ; וּמִמַּסָּד, עַד-הַטְּפָחוֹת, וּמִחוּץ, עַד-הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה.

ברצפה נמצא שקע ובתוכו עצמות ציפורים ששימש כנראה כמנחת ייסוד , כלומר מעין קורבן שהעלו כדי לבקש את שיתוף הפעולה מצד האל.

במפתן הדלת הקרובה למזבח של הקפלה ניתן להבחין בשני שקעים המסמנים את ציר הדלת והמרחק ביניהם 105 ס"מ. כל המידות במערה הנן כפולות של האמה המצרית הארוכה (52.5 ס"מ) שהייתה אמת בניין סטנדרטית בתקופת בית ראשון. ממקומות אחרים מוכרים לנו גם האמה הקצרה (כ-44 ס"מ) או השילוב בין שתיהן.

(1) כניסה; (2) קפלה; (3) מזבח; (4) לוחות הנצחה; (5) מערת קבורה;
(א) מדף לקבורה ראשונית; (ב) מדף קבורה מסוג אחר; (ג) בור ליקוט לקבורה משנית; (ד) שקע עם עצמות ציפורים;
(ה) עיטורי קיר; (ו) שקעים לצירי הדלת;

החומה הרחבה

מתחת לחומה נמצאו שרידי בתים שנהרסו כדי לפנות מקום לחומה. הדבר מתאים לתיאור בישעיהו כב' 9-11: " ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו, ותקבצו את מי הבריכה התחתונה. ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה ". החומה הרחבה היא ממצא ארכיאולוגי משמעותי לשחזור תחום העיר ירושלים בימי בית ראשון.

מעבר להיותה ממצא מעניין חשיבותה בחתימת ויכוח רב שנים בקהילה הארכיאולוגית אודות גבולות ירושלים בתקופת בית ראשון. בבחירת קו הביצור לא התחשבו בבתים הקיימים, וכשהיה צורך בכך נהרסו הבתים כדי לפנות מקום לחומה. היו אלה ללא ספק צעדים של שעת חירום, שננקטו לפני סכנה מתקרבת ובשעת הכנות למלחמה.

ניתן לראות שהחומה לא נבנתה ישרה- על תוואי רציף, ולפעמים הייתה צריכה לעקוף מכשולים עקב חוסר בזמן.

 המלחמה, לקראתה התכונן חזקיהו הייתה מסעו של סנחריב מלך אשור ליהודה בשנת 701 לפנה"ס. ידוע על שני מפעלים חשובים שחזקיהו עשה לקראת המלחמה: ביצור העיר והבאת המים לעיר באמצעות נקבת חזקיהו. ההכנות של חזקיהו למצור הצפוי של סנחריב נשא פרי. ירושלים לא נכבשה. בין אם משום שסנחריב נאלץ לחזור לאשור בשל בעיות מדיניות פנימיות ובין אם בשל נס המגיפה כפי שמתואר במקרא. בכל מקרה, עצם זה שירושלים לא נכבשה ע"י סנחריב הוסיף לקדושתה בעיני היהודים.

לאחר גילוי השרידים של החומה גברה הנטייה בקרב החוקרים לחפש את המשך התוואי שלה בשוליה הדרומיים והמערביים של ירושלים העתיקה אך לא נמצאה עדות ברורה לחומת העיר וחסרה עדיין עדות נחרצת כדי לאשר את ההשערה בנוגע לתוואי החומה. אחת השאלות החשובות בחקר תקופת הבית הראשון הייתה האם נשארה העיר מוגבלת בגבולותיה הצרים של עיר דוד והרחבתו של שלמה להר הבית במשך כל התקופה עד לחורבן הבית הראשון ב-586/7 לפנה"ס או האם העיר התרחבה והתפשטה מעבר לחומותיה בלחץ התנאים האורבניים(של הערים) והטופוגרפיים.

נתהוו שתי קבוצות עיקריות "המרחיבים" ו"המצמצמים" וכל אחת מהן הסתמכה בעיקר על אחד משני קריטריונים: ההיסטורי או הארכיאולוגי. לדעת המרחיבים השתרעה ירושלים בכל תקופת בית ראשון על שתי הגבעות גם יחד.

הם הסתמכו בראש ובראשונה על יוספוס פלביוס, המתאר את מהלך החומה הראשונה המקיפה את הגבעה המערבית, אותה ייחס יוספוס לדוד ושלמה. כמו כן ראו המרחיבים גם במקרא רמזים לכך שהיו פרברים מחוץ לתחומי עיר דוד.

לעומת המרחיבים באו המצמצמים וטענו כי שטח גדול כזה איננו מציאותי לגבי עיר בארץ ישראל בתקופה הישראלית. את החומה הראשונה שיוספוס מזכיר יש לדעתם ליחס לחשמונאים. בעיקר הם הסתמכו על נתונים ארכיאולוגיים שליליים, כלומר על העובדה כי בגבעה המערבית, בה נערכו חפירות מצומצמות מאד, לא נמצאו שרידים מתקופת בית ראשון.

בשנות השישים חפרה במקום קתלין קניון. היא הסיקה כי לא היה ישוב על הגבעה המערבית בתקופה הישראלית.  בגלל המוניטין הרב של קניון דומה היה כי העניין סגור, אך אחרי 1967 התאפשרו חפירות בקנה מידה רחב בעיר בעתיקה והתברר שקניון טעתה. 

עד המאה השמינית לפנה"ס(עד חזקיהו) ירושלים הייתה מוגבלת לגבעה המזרחית. במאה השמינית היא גדלה פי שלוש או ארבע ממצבה הקודם. לא ניתן להסביר את הגידול באמצעות גידול טבעי ויש להניח שהתרחבותה מואצת ומוגברת של ירושלים המקראית על שטח כה גדול נגרמה במידה רבה בשל זרם הפליטים שבאו מממלכת ישראל אחרי כיבושה ב-722 לפנה"ס ואחרי מסע סנחריב ביהודה ב-701. הממצא שהיווה עדות חותכת והטה את הכף לטובת ה"מרחיבים" היה ממצא החומה הרחבה ברובע היהודי של היום.

החומה הרחבה בקארדו

בקצה הצפוני של הרחוב התגלה מגדל מתקופת בית ראשון המתחבר עם שרידי חומה נוספת שהתגלו מתחת לקארדו. לדעת אביגד היו כאן שתי חומות בסוף בית ראשון.  אחרים טוענים שקטעי חומות אלה היו מחוברים – הייתה חומה חיצונית (זו שבקארדו) עם שער ומגדלים וחומה פנימית עם שער קטן (זו החומה הרחבה). בצד הצפוני של ירושלים לא הייתה הגנה טבעית למעט העמק הצולב שהיה עמק רדוד ולכן נבנתה כאן חומה כפולה.

בקארדו אפשר לראות את שרידי החומה חיצונית דרך הפתחים. על הרצפה מסומנים תוואי החומה מבית ראשון בצבע כתוב ותוואי החומה מבית שני בצבע שחור.

מרכז אריאל

הביקור במוזיאון עם קבוצות דורש תיאום מראש. המוזיאון כולל אולם תצוגה עם ממצאים מתקופת בית ראשון ואולם שני עם מיצג אור קולי ודגם של ירושלים בתקופת בית ראשון. קבוצות גדולות מומלץ לחלק לשתיים ולהדריך בשני האולמות במקביל ולהתחלף אחרי כחצי שעה. בתצוגה  רצוי לדבר על נושאים שונים ולא להתמקד בנושא אחד במשך חצי שעה ומותר ואף רצוי לתת מעט זמן חופשי.

המיצג האור-קולי: המיצג מתאר את תולדות ירושלים בימי בית ראשון באמצעות דמויות היסטוריות, כגון מלכים ונביאים, שאותם פוגשת דמות נוספת מהמיצג, צייר המנסה לצייר את ירושלים. המיצג מתייחס גם למשמעות הרוחנית של העיר כעיר הנצח – "ביטויה של ירושלים בחומר, ערכה ברוח".

דגם בית ראשון: בתכנון הדגם החדש היו שותפים לוסי פליטמן ז"ל, גבי ברקאי, דן בהט, הרב יואל בן נון, אייל מירון ואחרים ולכן הוא משלב תפיסות שונות של ירושלים בסוף בית ראשון.

טופוגרפיה
יְרוּשָׁלִַם-- הָרִים, סָבִיב לָהּ: (תהילים קכ"ה). ירושלים בימי דוד הייתה מוקפת בהרים ונחלים שהגנו עליה משלושה כיוונים: נחל קדרון ממזרח ומעברו השני הר הזיתים, הגיא המרכזי הנקרא בתקופת בית שני הטירופויון ונמשך לכיוון שער שכם ממערב, המצוק שנוצר במפגש הנחלים מדרום. אחרי התרחבות העיר אל הגבעה המערבית גיא בן הינום תחם אותה ממערב והעמק הצולב (=נחל הערב) באזור רחוב דוד ורחוב השלשלת מצפון. הגבעה המערבית כוללת היום את הרובע היהודי והארמני והר ציון הנמצא היום מחוץ לחומות העיר העתיקה.

התפתחות העיר בימי בית ראשון:

א) עיר דוד – העיר היבוסית שכבש דוד סביב 1,000 לפני הספירה

ב) עיר דוד והר הבית לאחר בניית בית המקדש על ידי שלמה במאה ה-10 לפני הספירה. כפי שמסופר בספר מלכים א' שלמה בנה גם ארמונות, את בית בת פרעה ואת בית יער הלבנון (מלכים א':ז':ב').

ג) עיר דוד, הר הבית והגבעה המערבית בעקבות גידול האוכלוסייה במאה ה-8 לפני הספירה.

ישנם חוקרים הקושרים את גידול האוכלוסייה לגלות עשרת השבטים על ידי האשורים שהביאה להתיישבות של פליטים רבים בירושלים, אך אין לטענה זו בסיס ארכיאולוגי וייתכן שהעלייה במספר התושבים נבע מהפיכת העיר לעיר מנהל חשובה.

בתחילה נבנו על הגבעה המערבית בתים ללא ביצורים. החומה נבנתה רק בסוף המאה ה-8 על ידי חזקיהו בעקבות האיום האשורי. ב-701 סנחריב צר על העיר אך לא הצליח לכבוש אותה. תיאור המצור מופיע בתנ"ך בספר מלכים ב' מפרק י"ח, בספר ישעיהו מפרק ל"ו ובספר דברי הימים ב' מפרק ל"ב. החומה של חזקיהו הקיפה את הגבעה המערבית וירדה בצפון דרך הרובע היהודי של ימינו עד להר הבית. גם החומה המזרחית התחתונה בעיר דוד התווספה בתקופה זו. שטח העיר הגיע בשיא ל-600 עד 800 דונם ומספר התושבים ל-5,000 עד 25,000.

אחרי גלות בבל העיר הצטמצמה לשטחי עיר דוד. אחרי שיבת ציון נחמיה בנה את החומה בצד המערבי בתוואי החומה המערבית של עיר דוד ובצד המזרחי מעל החומה המזרחית העליונה. בסיור בעיר דוד ראינו את שרידי החומה העליונה שנחרבה בסוף בית ראשון ומעט מערבה ממנה בשטח G את שרידי חומת נחמיה. החלק המזרחי של עיר דוד כנראה לא יושב מחדש אחרי חורבן בית ראשון.

התצוגה: התצוגה מכילה מגוון רחב של ממצאים המאפשר למדריך לגעת בנושאים שונים מתקופת בית ראשון:

- לוח הכתב. התפתחות הכתב, הכתב הפרוטו-כנעני, הכתב העברי הקדום, הכתב הלטיני

- צלמיות של אלות, חלקן קשורות לעבודת אלילים, חלקן היו כנראה חלק מלוח משחק. אפשר לצטט פסוקים מהנביאים.

- העתק של רימון השנהב עם כתובת. לא יודעים אם הכתובת אוטנטית או מזויפת

- תמונה של עיר דוד. אפשר להראות את הטופוגרפיה ולדבר על כיבוש העיר

- דגם של מערת קבורה מימי בית ראשון. אפשר לדבר על מנהגי קבורה

- הכתובת "אקסיהו אשר על הבית". יש הצעה לזהות אותו עם שבנא (ישעיהו כ"ב)

- לוח הסבר על המצור האשורי ב-701 לפני הספירה. יש חדר נוסף המוקדש למצור האשורי.

- המנהרה. חיקוי  של נקבת השילוח.

- העתק של כתובת ברכת הכוהנים שנמצאה בקברי כתף בן הינום

- שחזור של דמות אישה, "האישה בחלון" – דמות זו נפוצה מאוד בכלי המזרח הקדום – אם ססרא ? מיכל אשת דוד ? או האישה- כל כבודה פנימה ?

המגדל הישראלי

במרתף בניין בשולי הרובע שמורים שרידיה של מערכת ביצורים קדומה. המערכת המרשימה "הכלואה" בתוך המרתף הקטן היא אחת מהעדויות לגודלה וחסינותה של ירושלים בימי הבית הראשון. למעשה לפנינו ביצורים משתי תקופות: יסודות של מגדל מחומת ירושלים מסוף ימי הבית הראשון ובצמוד לו מגדל חשמונאי.

המגדל הראשון הוא כנראה פינה של מגדל שער שנשתמר משלהי תקופת הבית הראשון הקרויה גם התקופה הישראלית ומכאן שמו "המגדל הישראלי". גובהו של המגדל 8 מטרים ועובי קירותיו כ-4 מטר. הוא בנוי אבני גוויל גדולות וקשות (בדומה לאבני החומה הרחבה), ואילו נדבכי הפינה בנויים אבנים מהוקצעות ומסותתות. הודות למידת השתמרותו וטיב הבניה המגדל הוא מונומנט ארכיטקטוני מרשים ביותר ויחיד מסוגו.

יתכן כי המגדל הגן על העיר בעת כיבוש ירושלים בשנת 586 לפנה"ס על ידי נבוכדנצר מלך בבל. בחפירות מצאו החוקרים שרידי אפר ופיח, עדות לשרפה שהשתוללה כאן, אולי שאריות של אחת ממכונות המצור הבבליות שהתקרבה יתר על המידה למגדל ונשרפה ע"י לפיד שהושלך מאחת העמדות מהמגדל...או שרידים של מה שחולל האויב כפי, שהדבר מתואר בתנ"ך בספר מלכים: "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש: ואת חומת ירושלם סביב נתצו". בשכבת האפר נמצאו ארבעה ראשי חצים, שלושה מהם עשויים מברזל ובעלי ראש שטוח מהסוג שהיה נפוץ בצבא יהודה והרביעי שצורתו מצולעת עשוי מברונזה והוא היה בשימושם של צבאות זרים, עדות לקרב שהתחולל למרגלית המגדל. למרות גודלו לא עמד המגדל במשימה שהוטלה ועיכב את הבבלים "רק" לשנה וחצי.

על המגדל הישראלי זה נסמך מגדל נוסף, מתקופת הבית השני (אחרי שירושלים נחרבה ונשרפה... ואחרי שחזרו הגולים מבבל). אלה הם שרידי מגדל מהתקופה החשמונאית (המאה השנייה לפני הספירה) רוחבו של מגדל זה 9 מטר והוא בנוי מאבני גזית בעלות שוליים האופייניים למבנים חשמונאים. נראה כי בבוא החשמונאים לבצר את העיר, שיקמו ביצורים עתיקים ושילבו אותם בחומת המגן החדשה. רצפה משותפת מעידה כי החשמונאים התאימו את הביצור לצרכיהם.