ירושלים בימי בית שני

תצפית ארמון הנציב – פיר מספר 5

המים בירושלים בימי בית ראשון
בתקופת בית ראשון אספקת המים של ירושלים הגיעה מאגירת מי הגשמים, מהנחלים הסובבים את העיר: נחל קידרון, הגיא המרכזי וגיא בן הינום. בירושלים כמות שנתית ממוצעת של 550 מ"מ גשם בשנה, וכמות זו הייתה גם בימי בית ראשון. תקופת הגשמים נעה לאורך החודשים אוקטובר-מרץ. בתקופה זו, התושבים חוצבים בורות מים בחצרות הפרטיות לשימושם הפרטי, הרשויות דאגו במקביל לחפור בורות מים בשטחים הציבוריים לטובת הציבור. הבולטריון, בית מועצת העיר, שהוא הגוף האחראי על אספקת המים לעיר, והוא הגוף שדואג לחפירת הבורות הציבוריים לטובת התושבים.
תושבי ירושלים כפי שנאמר השתמשו גם במי הנחלים הסובבים את העיר, נחל קידרון זורם כל השנה הודות לריבוי מעיינות לאורכו המזינים אותו במימיהם, הגיא המרכזי וגיא בן הינום הינם נחלי אכזב הזורמים בחורף בלבד. מעיין הגיחון בקרבת העיר הינו מקור מים חשוב ונוסף, הינו אחד המעיינות הגדולים בארץ.
בתקופת בית ראשון ירושלים הלכה וגדלה וצריכת המים גדלה, אך לא היה מחסור במים לאורך התקופה, גם לאחר שהעיר גדלה צפונה בימי שלמה. מימי רחבעם ועד ימי צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, הלכה ירושלים וגדלה מערבה, לעיר התווספו 450 דונם בשטח וכ-15 אלף תושבים, ומקורות המים הספיקו לכלל התושבים, לא היה מחסור מים בכל תקופת בית ראשון.

המים בירושלים בימי בית שני
בתקופת בית שני הייתה מצוקת מים שהצריכה מהשלטונות מתן פתרון נרחב יותר למצוקת המים. מספר גורמים השפיעו על צריכת המים בעיר בתקופה זו:
1. גודל העיר: העיר ירושלים גדלה, גם בשטח וגם בכמות האוכלוסייה, גידול זה ניתן לראות לפי קצב התקדמות בניית חומות העיר, שנועדו לכסות שטחים חדשים שהתווספו לעיר. בימי בית ראשון נבנו 3 חומות אחת אחרי השנייה והן: (1) החומה היבוסית שהיא החומה הראשונה, (2) החומה של שלמה שהרחיבה את העיר לצפון והקיפה את המילוא ואת הר הבית,
(3) חומת חזקיהו שהרחיבה את העיר לכוון מערב והקיפה את הגבעה המערבית.
בימי בית שני נבנו גם כן 3 חומות לאורך התקופה, החומה הראשונה זהה בטוואי לחומת חזקיהו אך זו חומה חדשה שבנו גולי בבל שחזרו בשיבת ציון לעיר, החומה נבנתה בשלבים עד ימי נחמיה. שטח העיר בשלב זה הוא 600 דונם.
החומה שנייה שנבנתה הרחיבה את העיר מכוון צפון, זהו כוון ההתפשטות היחידי האפשרי, בשאר הכוונים ישנם ערוצי נחלים וההתפשטות אפשרית אך יותר מורכבת, השטח שהתווסף לעיר הוא 250 דונם.
בשלב שלישי העיר מתפשטת שוב לכוון צפון, העיר גדלה באופן משמעותי לשטחה מתווספים 800 דונמים נוספים, העיר כבר בגודל 1600-1700 דונם, וכמות האוכלוסייה גדלה בהתאם. המים שסיפקו המקורות מימי בית ראשון לעיר בגודל 600 דונם וכ-15 אלף תושבים של סוף בית ראשון, אינם מספיקים לעיר בגודל 1600 דונם של ימי בית שני. לפי יוספוס פלביוס, אוכלוסיית ירושלים מנתה מאות רבות של אלפים, יש ספק רב במספרים שבהם נקב יוספוס בכתביו, וכן יש ספק גם בהערכה זו, והערכת חוקרים בני ימינו היא שמדובר באוכלוסייה שנעה בין 200-250 אלף תושבים.
2. עולי הרגל: נוסף על תושבי ירושלים יש להוסיף את אוכלוסיית עולי הרגל לבית המקדש, בתקופה זו הדרכים יותר טובות ויש יותר עולים מימי בית ראשון, יש עידוד תושבים לעלות לבית המקדש, לפי פלביוס בתקופת שלושת הרגלים אוכלוסיית העיר הכפילה את עצמה, ויש צורך לאספקת מים גם לעולי הרגל.
3. מוסדות ציבור: בתקופת בית שני נבנו הרבה יותר מבני ציבור שהצריכו מים כגון בתי מרחץ הלניסטיים, שירותים ציבוריים, תאטראות, יש יותר "בזבוז מים" מאשר הצריכה הבסיסית דורשת.

ככל שהעלה הביקוש ליותר מים, עלה הצורך במתן פתרונות, והחלו לחפש מקורות מים נוספים לעיר כנראה כבר בתחילת התקופה החשמונאית שבירתה הייתה ירושלים. השיקולים בחיפוש מקורות המים היו:
- מקור מים גבוה יותר מהעיר ירושלים כך שניתן יהיה לנצל את הגרביטציה לשם הובלת המים. הר הבית הוא בגובה 735 מטר מעל פני הים, וממנו גובה העיר הולך ויורד עד עיר דוד שהיא בגובה הנע בן 680-640 מ'. הגבעה המערבית קצת יותר גבוה מהר הבית והיא בגובה 760 מ'.
- מקור מים הכי קרוב שאפשר לעיר.
- מקור מים מספיק שופע היכול למלא את החסר כרגע וגם כאשר העיר תגדל.
- איכות המים חשובה, שיהיו נקיים וראויים לשתייה.
לכוון מזרח ולכוון מערב ההר הולך ויורד בגובהו ולכן כיוונים אלו לא אפשריים, הכוונים האפשריים הם צפון ודרום על רכס ההר המרכזי. מדרום לירושלים במרחק אווירי של 25 ק"מ, ליד גוש עציון יש מקבצי מעיינות שגובהם יותר מהעיר ירושלים. המקום לא קרוב אך לא מרוחק מאוד, ניתן לביצוע ועונה על כל השיקולים, המים איכותיים וטובים.
כיצד יובילו את המים לירושלים? ניתן להוביל באמצעות אמת מים שזו המערכת המוכרת בתקופה זו להובלת מים, בדרך יצטרכו לבנות תעלות להובלת המים, מנהרות, בניית גשרים מעל ערוצי נחלים ומעליו צנרת מחרס או מאבן.
מתחת למתחם ארמון הנציב עוברת מנהרת מים המתחילה דרומה מכאן, אורכה 400 מטר. את המנהרה חפרו בצורה שונה, לאורך הטוואי נחצבו פירים, ומכל פיר חצבו ימינה ושמאלה עד הפיר הסמוך, בתקופות מאוחרות יותר שמשו פירים אלו לשאיבת מים.

פיר מספר 2
יש קושי בתארוך מדויק של מערכות מים עתיקות. מערכות מים אלו נחצבו באבן ונועדו להעברת מים, לא הלכו במנהרות אלו  ולא היו בהם בני אדם, רק מים, לכן לא נמצא חרסים, כלי קרמיקה מטבעות או כתובות במערכות מים, ולכן יש קושי בתארוך מדויק. מערכת המים שנבנתה בימי בית שני נבנתה בשלבים ככל שהדרישות למים גברו. במשך שנים רבות חיפשו חוקרים בני ימינו את מערכת המים ששימשה בימי בית שני, ולכן גם מספר התאוריות הוא רב.

מבנה מערכת המים בימי בית שני
מקבצי המעיינות בגוש עציון נקראים כיום "עין ואדי אל ביאר" בגובה 890 מ', וקבוצת "מעיינות הערוב" שהם "עין דילבה" ו"מעיינות כוזיבה" בגובה 820 מ'. מוואדי עין אל ביאר הובלו המים במנהרה ולאחר מכן באמה עד למיקום 3 בריכות אגירה שקיבלו את השם "בריכות שלמה. אמת מים זו נקראת "אמת ביאר" ואורכה כ-4.7 ק"מ. ממעיינות הערוב הובילו את המים באמה לבריכות שלמה, אמה הנקראת "אמת הערוב" שאורכה 39 ק"מ והיא מפותלת מאוד. בריכות שלמה הן 3 בריכות אגירה הממוקמות בגבהים של 765 מ' -800 מ'. מבריכות שלמה הובלו המים ב-2 אמות לירושלים.

האמה העליונה הובילה מים לעיר העליונה, והאמה התחתונה הובילה מים לעיר התחתונה ולהר הבית. בריכות שלמה עזרו בוויסות צריכת המים בעיר, ולפי הצורך הזרימו יותר מים לעיר מהבריכות.
מהבריכה המערבית הגבוהה יותר הובלו המים באמה העליונה לעיר העליונה, אורכה של האמה 14 ק"מ, והיא מגיעה לארמון הורדוס ולחלקה העליון של הגבעה המערבית, מה שמכונה העיר העליונה, אזור בעל צריכת מים גבוהה יותר, אזור שבו גרו עשירי העיר, יש באזור זה יותר בריכות ובתי מרחץ הצורכים יותר מים.
מהבריכה התחתונה יצאה האמה התחתונה באורך 21 ק"מ לכוון העיר, האמה מפותלת והגיעה לעיר מתחת לחומה הדרומית, וסיפקה בדרכה מים לעיר התחתונה ולשיפולי הגבעה המערבית. האמה מסתיימת בהר הבית.

סדר הבנייה הכרונולוגי של מערכת המים
לא ידוע מי בנה את האמה הראשונה שנחפרה כנראה בתקופה החשמונאית. הראשון שכונה "מלך" מבין השליטים החשמונאים היה אלכסנדר ינאי, ולמלך זה מיוחסת בניית האמה הראשונה. בתקופתו של אלכסנדר ינאי נתגלה מעיין "עין עיטן" הנמצא כ-10 ק"מ דרומית לירושלים, המעיין גדול דיו כדי לספק מים לירושלים. ליד הבריכה בנו את בריכת מאגר הראשונה, מי המעיין הוסטו לכוון הבריכה ומהבריכה הובלו המים לירושלים. שלב זה קרה בשנים 80-100 לפנה"ס. האמה הזו היא האמה המכונה "האמה החשמונאית", היא מורכבת מתעלות ו-3 מנהרות, סה"כ 21 ק"מ אורך.

בשלב שני, כאשר גבר הצורך למים בירושלים, חיפשו מקור מים נוסף דרום מעין עיטן, מקור המים שנמצא הוא עין אל ביאר, אך מכוון שהמעיין הוא גדול ומספק הרבה מים, ובריכת האגירה הקיימת אינה מספיקה לאגור גם את מי המעיין הזה, נבנתה בריכת אגירה נוספת, הבריכה העליונה בגובה 800 מטר. הבריכה התחתונה שימשה לעודפים מהבריכה הראשונה.

בשנת 20 לפנה"ס, 60-70 שנה אחרי בניית הבריכה השנייה, בתקופת המלך הורדוס, העיר גדלה באוכלוסייה ובשטח, נבנו מבנים רומיים הדורשים יותר מים, הורדוס בנה לעצמו ארמון ענק בגובה 760 מ' מעל פני הים, ולכן הצטרך הורדוס לחפש פתרון נוסף, כי האמה התחתונה הקיימת הינה נמוכה מארמונו, ולכן הוחלט לבנות אמה נוספת מבריכה מספר 2, גובהה כנאמר 800 מטר, והיא תוכל לספק מים לעיר העליונה ולארמון הורדוס. וכך נבנתה האמה העליונה.

לאחר תקופת הורדוס, בתקופת הנציב הרומי פונטיוס פילטוס העיר גדלה שוב והיה צורך בתוספת מים לעיר. הוחלט להוביל מים מעין אל ערוב שלא היה בשימוש עד כה. הרומים בונים אמת מים ארוכה ומפותלת באורך 39 ק"מ. לצורך אגירת המים התווספה בריכת אגירה שלישית.

הבריכות קיימות עד היום אך לא ניתן להגיע אליהן מסיבות ביטחוניות, הן נמצאות בשטח הפלסטיני ליד בית לחם.
אספקת המים לעיר ירושלים באמצעות אמת הביאר ואמת ערוב המשיכה גם בתקופות מאוחרות יותר עד התקופה הביזנטית.
מהכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, מערכת המים קורסת ומוזנחת ומפסיקה לתפקד עקב אי תחזוקה. כיום יש שרידים של האמות במספר מקטעים אך אין רצף של האמה כפי שהיה בימי בית שני.
חלקים של האמה העליונה ניתן לראות בדרך חברון, ליד גן הפעמון, ליד שער יפו. האמה התחתונה לעומת זאת הייתה פעילה יותר זמן. האמה הייתה בשימוש הצבא הרומי שחנה בירושלים והיא הופעלה ותוחזקה בידי החיילים, וכן גם בתקופה הביזנטית. לאחר הכיבוש המוסלמי, המוסלמים בנו על הר הבית מבנים שלהם היה צורך במים ולכן האמה התחתונה שהובילה מים להר הבית תוחזקה, בתקופות הבאות תוחזקה האמה התחתונה חלקית עד התקופה העות'מאנית.
בתקופה העות'מאנית, הסולטן סולימן הגדול משקם את האמה התחתונה ואת בריכות שלמה, הוא מכניס צינור חרס לתוך התעלה, לאורך הצינור יש פתחים שדרכם ניתן יהיה לנקות את הצינור מבפנים. במאה ה-19 הסולטן עבד אל חמיד מניח צינור ברזל באמה במקום צינור החרס הישן, צינור בקוטר 1 אינץ' המוביל מעט מים לעיר.
כאשר כבשו הבריטים את הארץ הם חשבו בתחילה לחדש את תעלת המים התחתונה, הם ציפו את התעלה בטיח, העמיקו את התעלה החשמונאית שהייתה, אך המים דלפו בתוך הסדקים שנותרו ומעט מים הגיעו לעיר ותוך 5 שנים נעזב הפרויקט ופותח פרויקט חדש להובלת מי מעיינות ראש העין ועין פרת לירושלים ומאז התעלה לא פעילה.
היציאה מאמת המים ממוקמת בקו התפר של העיר. ההזנחה הרבה הבולטת במקום היא תוצאה של המיקום, למרות הניקיונות והשיפוצים המבוצעים בידי עמותת "אלעד", המקום נראה מוזנח.

מוזיאון ישראל

דגם ירושלים בימי בית שני

סיפור הדגם הוא סיפור מפגש בן הנס קרוך ומיכאל אבי יונה.
הנס קרוך הוא יהודי גרמני, נולד בלייפציג למשפחה מבוססת ומסורתית, שצמצמה את עסקיה בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 33, ובשנת 37 כשהעסקים מוחרמים, נעצרים הנס ואשתו. הנס מבטיח את רכושו לגרמנים בתמורה לשחרור. הוא משחורר ואשתו נשארת במעצר, הנס מבריח את ילדיו מגרמניה לדרום אמריקה, אשתו נשלחת לאושוויץ ומתה שם.

לאחר המלחמה עולה הבן הבכור יעקב לארץ לקיבות ניצנים ונהרג במלחמת העצמאות, הנס מחליט לעלות לארץ, יוצר קשר עם טדי קולק, מנכ"ל משרד רה"מ, ומבקש את עזרתו בבניית בית מלון בירושלים ומקבל שטח מרוחק מעיר בדרום העיר ושם הוא בונה את מלון הולילנד, והוא גר באחד מחדריו. הנס רוצה להנציח את זכר בנו ומחליט לבנות את דגם ירושלים בשיא תפארתה – ימי בית שני. הנס קרוך נפגש עם פרופסור מיכאל אבי יונה והם מתכננים את הדגם. הרעיון היה לבנות דגם שעליו ניתן יהיה ללמוד על העיר בתקופת בית שני. באותן שנים העיר תחת שלטון ירדני, הארכיאולוגיה לא מפותחת, והדרך לבנות את הדגם היא להיעזר בטקסטים המתארים את העיר, תצפיות על העיר שמהן ניתן יהיה לראות את המבנה הטופוגרפי של ירושלים, ומחקרים שביצעו אירופאים וחפרו בירושלים קצת בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי.
בשנת 1966 נחנך הדגם בחצר מלון הולילנד בירושלים, הדגם היה קיים שם עד שנת 2006, ואז הוחלט להעביר את הדגם למקום יותר נוח ופחות צפוף. מספר אפשרויות עלו כגון משכן הכנסת, ארמון הנציב ועוד מספר אתרים מתויירים. לבסוף הוחלט כי המקום המתאים ביותר להציג בו את הדגם הוא מוזיאון ישראל, שמבחינת התשתיות שלו, הוא גם אתר המוכן לקבל כמות גדולה של אורחים.
הדגם הוא בקנה מידה של 1:50, נחשב מאוד מדויק. אחרי מלחמת ששת הימים כשהחלו החפירות בירושלים, עודכן הדגם בהתאם לממצאים, וכפי שביקש הנס קרוך בצוואתו. יש וועד האחראית על השינויים דגם בהתאם לממצאים הארכיאולוגים החדשים הנחשפים בירושלים, אך למרות כל החפירות והממצאים, עדיין שי בדגם לא מעט מבנים שאין הוכחות לקיומם, והם השערת החוקרים בלבד. כמו כן בדגם לא מוצגים צמחייה או בני אדם בעיר.
בדגם ניתן לראות את שלושת החומות שהיו בסוף ימי בית שני. החומה הראשונה נבנתה ב-2 שלבים, בהתחלה נבנתה בימי נחמיה בתקופה הפרסית ומושלמת בתקופה החשמונאית. החומה כוללת את עיר דוד, הר הבית והגבעה המערבית שנקראה בתקופת בית שני העיר העליונה והעיר התחתונה.

זיהוי החומה השנייה יותר בעייתי, ידוע היכן היא התחילה והיכן היא הסתיימה, וידוע על מקום אחד שהיה מחוץ לחומה. על פי נתונים אלו אפשר לשער את מסלולה האפשרי של החומה השנייה. ארכיאולוגית אין את טוואי החומה היות והוא עובר ברובע הנוצרי והמוסלמי ולא ניתן לחפור שם כיום. בונה החומה הוא הורדוס, הבנייה התבצעה סביב שנת 20 לפנה"ס, החומה התחילה במצודת אנטוניה ומסתיימת בפינת 3 המגדלים שבנה הורדוס: פצאל, מרים והיפיקוס. כמו כן ידוע שהגולגתא הייתה מחוץ לחומה ושם צלבו את ישו. השטח שאותו מקיפה חומה זו נקרא ע"י יוספוס פלביוס: "השוק הסיטונאי".
החומה השלישית שנבנתה בשנים 41-44 לספירה בידי אגריפס הראשון, שלא סיים את בנייתה. הבנייה הושלמה בידי מנהיגי המרד בגדול כאשר החל המרד בשנת 66 לספירה. השטח שאותו הקיפה החומה השלישית נקרא ע"י יוספוס "רובע בית זיתא", היות ולפני שהוקם שם רובע המגורים היה אדמות אלו מכוסות מטעי זיתים ובתי בד.

היכל הספר
כשבנו את מוזיאון ישראל, היה רצון להקים בנין שישמור בתוכו את המגילות שנתגלו במערות קומראן.
הסמיכות של הכיפה הלבנה לקיר הבזלת השחור שלידו - צורות גאומטריות מנוגדות כל כך - יוצרת תופעה מיוחדת ורבת רושם בנוף. צורה זו באה לסמל את מאבק "בני האור" ב"בני החושך" כפי שהאמינה כת האיסיים, שמייחסים לה את כתיבת מגילות מדבר יהודה המוצגות בהיכל. חלקי ההיכל הם:
הכיפה: מזכירה בצורתה קבר קדוש או מכסה של כד הדומה לצורות של מכסי הכדים שבהם נמצאו המגילות הגנוזות. היא מוצבת בתוך בריכת מים רבועה, כך שבמבט-על רואים שתי צורות הנדסיות מושלמות: ריבוע ובתוכו עיגול. הכיפה מכסה מבנה ששני שלישים ממנו חפורים באדמה כסמל לצורך המדינה הצעירה להכות שורשים ולהיאחז בקרקע. בנויה מבטון ומחופה באריחים של חרסינה לבנה.
מזרקות המים: מזרקות המים מסביב לכיפה מסמלות את הטהרה והטבילה אשר היו חלק מרכזי בחיי אנשי קומראן. המים נזרקים, כמתואר בפסוק: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל, ל"ו, כ"ה). הבריכה, הנמצאת מתחת למזרקות, מסמלת את צורת מקווה הטהרה.
קיר הבזלת: מסמל את הגלות ואת הנטל שרבץ על עם ישראל במשך 2000 שנה. צבעו מנוגד ללובן הכיפה, צבע המסמל את התחדשות העם בארצו.
מדרגות הכניסה: אל המפלס התחתון יורדים במדרגות חיצוניות הנמצאות בסמוך לקיר השחור. המדרגות מוגנות באמצעות מעקה הבנוי מעמודי אבן גבוהים ונמוכים לסירוגין. הירידה בהן משולה לירידה למקווה טהרה, כדי ליצור אצל המבקר תחושה שהוא עובר מעין טקס טהרה לפני כניסתו להיכל.

כתר ארם צובא
כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, ככל הנראה בשנת 930 לערך. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא". ב-9 בפברואר 2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי.

הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף" (כינוי לספרים שנכתבו שלא בתבנית מגילה אלא בתבנית דפים הבאים על דפים, בדומה לספר הנהוג בימינו). לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרן בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמים וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן-בויאעא) על פי הערות המסורה.
ספר נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית. הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד על תוכנו ועל דיוקו. אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת המרכזי של חלב, וכינוהו "כתר אֲרַם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. יהודי חלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים, שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר, ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מהקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שערי סוריה בפני מבקרים יהודים.

היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.

יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הרב הראשי של קהילת חלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו. יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח.

בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר.

הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר. עותק של הספר מוצג בבית הכנסת עדס בשכונת נחלת ציון בירושלים, אשר נבנה על ידי משפחת עדס מחלב.

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו ארצה. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו. לא הוברר כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם. בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית. בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר.

לטענת העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר", החלקים החסרים - או לפחות רובם - נשדדו כאן בארץ. עוד הוא מוכיח כי הכתר לא נמסר לידי הנשיא בן-צבי מיד לאחר הגעתו לארץ, אלא קרוב לשלושה שבועות אחרי שהכתר הגיע ארצה.

לבד החלקים החסרים, ניזוק הכתר בצורות נוספות ובשנת 1986 הוחל בעבודת שימור ושחזור שנמשכה 6 שנים. הצד השעיר של הקלף, המכוסה בפרוות בקר היה חסין יותר מהצד הפנימי של העור החשוף לנזקים ובמקומות מסוימים הדיו החומצתי כרסם בקלף במשך השנים וגרם להיעלמן של אותיות. הכתמים הסגלגלים בפינות התחתונות הפגומות של הדפים, שנחשבו עד אז כסימני השרפה משנת 1947, התגלו בבדיקות מעבדה מעמיקות כפטרייה שכרסמה את הדפים, אולי תוצאת מגען של אצבעות מדפדפות מלוחלחות ברוק. בכתר נמצאו גם סימנים מלבניים של דבק, ככל הנראה סלוטייפ שהודבק בניסיון לתקן אותו, בנוסף לכריכה גסה שחוברה אליו, לאחר הגעתו לישראל.

קברי נחל קידרון

קבורה יהודית בעת העתיקה
על פי ההלכה היהודית אסור לקבור מתים בתוך העיר אלה מחוץ לחומות, היחידים שנקברו בתוך חומות ירושלים הם דוד המלך וחולדה הנביאה, וע"פ המסורת נחפרה מנהרה בתוך האדמה, מהקבר אל מחוץ לחומות כדי לפנות את טומאת המת. איסור זה עוזר לנתח את מיקום החומות בתקופות השונות בהתאם לקברים של אותה התקופה, הדבר נכון לגבי תקופת בית ראשון ולגבי תקופת בית שני. במהלך בית ראשון ושני הקבורה היהודית התאפיינה בשלושה דרכים:
1. קברי בני העם: קבורה הזהה לקבורה היום, חופרים בור מלבני באדמה ובתוכו מניחים את גופת המת ומכסים באדמה, לעיתים יש מצבה להנצחת המת. רוב בני העם נקברו בצורה זו.
2. מערות קבורה: מערות המחולקות לחדר אחד או יותר, בחדרים מיטות אבן עם כרית אבן להטיה קטנה של הראש. על מיטה זו הונח המת בשנה הראשונה, ולאחר שנה נכנס הבן הבכור למערת הקבורה, ואסף את עצמות המת לתוך בור שנחפר בתחתית החדר, לעיתים מתחת לאחת המיטות, בור זה מכונה "המאספה". בני המעמד העליון נקברו במערות קבורה.
3. קברים מונוליטים: קברים החצובים באבן ומעוטרים כגון קבר בת פרעה. מבנים מפוארים ומרשימים. קבורה שנועדה למלכים או אנשים חשובים מאוד.
את קברי העם קשה לאתר היום בגלל הבנייה הרבה בירושלים לאורך השנים והשינויים שהעיר עברה. את מערות הקבורה מימי בית ראשון ניתן לראות בכתף בן הינום ובמנזר סנט אטיין. המונוליט היחיד ששרד מתקופת בית ראשון הוא קבר בת פרעה.
גם בימי בית שני רוב העם נקבר בקברי העם ובמערות בכל היקפה של ירושלים. הקברים המונוליטים מתקופת בית שני הם קברי נחל קידרון וקבר יאסון ברחביה.

קבר זכריה
בספר דברי הימים ב' פרק כג' מסופר על זכריה הנביא. מלך יהודה הוא יהואש, הנביא הוא יהוידע הכורת ברית בין העם לבין האל, שבה יתחייב העם לעבוד את האל. הוא נלחם כנגד עובדי עבודה זרה, הורג את כוהני הבעל ושקט היה בארץ. יהיוידע מת בגיל 130 ונקבר בעיר דוד עם המלכים. לאחר מותו ביקשו שרי יהודה להשיב את העבודה הזרה, והמלך יהואש מסכים למהלך זה. המהלך מכעיס את האל ששולח נביאים להוכיח את העם. אחד הנביאים הוא זכריה בן יהוידע. הוא מוכיח את העם.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים, לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיַּעֲמֹד, מֵעַל לָעָם; וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים, לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ--כִּי-עֲזַבְתֶּם אֶת-יְהוָה, וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם.  וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו, וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר, בֵּית יְהוָה."

לאחר מכן העם רוגם אותו אותו באבנים והורג אותו בחצר בית המקדש. שנה לאחר מכן מת המלך יהואש ולא נקבר בקברי המלכים. המסורת אומרת כי כאן נקבר זכריה הנביא.

מסורת ביזנטית מאוחרת יותר מספרת שזהו קברו של זכריה אבי יוחנן המטביל, מסורת מהמאה ה-8 לספירה.
המבנה מתוארך למאה השנייה לפני הספירה, כ-500 שנה לאחר רצח זכריה הנביא וכ-800 שנה לפני שהתקבעה המסורת הנוצרית, כך שיש בעיה בקביעה זו. ברבות השנים החלו יהודי ירושלים לקבור את מתיהם בקרבת הקבר המקודש. בתחילה, נקברו המתים למולו, ובשנת 1729 נטמן הנפטר הראשון בתוך חצר הקבר.

קבר זכריה אטום, ללא מקום בו ניתן להעמיד את מיטתו של הנקבר. משכך, הרי שהוא אינו קבר, אלא "נפש" - מצבת זיכרון, הניצבת בסמוך לקבר. מצבות כאלו היו מקובלות בקברים מפוארים בני התקופה, והמילה "נפש" במשמעות מצבה ידועה מכתובות עבריות, נבטיות ובעוד מעמי האזור. מכאן, השאלה המתבקשת היא שאם לפנינו נפש - היכן הקבר שאליו היא מתייחסת?
חוקרים שונים העלו הצעות שונות - הצעה אחת סבורה שקבר זכריה הוא הנפש של קבר בני חזיר הסמוך, שנחצב כדי להחליף את הנפש המקורית. הצעה שנייה צודדה בכך שמדובר בנפש שקברהּ מעולם לא נחצב בשל מאורע כלשהו, שמא פרוץ המרד הגדול ותוצאותיו הרות האסון. הדעה שסברה כי מערת הקבורה טמונה תחת העפר הרב שמכסה את סביבות המצבה הופרכה כאשר העפר פונה בשנת 1960.

קבר בני חזיר
קבר בני חֵזיר הוא מערת קבורה המתוארכת לתקופת החשמונאים, והוא חצוב כולו בתוך הצוק. כתובת עברית שנחקקה כנראה בתקופה החשמונאית ונמצאת מעל המערה מלמדת כי במערה קבורים משפחת כוהנים מבני חֵזיר: "זה הקבר והנפש שלאלעזר חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוסף בן עובד יוסף ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר."

מכתובת זו מסתבר שהמערה שימשה את משפחת בני חֵזיר במשך כמה דורות. כמו כן ניתן ללמוד על עושרה של משפחה זו, שיכלה להרשות לעצמה חציבת קבר בנחל קידרון, מול הר הבית. אבי המשפחה היה בראש החותמים על אמנת נחמיה, ומכאן שהיה ממנהיגי היהודים בתקופה זו. במקרא נמנית משפחת בני חֵזיר (דברי הימים א', כ"ד, ט"ו; נחמיה, י', כ"א), בין 24 משמרות כהונה, מוסד שהמשיך להתקיים בימי בית שני.
בכתובת ישנו ציון של "נפש" (מבנה מיוחד ומפואר שנבנה לצד הקבר או עליו, כגון יד אבשלום), אך נפש זו לא נמצאה. הארכאולוגים משערים שמעל הקבר אכן הייתה קיימת נפש שנהרסה במשך הזמן.
סגנון הקבר מושפע מהאדריכלות היוונית בלבד (שני עמודים בעלי כותרות דוריות) וללא השפעת אדריכלית מזרחית.
המסורת היהודית בעבר קישרה את המערה עם "בית החפשית" בו ישב עוזיהו מלך יהודה לאחר שהצטרע עד יום מותו.

חזית הקבר מתחלקת לשני חלקים. החלק הימני, המהווה את הכניסה האורנמנטלית לקבר, בנוי בסגנון היווני - שני עמודים בין שתי אומנות. החזית משתייכת לסדר הדורי, ובניגוד לשאר מצבות נחל קידרון הסמוך, היא עשויה כולה בסגנון יווני אחיד, בלא ערבוב סגנונות שונים, ובלא השפעות רומיות. עם זאת, יש בחזית כמה חריגות מהסדר הטהור: רוחב הטריגליף עולה על גובהו, אין מתחתיו סרגל, ומניין הטיפות הוא שלוש, במקום שש. החלק השמאלי, הוא חזית דמה של מבנה שבחלקו התחתון ניתן לראות דלת העודת שקועה בין שתי אומנות. חלקו העליון של המבנה נעלם במהלך הדורות, ושחזורו האפשרי כולל פירמידה, בדומה לקבר זכריה הסמוך, או המשך ישר של המבנה התחתון, עם חלון-דמה משושה במרכזו.

יד אבשלום
שֵׁם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לספירה, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום. לדעת הארכאולוג גבריאל ברקאי, הקבר שייך למלך אגריפס הראשון.

המצבה נחצבה מתוך פני המצוק, כשצידה האחד חשוף כלפי חוץ, ואילו שלושת צדדיה האחרים נותרו מוקפים בסלע האם. מעין פרוזדור בעובי 2.5–3 מטרים מפריד בין המבנה לבין המצוק. המצבה מורכבת משני חלקים עיקריים, שגובהם הכולל הוא 19.70 מטרים: החלק התחתון, החצוב מתוך גוף הסלע, והחלק העליון, הבנוי אבני גזית. החלק התחתון, החצוב בסלע, נחלק ליחידות משנה – האדן, שגובהו מטר ומחצה בצדו החשוף, ואורך כל אחת מצלעותיו הוא כשבעה מטרים ומחצה. מעל האדן נמצא סטילובט קטן שגובהו חצי מטר ורוחב כל צלע מצלעותיו כששה מטרים ומחצה, ועליו מונח גוף הבניין העיקרי. גוף הבניין מקושט בפילסטרים יוניים – שניים בכל צלע, ובכל פינה אומנה ושני רבעי-עמודים צמודים אליה. כמקובל בבניינים החצובים בסלע, העמודים אינם בעלי חירוץ. מערכת הקורות מורכבת מארכיטרב חלק, מאפריז דורי ומכרכוב מצרי. כל צלע באפריז מחולקת ל-14 טריגליפים ול-13 מטופות, ובכל מטופה מפוסלת צורה עגולה. מעל לאפריז ניצב הכרכוב המצרי, המתקער כלפי מעלה ובולט מעט החוצה מיתר המבנה שמעל האדן. מעל הכרבוב ממשיך הסלע לעלות עוד מספר סנטימטרים, ומשמש בסיס לחלק העליון.
החלק העליון בנוי אבני גזית גדולות בעלות גימור עדין, כאשר ביניהן מצע טיט דק. בחלל הפנימי סודרו אבנים בלתי מהוקצעות ושברי אבנים וטיט מילאו את החללים שביניהן. תחילתו של החלק העליון שומרת על התוכנית הרבועה של תחתית המצבה, עם התכנסות נוספת, המעמידה את אורכה של כל צלע על 6 מטרים, ומעליה כרכוב. חלק זה של המבנה מגיע לגובה כולל העולה במעט על 2 מטרים. סמוך לפינה הדרום-מזרחית נמצא הפתח. מעל לחלק הרבוע הופך הבניין לעגול, תחילתו כגליל, שקוטרו מעט מתחת ל-6 מטרים, וגובהו כשני מטרים ומחצה. הגליל בנוי שני נדבכים, ולו שלושה אלמנטים קישוטיים. בתחתיתו מוקף הגליל בסיס מסוגנן בגובה 25 ס"מ, שרובו לא שרד את מהלך הדורות. באמצעו של הגליל עובר כרכוב נוסף הדומה לכרכוב החותם את המבנה המרובע, ובצדו העליון בולט החוצה כרכוב המפוסל בצורת חבל קלוע. מעל לגליל, מקבל הגג צורת חרוט קעור דוגמת מכסה קומקום, שגובהו כ-6 מטרים, וקוטרו העליון כ-80 ס"מ. מרבית גובהו של החרוט עשוי מאבן אחת, בגובה של כמעט ארבעה מטרים, וסביב ראשה מצוי "חבל" נוסף. על ראש הגג מוצבת אבן המסותת בצורת פרח לוטוס בעל שישה עלי כותרת. פנים הפרח שקוע, וייתכן כי דבר-מה היה מוצב בתוך השקע. הנדבך של הכרכוב והחבל חסר אבן אחת בצד מזרח, וניכרות גומחות של בריח שהותקן בחור על ידי נזירים שעשו שימוש במבנה בתקופה הביזנטית.

מלבד הפתח הנמצא בצדו הדרומי של החלק הבנוי, המבנה הפנימי חצוב כולו בסלע. מן הפתח, שמספר אבנים בצדדיו נעקרו על מנת להרחיבו, יורד גרם מדרגות לתוך חדר הקבורה. בתחתית גרם המדרגות שקע שבו הייתה נתונה דלת אבן, ושקע בתקרה שבו היה נתון צירהּ. הציר התחתון הוסר כשנחצבה במקום מדרגה נוספת, בשלב מאוחר יותר. צורת חדר הקבורה קרובה לקובייה שצלעותיה קטנים מעט מ-2.5 מטרים. בפינתו הדרום-מזרחית של החדר יורדות שלוש מדרגות מהפתח. אורכן של המדרגות קטן מעוביו של הפתח, כנראה כדי להגדיל את חלל החדר. בחדר כוך אחד בצדו הדרומי, סמוך למדרגות, ושני דרגשי אבן, הנתונים בתוך קמרונות קטנים במערב ובצפון. הכוך, שעומקו מגיע רק עד מטר וחצי, אינו גדול מספיק לקבורת אדם מבוגר, לעומת הקמרונות, שאורכם עולה על שני מטרים. הנזירים שעשו שימוש במבנה בתקופה הביזנטית פרצו חורים דרך הכוך והקמרונות, והכוך היה לכניסה העיקרית אל החדר, ואף הותקנו בו דלת ובריח. בין קירות החדר לתקרתו נמצא כרוב מסותת בקפידה, ובמרכז התקרה ריבוע משוקע, ובתוכו תבליט מעגלי שרישומו המדויק נמחה עם השנים. בין המעגל והזר נתונים ארבעה עיגולים קטנים, ובתוך הזר כוכב בעל שמונה קודקודים. לתוך התבליט נקדחו חורים ונתקעו מסמרי ברזל, כנראה כדי להחזיק בכלי מאיר. אין לדעת אם הקדיחה היא מעשה בוני הקבר המקוריים, או מאוחרת יותר.

המצבה נבנתה תוך תכנון מוקפד ומלאכה מרובה. תחילה נבנה החלק העליון על פני הסלע, לאחר מכן נחצב החלק התחתון מתוך פני המצוק, ולבסוף סותתו פני הסלע בעדינות, תוך תשומת לב מרובה לצדדים ולפינות השונות. המצבה עשויה מבליל של סגנונות – נמצאים בה הסדר הדורי והסדר היוני עם מאפיינים יווניים ורומים (למרות סטיות רבות מהסדר המקובל), ועליהן מצטרפת האדריכלות המצרית. לפי חלק מהחוקרים, אף עקבות האדריכלות הפרסית והאדריכלות נבטית ניכרים במבנה. דומה שבוני קבר זכריה ויד אבשלום שאבו השראה מקבר בת פרעה הסמוך, הבנוי בסגנון מצרי טהור של קובייה ופירמידה על גבה. בקבר זכריה התווספו עמודים יוניים בני התקופה, ואילו ביד אבשלום התווספו עמודים דוריים ואנטבלטורה המפרידה בין הקובייה לפירמידה, ואף הפירמידה עצמה "שודרגה" לחרוט.

מסורת יהודית קדומה מקשרת את המצבה עם מצבתו של אבשלום, עליה מסופר בספר שמואל:
"ואבשלֹם לקח, ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה." מיקומה של המצבה אינו מזוהה, לבד מהקביעה שהיא נמצאת ב"עמק המלך", שמקומו אינו מפורט. בשלהי תקופת בית שני כבר הצביעה המסורת הארץ-ישראלית על אתר בסביבות ירושלים וזיהתה אותו עם יד אבשלום התנ"כית. יוסף בן מתתיהו מיקם את המצבה "שני ריסים מירושלים", אולם לא מסר מיקום מדויק. מקור נוסף מתקופה זו היא מגילת הנחושת, המספרת על אוצרות שהוטמנו במקומות שונים בממלכת יהודה, ובין שמותיהם של מקומות אחרים סביב ירושלים, מופיע גם שמה של יד אבשלום: "תחת יד אבשלום מן הצד המערבי חפור אמות שתין עשרה ככ 80". כלומר: בעומק שתים עשרה אמות, מצדה המערבי של יד אבשלום, טמון מטמון של שמונים כיכרות.
בתקופה הביזנטית, הכשירו נזירים את המבנה למגורים ופרצו פתחים נוספים בקירות החדר הפנימי. סביב הכניסה הדרומית, חקקו הנזירים כתובות ביוונית הלניסטית, המשקפות את המסורות הנוצריות של אותה העת. מצד שמאל של הפתח נחקקה המילה "נפש". מעל לכניסה נחקק הכיתוב "זוהי מצבתו של זכריה המרטיר, כהן ירא-אלוהים, אבי יוחנן". מסתבר כי זכריה הנזכר הוא זכריה, אביו של יוחנן המטביל, אולם הקושי עולה מאזכור המילה מרטיר, שהרי בברית החדשה, אין זכר להריגתו של זכריה, אולם ייתכן שהמסורת חיברה בין זכריה זה לזכריה אחר שנהרג (כגון זכריה בן יהוידע, זכריה בן ברכיה, או זכריה בן ברוך/בריס).
מצדו הימני של הפתח נחקקה כתובת אנכית: "הקבר של שמעון אשר היה איש צדיק וגם זקן מאוד חסיד ומחכה לנחמת העם". הטקסט, המכיל ציטוט מתוך לוקאס ב, 25, כפי שהוא מופיע בקודקס סינאיטיקוס, מתייחס לשמעון הקדוש, שקיבל את פני ישו התינוק בבית המקדש.

בשנת 333 תיאר הנוסע מבורדו את המצבה, וזיהה אותה כקברו של המלך חזקיהו. מכאן ואילך, מוזכר יד אבשלום מאות פעמים בספרות המסעות במהלך הדורות, כשמסורות שונות קושרים אותו לאישים חשובים שונים. נוסעים שונים קובעים כי כאן נקבר יהושפט, כנראה בהשראת השם עמק יהושפט שניתן לחלק זה של נחל קידרון, ונוסעים נוצרים רבים מספרים כי במקום נקברו שמעון וזכריה. רבים מהנוסעים אף מוסיפים אליו את יעקב אחי ישו ומספרים כי נבנתה כנסייה קטנה במקום. מסורות אלו השתמרו לאורך הדורות, אם כי לעתים מזומנות מתחלפות מצבות נחל קידרון השונות בתיאורי הנוסעים, עד כי בשלהי ימי הביניים מרביתם מייחסים את קבורת זכריה למצבה הנמצאת מעט דרומית ליד אבשלום, ונקראת עד היום בשם קבר זכריה. המסורת על קברו של יעקב הועברה לקבר בני חזיר הנמצא בתווך, ואילו שמו של שמעון כמעט ולא מוזכר יותר. שמו של אבשלום בן דוד שב ועלה במאה ה-10 או ה-11, ב"מדריך ירושלים" שהתגלה בגניזה הקהירית. מכאן ואילך, אף כי שמות קדושים אחרים צצו מדי פעם, מרבית התיאורים קראו למצבה בשם יד, עמוד או מצבת אבשלום. מנהג קדום, שנהג על ידי המקומיים בני כל הדתות הוא סקילת המצבה. תיאור מרתק במיוחד של מנהג זה מספק הצליין פליקס פברי, בשלהי המאה ה-15: "קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה... אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו ומותו של אבשלום... כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים". מנהג זה המשיך ונהג במהלך הדורות, וערמות האבנים נערמו מחוץ למצבה עד שפונו בשנת 1924 על ידי משלחת החפירות של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של נחום סלושץ. גם בשנות ה-40, נצפו אנשים שהמשיכו לאחוז במנהג.
לאחר מסע נפוליאון בארץ ישראל, למרות שהוא וחילותיו לא עברו בירושלים, התפשטה אגדה נוספת על המצבה, על פיה בראש המצבה עמדה כף יד עשויה אבן. נראה כי מקור מסורת זו באי-הבנת הביטוי 'יד' במשמעות של מצבת זיכרון ('יד אבשלום'). המסורת מופיעה לראשונה בכתב בכתבי מנחם מנדל מקמיניץ, שאף טען כי היד נשברה לאחר פגיעת תותח. קשה לדעת כיצד התקבלה אגדה זו, שכן מבט על ראש המצבה מראה כי אין בו שום שבר, אולם האגדה המשיכה להתפתח, עד כי הוחלט שהפגז נורה כ"עונש" לאבשלום, כמתואר אצל משה ריישר: "ובהיות מלך נאפאלעאן שם, צוה לשבר את תבנית היד בקנאן ואמר מטעם זה – "יד שמרד באביו – תקצץ". בניגוד למצבות האחרות, ובייחוד קבר זכריה, שהיהודים ראו כבוד גדול להיקבר על ידו, סביבותיו של יד אבשלום היו נקיות מקברים. למרות זאת, כשהדליקו נרות לזכר נשמות הצדיקים בגומחות שבקירות המצבות, לא פסחו על יד אבשלום.

המסורת המוסלמית מקשרת את מצבות נחל קדרון לפרעונים, והקבר נקרא בפי המקומיים "כובע פרעה" ( טַנְטוּר פַרַעוֹן).

ראשוני החוקרים של ארץ ישראל נתנו דעתם ליד אבשלום, אך מלבד התבוננות במצבה, לא עשו דבר. אף שניתוחם הוא בעל אופי יותר מדעי, ושרטוטיהם מדויקים למדי, הם נכללים בתוך ספרות הנוסעים. הראשון שכתב מחקר מקיף על המצבה היה טיטוס טובלר, והראשון שעסק בארכאולוגיה שלה היה שארל קלרמון-גנו, שבשנת 1871 חפר וחשף את בסיסי העמודים בצד המערבי, ופינה את החדר הפנימי מהאבנים שהושלכו לתוכו במהלך השנים. בשנת 1924 עסקה משלחת של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה בראשות נחום סלושץ בחפירת המבנה, ניקתה אותו ואת סביבותיו משפכי העפר וגדרה אותו בגדר ברזל. העבודה נעשתה תוך תיאום עם ועד העדה הספרדית בירושלים שהיה בעליה של האדמה. בשנות ה-40 חקר נחמן אביגד את מצבות נחל קידרון, ובכללן את יד אבשלום, ובשנת 1954 פרסם את ספרו "מצבות קדומות בנחל קדרון" שהיה ונותר העבודה המקיפה ביותר שנעשתה על יד אבשלום.
בשנת 2003 הבחין האנתרופולוג ג'ו זיאס כי בתצלום של המצבה ניתן לזהות כתובת ביוונית מעל הפתח לחדר הקבורה. הכתובת הייתה כה מטושטשת, עד כי חמקה מעיניהם של כל החוקרים, וניתן להבחין בה רק בתמונות שצולמו בזווית מסוימת, בזמן מסוים ביום ובזמן מסוים בשנה. לאחר לא מעט מאמצים, אומתה מציאותה של הכתובת, ונעשתה תבנית שלה ושל שתיים נוספות שהתגלו בקרבתה.

גן הקבר

גַן הַקֶבֶר (תרגום משובש שהשתרש של שם האתר באנגלית Garden Tomb) מזוהה על ידי הפרוטסטנטים כמקום קבורתו של ישו.  בבשורה על פי יוחנן, פרק 19 פסוקים 38-42 מתואר: "וְאַחַר בָּא יוֹסֵף הָרָמָתִי וְהוּא תַּלְמִיד יֵשׁוּעַ בַּסֵּתֶר מִפְּנֵי הַיְּהוּדִים וַיִּשְׁאַל מֵאֵת פִּילָטוֹס אֲשֶׁר יִתְּנֵהוּ לָשֵׂאת אֶת־גוּפַת יֵשׁוּעַ וַיַּנַּח לוֹ פִּילָטוֹס וַיָּבֹא וַיִּשָּׂא אֶת־גוּפַת יֵשׁוּעַ׃ וַיָּבֹא גַּם־נַקְדִּימוֹן אֲשֶׁר בָּא־לְפָנִים בַּלַּיְלָה אֶל־יֵשׁוּעַ וַיָּבֵא תַעֲרֹבֶת מֹר־וַאֲהָלוֹת כְּמֵאָה לִיטְרִין׃ וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לִקְבֹר אֶת־מֵתֵיהֶם׃ וּבַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִצְלַב הָיָה גָן וּבַגָּן קֶבֶר חָדָשׁ אֲשֶׁר לֹא־הֻנַּח בּוֹ מֵת עַד־הֵנָּה׃ שָׁם שָׂמוּ אֶת־יֵשׁוּעַ כִּי־עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה לַיְּהוּדִים וְהַקֶּבֶר קָרוֹב."

ישו נקבר על פי המסורת מחוץ לגבולות ירושלים (מחוץ לחומה השנייה המתוארת אצל יוספוס פלביוס). המקום המסורתי בו נקבר ישו זוהה במאה הרביעית על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שהפך את הנצרות לדת האימפריה הרומית. הלנה הקימה באתר שזיהתה את כנסיית הקבר (כיום ברובע הנוצרי בעיר העתיקה של ירושלים). כנסיית הקבר מקובלת כיום כמעט על כל הזרמים הנוצריים כמקום קבורתו של ישו, פרט למספר זרמים פרוטסטנטיים.
לטענת הפרוטסטנטים כנסיית הקבר אינה מתאימה לתיאורים בברית החדשה המתארים גבעה וגן. אם כי ייתכן והסיבה לכך שהפרוטסטנטים מצאו להם מקום חלופי לקברו של ישו נעוצה בסיבה פוליטית ולאו דווקא תאולוגית, והיא העובדה כי כשנוסדה הכנסייה הפרוטסטנטית במאה ה-16 הייתה כבר כנסיית הקבר מחולקת בין עדות נוצריות שונות ולא הייתה לפרוטסטנטים כל אפשרות לזכות בבעלות על שום חלק בכנסייה.

את האתר החלופי לקברו של ישו זיהה ב-1883 הגנרל צ'ארלס גורדון ולכן המקום מוכר גם בכינוי "הגולגולתא של גורדון" או "Gordon's Calvary". גורדון זיהה את הגבעה המצויה מול שער שכם, מחוץ לחומות העיר העתיקה, עם גבעת הגולגולתא. הסיבה לכך נעוצה במראה הגבעה מכיוון שער שכם שהמערות החצובות בה העניקו לה מראה המזכיר גולגולת, ובעובדה כי ב-1867 נמצאה במקום מערת קבורה שתוארכה בטעות לימי בית שני.

ברטה ספפורד וסטר, בת למייסדי המושבה האמריקאית בירושלים, תיארה בספרה "ירושלים שלנו" כיצד גורדון זיהה את האתר עם גולגולתא:
"שם הבשיל במוחו הרעיון, שהגבעה ממול לחומה הצפונית היא הגולגותה...הוא נתן לאבא מפה ורישום המראים את הגבעה כפני אדם, עם גולגולת העומדת בידות התוכנית. חלק ממתלול הסלע שבו נמצא מה שידוע כמערת ירמיהו, נראה אמנם באופן מושלם ומפתיע כגולגולת עם ארובות העיניים, מקום האף ופה פתוח...".

מאוחר יותר נתגלו קברים נוספים בחצר מנזר מנזר סנט אטיין, הגובל בגן הקבר מצפון. גם הקברים הללו תוארכו תחילה לתקופת בית שני, אם כי מחקר מודרני, שנערך בשנות השבעים על ידי גבי ברקאי, עמוס קלונר ועמי מזר, מתארך אותם מעבר לכל ספק לתקופת בית ראשון, מאות שנים לפני תקופתו של ישו. האתר נרכש על ידי הפרוטסטנטים ב-1894 ומאז הוא משמש להם כאתר עלייה לרגל.

קבר הגן נמצא כיום בבעלות אגודת קבר הגן, The Committee of the Garden Tomb (Jerusalem) Association, שמרכזה בלונדון. יש בו פינות חמד ירוקות ונשמרת בו תחושה של גן פתוח, כפי שהיה, בעיני הפרוטסטנטים בתקופתו של ישו. לאחר הכניסה לגן פונים שמאלה בשביל לעבר "חצר" חצובה בסלע ובה ניתן לראות את פתח מערת הקבורה המיוחסת לישו שנתגלתה, כאמור ב-1867 ונחקרה על ידי קונרד שיק. מערת הקבורה בת שני חדרים ובפתחה אבן גולל. היא נמצאת בתוך גן קדום, שבו נמצאו בורות אגירה למי השקיה. חלק מהפרוטסטנטים מסכימים עם המחקר המודרני ותיארוך הקבר לתקופת בית ראשון. עם זאת, לטענתם, עדיין קיימת חשיבות באתר קבר הגן בשל שימור האווירה האותנטית הקדומה של ימי ישו.

בריכת השילוח

כללי
הקבוצות המגיעות לבריכת השילוח, מגיעות אליה דרך התעלה הכנענית או דרך נקבת חזקיהו. אתר עיר דוד נפתח בשעה 8 בבוקר והקבוצות מתחילות לסייר באתר. הכניסה לבריכת השילוח מהשעה 9 בבוקר וכרוכה בתשלום ובתיאום מראש.
ביציאה מבריכת השילוח ממתינים שאטלים המסיעים לעיר דוד ולנקודות שונות בעיר תמורת תשלום.
הבריכה ממוקמת בפינה הדרום מזרחית של ירושלים ושל החומה הראשונה, והיא הנקודה הנמוכה ביותר של הגיא המרכזי בתוך החומות. החומה מהווה גם סכר לבריכה.

טומאה ביהדות
הבריכה שימשה לאגירת מים וכמקווה גדול. עולי הרגל שהגיעו לירושלים 3 פעמים בשנה בהמוניהם, טבלו בבריכה לפני העליה להר הבית על מנת להיטהר, כי יהודי העולה להר הבית חייב לעלות טהור. ביהדות ישנן 2 קבוצות טומאה: טומאת מת וטומאה רגילה.
טומאת מת: אדם הופך לטמא מת כאשר הוא נוגע במת או כאשר הוא נוגע באדם שנגע בטמא מת (או במת עצמו). לטמא מת אסור בתכלית האיסור לעלות להר הבית לפני שהוא מיטהר. בכדי להיטהר מטומאת מת יש צורך באפר של פרה אדומה (פרה שכל שערותיה ג'ינג'יות, כנראה שבתק' בית המקדש היו פרות שכל שערותיהן ג'ינג'יות וללא אף שערה לבנה או בגוון אחר). את אפר הפרה האדומה היו מערבבים במים ומזים על האדם הטמא, והאפר היה מטהר את טמא המת. היום כולנו מוגדים כטמא מת היות ואין לנו כאפשרות להיטהר כמו פעם, ולכן ליהודי אסור כיום לעלות להר הבית, היות והקדושה לא סרה מהמקום.
שטח הבית האסור בכניסת טמא מת הוא תק' X תק' אמות (500 X 500), שזה בערך השטח המוגבה שעליו יושבת כיום כיפת הסלע. הורדוס הגדיל האת שטח הר הבית, אך למרות זאת ניתן להיכנס לכל המתחם שבנה הורדוס למעט אותו שטח מקודש, כי הורדוס הוסיף בעצם שטח, אך לא הוסיף קדושה למקום, ולכן יש גם אישור הלכתי ליהודי מאמין להיכנס לשטח הר הבית.

טומאה כללית: כאשר אדם נוגע בחיה לא כשרה, או עד עבודה זרה או נגע בכלי פולחן של עבודה זרה (ויש עוד לא מעט הגדרות בהלכה היהודית מה הופך אדם לטמא) הוא הופך לטמא ועליו להיטהר במקווה. הטבילה היא במאגר מים של לפחות 40 סאה (כ-500-700 ליטר) שהם מים טבעיים: מי מעיין, מי גשמים שנאספו, ים.
בירושלים ישנם 3 סוגי מתקני טבילה עבור הרוצים להיטהר: מקוואות פרטיות בבתים פרטיים, מקוואות ציבוריות ובריכות מים גדולות הכשרות מבחינת ההלכה.

עלייה לרגל
על העלייה לרגל מסופר בתורה בספר שמות ובספר דברים. שלוש פעמים בשנה נדרשים לעלות להר הבית בירושלים: פסח, שבועות וסוכות. כולם חייבים לעלות לרגל, אך אין חובה לעלות לרגל כל שנה שלוש פעמים. בהלכה לא מוגדר כמה פעמים על המאמין לעלות ברגל לירושלים בשנה או כמה פעמים בכלל בימי חייו (באסלאם להבדיל מחויב המאמין לפחות פעם אחת בחייו לעלות לרגל למכה), אך המקובל ביהדות שכאשר יש את האפשרות לעלות לרגל אזי מקיימים את המצווה ועלים לרגל, אך יש אנשים שפטורים מלעלות לרגל כגון ילד קטן שהדרך יכולה להיות לו קשה, או נכה המוגבל בהליכתו. ידוע לנו מכתבי פילון האלכסנדרוני למשלי שהמוני יהודים היו עולים לרגל לירושלים, התושבים שהיו גרים בישובים מרוחקים, היו מתכנסים במספר עיירות מרכזיות, ישנים במרוכז ברחבות ובכל מקום אפשרי, ובשלב מסוים היו כולם עולים לרגל ביחד לירושלים. את הצידה לדרך היו מביאים איתם העולים מהבית, מי שגר קרוב מביא פירות טריים כגון תאנים וענבים, ומי שגר רחוק מי רחוק מביא פירות יבשים כגון צימוקים ודבלים. את בעלי החיים המועלים כקורבן היו מביאים איתם העולים, כאשר בעלי החיים היו מקושטים, ומי שלא הביא מביתו חיה לקרבן היה רוכש בירושלים.
העולים היו מגיעים לבתי הארחה בכפרים שמסביב לירושלים, מתקלחים ומחליפים לבגדים חגיגיים, שליחים היו יוצאים לירושלים להודיע על הגעת העולים, ותושבי ירושלים היו יוצאים לקבל את העולים. כל בעלי האומנות למיניהם היו ממתינים בשער העיר ומציעים לעולים את מרכולתם, תושבי ירושלים היו מציעים לעולים שירותי הלנה בחינם, והמארחים את העולים ללינה בחינם, היו מקבלים מהם את עורות החיות שהיו מקריבים כקרבן.

בריכת השילוח
היווצרות הבריכה היא כתוצאה מבניית סכר על מנת ליצור את הבריכה, הסכר משולב בתוך החומה של בית ראשון ובית שני.
הבריכה הנוכחית נחשפה לפני כ-12 שנים, עד אז לא הכירו את המקום. לפי כ-14 שנים היה פיצוץ בצינור ביוב מרכזי קרוב, שהציף את כל השטח מעבר לגדר השייך לאדם פרטי. וכאשר חפרו בכדי לתקן את הצינור, גילו את המדרגות העליונות המסותתות של הבריכה, ולאחר שהעמיקו את החפירה, מצאו גם כלי קרמיקה ומטבעות שעזרו לתארך את המקום. גרם המדרגות הינו מימי בית שני, לאחר שהחפירה הורחבה נתגלה אורך הגרם – 60 מטר – ולאחר מכן הועמקה החפירה ונתגלתה גם הבריכה, והובן שזו בריכת השילוח. הבריכה בקצה ניקבת השילוח נחשבה כבריכת השילוח לאורך כ-1000 שנים. גם הביזנטים חיפשו בריכה זו כי בה היה את נס ריפוי העיוור. לאחר שנתגלתה הבריכה של בית שני העמיקו במקום אחד את החפירה ונתגלו שרידי הבריכה של בית ראשון, אך גודלה לא ברור כי לא ניתן לחפור. בתקופת בית שני עיבו את החומה, הבריכה נבנתה מחדש, החומה נבנתה ב-2 שלבים – בימי נחמיה ובימי החשמונאים.
הבריכה הייתה נראית בהתחלה כמו הבריכה של בית ראשון, השינוי התבצע בימי הורדוס שבנה בריכה יותר מפוארת. היקף הבריכה הוא 60X50 מ'. תעלות מים מהערוץ המרכזי ומנקבת חזקיהו מובילות מים לתעלה. תעלות שלאורך השנים חשבו שהן תעלות עודפים. אל הבריכה יורדים ב-3 מקבצים של 5 מדרגות. הטבילה הייתה בעירום והייתה הפרדה. כאן טבלו רק גברים וכנראה שנשים טבלו במקוואות ציבוריים. מספר הנשים מבין עולי הרגל היה נמוך, הנשים נשארו מאחור עם ילדים קטנים ומפאת קשיי המסע יותר גברים עלו לרגל. ע"ג המדרגות ניתן לראות חורים עגולים, ההערכה היא שחורים אלו שימשו להצבת מוטות שעליהם נמתחו יריעות שיצרו הפרדה ופרטיות לטובלים הערומים ושמרה על צניעותם.

חניון גבעתי

חניון גבעתי בעיר דוד הוא חלק מהאתר הארכאולוגי של עיר דוד. החניון קרוי כך בעקבות פיגוע טרור שהתרחש במקום ב-15 באוקטובר 1986, כנגד חיילי חטיבת גבעתי שסיימו טקס השבעה ברחבת הכותל. כצעד נגד הפיגוע מדינת ישראל החלה לחפור בחניון זה. הציפייה לממצאים חשובים הייתה מעוטה היות ואזור זה נחשב בתחילה מחוץ לעיר דוד. תוך כדי שנות החפירה במקום נתגלו הרבה אוצרות, גולת הכותרת היא התגלית שערוץ הגיא המרכזי עובר כאן וכל גוש הבנייה שכאן היה חלק מעיר דוד, בחלקה הגבוה של העיר. במתחם החניון התגלו שרידים מתקופות קדומות ועד ימנו. המשותף לממצאים הוא שבגלל מיקומו הגבוה של המקום היו פה בתי העשירים, יותר מרווח ומישורי וקרוב להר הבית. בחפירות לא נחשפו כל השכבות. חפרו עד שכבת בית שני ושם נעצרה החפירה. מלבד מספר בורות בדיקה שבהם העמיקו את החפירה וגילו ממצאים מתקופות קדומות יותר. ממצאים שלא נותנים תמונה אחרת.
ניתן לראות בהיקף החניון קירות עבים המקיפים את החניון. טענת הארכיאולוגים כי זוהי מצודת החקרא שנבנתה בירושלים. מצאו כאן כלי נשק ומטבעות, אבני בליסטראות וראשי חיצים המתוארכים לתקופה ההלניסטית. המצודה נפגעה במרד החשמונאים ועל גבי המצודה נבנה בתקופה הרומית הקדומה ארמון גדול. ידוע כי הלני המלכה בנתה בעיר דוד 4 ארמונות, ולא ידוע היכן הם היו ממוקמים בדיוק, עד שהחלו החפירות ונתגלו דורות עמודים שהקיפו חצר פנימית – חצר פריסטילית. ולאור ממצאים נוספים שנתגלו מתברר כי היה כאן ארמון גדול, וההשערה היא כי מדובר באחד הארמונות שבנתה הלני המלכה בעיר דוד. בארמון נמצאה פרוטומה של איש רומי.
הארמון נהרס בחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, נמצאו כלי חרס שרופים שתוארכו לתקופה זו. לאחר החורבן חיילי הליגיון העשירי פרנטסיס גרו בירושלים, העיר הייתה עזובה ונטושה.
בתקופה הביזנטית ירושלים גדלה והשתקמה והפכה לעיר רומית נוצרית, כאן נבנתה וילה גדולה ומרשימה. בחפירות נתגלו כאן מטבעות זהב טהור, 264 מטבעות . זה המטמון הגדול ביותר שנמצא בארץ עד כה. מדובר במטבעות חדשים שלא נעשה בהם שימוש. ע"ג המטבעות דמותו של הקיסר הביזנטי הרקליוס בן המאה השביעית. המטבעות מוצגות במוזיאון ישראל.
ממצאים נוספים שנמצאו בחניון הם חרב עם נדן עור צבעוני שנמצאה בתעלת הניקוז, חרב שהייתה שייכת כנראה לחייל רומאי. יתכן שיהודי לקח את החרב מחייל רומאי וירד אתה לתעלה. דבר נוסף שנמצא הוא זוג עגילים מזהב ו-5 אבנים יקרות.
כמו כן נמצאה פעמון זהב קטן עם תליון בחלקו העליון. ידוע כי לבגד הכהן הגדול היה פעמון זהב, יתכן וזה הפעמון של הכהן הגדול?

בור המים בתעלת הניקוז
הרחוב ותעלת הניקוז נבנו בתקופת הורדוס. התעלה ניקזה את המים מהגיא המרכזי ומהר ציון. ליד הפינה הדרום מערבית של הר הבית התעלה עושה תפנית שמאלה. הסיבה לכך היא שבזמן בניית הר הבית, הפינה הדרום מערבית גולשת לתוך הרחוב, ולכן הוסט הרחוב והערוץ מעט בפינה זו, והושב למסלולו לאחר שעבר את קו החומה.
בתקופה הביזנטית חצבו בורות מים בתעלת הניקוז, וניתן לראות את אותם "חדרים" קטנים שהם בעצם בורות המים, ניתן לראות את שרידי הטיח בקירות.
לפני הרחבת שטח הר הבית בידי הורדוס, שטח הר הבית היה קטן בהרבה, ומסביבו היו בתים. כאשר הורחב שטח ההר על ידי הורדוס, חלק מהבתים פונו ונהרסו, וחלק מהבנייה התבצעה על גבי הבתים הקיימים.

הגן הארכיאולוגי - מרכז דוידסון

בקצה רחוב ההרודיאני ממוקם מרכז דוידסון. משפחת דוידסון
היא משפחה יהודית שתרמה לפיתוח המקום ולכן המרכז נקרא על שמה. המקום הוא באחריות "החברה לפיתוח מזרח ירושלים". אין צורך בתיאום מראש לפני הגעה לאתר.
חפירה ארכאולוגית מטבעה היא פעולה הרסנית, המאלצת לא פעם את מנהל החפירה להכריע בדבר גורלה של שכבה ארכאולוגית לשימור או לפירוק, כדי לחשוף שכבה אפשרית תחתיה. בגן הארכאולוגי שבו ממוקם הרחוב ההרודיאני, היו ההחלטות קשות במיוחד, שכן אזור זה בירושלים היה מיושב כמעט ברציפות ב-3,000 השנים האחרונות, והממצאים בכל שכבה היו חשובים ונדירים. בסופו של דבר הוחלט לחלק את השטח למתחמים היסטוריים, על סמך סקר ארכאולוגי וחפירות קודמות, ולחפור בכל אחד מהם רק עד השכבה המתאימה:

• מתחם בית שני - השטח הצמוד לכותל המערבי ייחפר עד לשכבת ימי בית שני, לפני כאלפיים שנה.
• המתחם הביזנטי - השטח הצמוד לחציו המזרחי של הכותל הדרומי יציג בעיקר ממצאים מהתקופה הביזנטית, לפני כ-1,500 שנה.
• מתחם התקופה המוסלמית הקדומה - השטח הצמוד לחציו המערבי של הכותל הדרומי יתמקד בתקופה המוסלמית הקדומה, לפני כ-1,300 שנה.
• כן הוחלט להותיר במתחמים ממצאים בעלי עניין מיוחד גם מתקופות אחרות. כך למשל, במתחם המוסלמי הושאר בית שימוש רומי מימי איליה קפיטולינה; במתחם בית שני הושאר מבנה מאוחר יותר מהתקופה הרומית; במתחם הביזנטי מוצגות מדרגות חולדה מימי בית שני וכדומה.

עזרת ישראל
משנת 67' ישנו מאבק על השימוש בכותל בין הזרמים השונים ביהדות. הכותל משויך למשרד הדתות ולהלכה היהודית האורתודוכסית, ולכן לזרמים השונים ביהדות יש בעיה ברחבת הכותל. המקום כאן המכונה "עזרת ישראל" משמש בתיאום מראש בלבד, גישה לאזור זה בכותל המערבי, וניתן לקיים כאן תפילה מעורבת כולל קריאה בתורה של נשים בספרי תורה. המקום בשימוש במיוחד בזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים ביהדות.

הרחוב ההרודיאני
שטחו של הר הבית בזמן בית המקדש הראשון והשני היה 500 X 500 אמה, ובשטח זה מוקם בית המקדש. הורדוס הרחיב את שטח הר הבית אך לא את שטח המקדש, שכן גודלו נקבע בתורה. הורדוס הכפיל את שטח הר הבית כמעט, ובנה מקדש הרבה יותר גדול ומפואר. הרחוב ההרודיאני צמוד לדופן המערבי של הר הבית, הכותל המערבי.
גבעת הר המוריה שעליו מוקם הר הבית הינה גבעה קטנה בשטחה. הורדוס הקיף את הגבעה במסגרת של חומות, את החלל הפנימי מילא בעפר ומערכת קמרונות בתוך הר הבית שיצרה מערכת חללים פנימית בתוך הר הרבית.
בצדי הכותל המערבי עבר רחוב שהחל בבריכת השילוח, תעלת הניקוז שהלכנו בה עברה מתחת לרחוב זה. לאורך הרחוב היו חנויות ומדרכות. זה הרחוב ההרודיאני שהולך לאורך הכותל המערבי. הרחוב נחשף החל משנות ה-80 במסגרת חפירת הגן הארכאולוגי.
קשת רובינסון  אפשרה להולכים מחוץ להר הבית, במפלס הרחוב הנמוך, לעלות ולהיכנס למפלס הר הבית הגבוה. קשת רובינסון נחשבת לאחד המֶחְלָפִים הראשונים בעולם. היא נקראת על שם המגלה שלה בשנת 1838, החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון, שאיתר את שרידי הקשת הגדולה ששולבה במחלף.

המתחם הביזנטי
המתחם השני בגן הארכיאולוגי מציג את שרידיה של שכונה נוצרית מן התקופה הביזנטית, שיושביה התגוררו על חורבותיה של שכונה יהודית מימי בית שני. השכונה נבנתה בצפיפות בסוף המאה הרביעית בחלקו המזרחי של העופל, וכללה כנסיות, מנזר, אכסניה, בתי מלאכה, חנויות ובתי מגורים. הממצא עשיר ברצפות פסיפס, שחלקם בעלי עיטורים גאומטריים. נראה כי שכונה זו נהרסה עם הכיבוש הפרסי בשנת 614, ולא שוקמה. אילת מזר, שחפרה במתחם הביזנטי, חשפה שרידי ביצורים, שער, בניין ממלכתי גדול וכמה בורות מים מימי בית ראשון, בתחתית הגן הארכאולוגי בשולי 'דרך העופל'. בסמוך היא גילתה בניין חשמונאי גדול, שבמרכזו ניצבה בריכת מים. כן התגלה באזור מקווה טהרה רבוע ומדורג גדול במיוחד, שתוארך לימי בית שני.

מתחם התקופה המוסלמית הקדומה
אחת משכבות החיים המאוחרות יחסית בממצאי הגן הארכאולוגי הייתה מהתקופה המוסלמית הקדומה, במאה השביעית. בנימין מזר חשף בחפירותיו ארבעה ארמונות ענק, שתוארכו ויוחסו לח'ליפה וליד הראשון משושלת בית אומיה (705-715 לספירה). הארמונות, המכסים את כל שטח הגן הארכאולוגי (כולל רחבת התפילה בכותל המערבי), נבנו כל אחד מהם סביב חצר פנימית קְטוּרָה (לא מקורה), והיוו יחד קריית שלטון. המתחם שהוקדש לתקופה המוסלמית הקדומה מציג את שרידיו של ארמון אחד בלבד מתוך הארבעה ('ארמון 2' במספור של בנימין מזר), אשר גשר קטן חיבר בין הגג שלו לבין מסגד אל אקצא. חלק מקירות הארמון נבנו בשימוש משני מאבני כתלי הר הבית, שהיו פזורות בשטח לאחר החורבן. הארמון כלל חדרים רבים סביב החצר, והתנשא לגובה של שתיים או שלוש קומות. סביב החצר נמתחה אכסדרה, שעמודיה מיוצגים היום בשטח על ידי עצי ברוש דקיקים. הנחת החוקרים היא שהארמונות חרבו ברעידת אדמה באמצע המאה השמינית, המכונה 'רעש שביעית', ולא שוקמו. בעקבות ההרס ננטש המקום, ורוב אבני הארמונות שימשו כמה מאות שנים לאחר מכן לבניית קו ביצור חדש, על ידי השליטים הפאטימים של ירושלים. גישה שונה מזו הוצגה על ידי יובל ברוך. לטענתו בניית המבנים מעולם לא הושלמה וזאת כתוצאה משינויים פוליטיים ותבוסתם של האומיים בפני הח'ליפים העבסים.

במאה ה-16 ניצלו העות'מאנים את תוואי הקיר החיצוני של 'ארמון 2', ו"הרכיבו" עליו את חומת העיר. בשל כך מגיעה החומה העות'מאנית רק עד פינת הארמון, ואז פונה בזווית של 90 מעלות צפונה ומתחברת להר הבית באופן שרירותי כמעט, באמצע הכותל הדרומי. כדי לאפשר מעבר אל המשכו של הגן הארכאולוגי מחוץ לחומת העיר העתיקה העות'מאנית, פרצו החופרים שער מלאכותי בחומה, במקום שבו ניצב בעבר שער 'ארמון 2'.
בשוליו המערביים של 'ארמון 2' התגלה חלק מלטרינה (בית שימוש) רומית, שחלק ממושביה השתמרו יפה, כולל תעלת הניקוז. קיומה של לטרינה בסמיכות כה קרובה להר הבית היה הפתעה לחוקרים, הן בהקשרה השימושי (שירותים ציבוריים ליד הר הבית), והן בהקשרה הפוליטי (מתקן רומי בלב האזור המקודש). בשל כך, הוחלט להותירה במקומה, אף על פי שהיא שייכת לתקופה שונה מהמתחם. ממערב לארמון התגלו שרידיו של בית כנסת, שתוארך לתחילת התקופה המוסלמית הקדומה. המבנה היה כנראה דו-קומתי, וכלל חצר פנימית קטוּרה. זיהויו של המבנה כבית כנסת מתבסס על שני ציורים אדומים של המנורה על קירות המבנה, וכן ציור נוסף של מנורה על אבן, שהתגלתה במפולת באחד החדרים. בכל פתחי החדרים התגלו שקעים מימין, המזוהים כשקעי מזוזה. על משקוף הדלת צוירו שתי מנורות נוספות, וביניהן נחשף צלב, שכוסה בטיח. נראה, אם כן, שהבית שימש נוצרים בתקופה הביזנטית, ועם הכיבוש הערבי, כאשר הותר ליהודים לשוב ולהתגורר בירושלים, שינה המבנה את ייעודו. בית הכנסת שימש במשך כשישים שנה, עד שנבנה עליו הארמון האומיי, והוא נחשב לבית הכנסת הקדום ביותר שהתגלה בירושלים.

אבן "לבית התקיעה"
אחת מאבני המפולת, המונחת במקום בו נתגלתה סמוך לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית, היא ראש הפינה של כותלי הר הבית שהושלכה על ידי הרומאים מראש פינת הכתלים כאשר הוחל בפירוק שיטתי של כותלי הר הבית. אבן זו כוללת מעברה הפנימי גומחה ומעליה כתובת בעברית, חקוקה בכתב סופרים מהודר: 'לבית התקיעה להכ...' (או 'להב...'). הצעות השלמה שונות הוצעו, ביניהן: 'להכריז', 'להכל', 'להבדיל' (בין קודש לחול). 'בית התקיעה' פירושו מקום שבו נהגו לתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועדים, כמסופר בפיו של יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ברומאים ד' 582). מקום התקיעה דווקא כאן מעיד שהמקום היה במרומי פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, בנקודה גבוהה מאוד הצופה הן אל העיר והן אל השדות שמחוצה לה, כדי להבטיח שכולם ישמעו את התקיעות.

שערי חולדה
רוב עולי הרגל שעלו להר הבית נכנסו דרך הכותל הדרומי, במקום זה נמצאו 10 מקוואות מים גדולים וציבוריים המעיד על ציבור גדול שנהג להיכנס משער זה ולצורך זה הוקמו המקוואות. בתקופה הביזנטית היה כאן מנזר בשם "מנזר הבתולות".
הכותל הדרומי נראה הרבה פחות מפואר מהכותל המערבי. האבנים יותר קטנות ולא מסותתות, הסיבה היא שהאזור הזה הרבה יותר תלול, וכל רעידת אדמה חזקה בארץ הרסה את הכותל הדרומי והוא נבנה מחדש. והיות והוא כבר לא משמש ככניסה ראשית להר הבית, הוא הוזנח אסטטית.
בימי בית המקדש היו אלה שערי הכניסה הראשיים להר הבית. חולדה הנביאה שפטה ליד שערי הכניסה להר הבית בימי בית ראשון ולכן נקראו השערים על שמה בימי בית שני, יש הסוברים כי גם קברה היה כאן, אך הוא לא נמצא בחפירות.
הסבר נוסף לשם הוא שכאשר עולי הרגל נכנסו דרך שערי חולדה להר הבית, הם נכנסו דרך מנהרה שדרכה יצאו להר הבית, והדבר דומה לחולדות במנהרה.
שני מכלולי שערים היו בכותל הדרומי, אחד מהם הוא שערי חולדה שהם שערים משולשים, והמכלול השני הוא מתחת למסגד אל אקצה. משערי חולדה היו נכנסים להר הבית, ומהשערים שליד אל אקצה היו יוצאים.
גם גרמי המדרגות בין 2 מכלולי השער הינם שונים, לפני שערי חולדה גרם המדרגות הינו צר, ואליו במכלול השני הגרם הוא רחב. הסיבה לכך שבכניסה להר הבית היה מגיע כל אחד בזמנו הוא, אך כאשר היו יוצאים, היו יוצאים כולם ביחד, ולכן צריך גרם מדרגות יותר רחב. כך גם מבנה השער שבכניסה הוא רחב, אך שערי היציאה הם צרים, כדי למנוע יציאה מהירה מהר הבית, שלא תהיה "בריחה" מהקדושה.
נהוג היה כי אדם אבל או מנודה היה נכנס דרך שער היציאה, יוצא דרך שער הכניסה, וכאשר היו מסבירים לו את טעותו, היה מסביר את עצמו. אם היה אבל – היו מנחמים אותו, ואם מנודה הוא היו מתרחקים ממנו.

מנהרות הכותל

הכותל המערבי הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. על אף שמדובר בקיר נטול ייחוד ארכיטקטוני על פני האחרים, מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, כנראה בשל העובדה שפסגת הר המוריה (כיפת הסלע), עליה עמד קודש הקודשים, קרובה אליו יותר משאר הקירות. נראה גם כי התפתחות העיר אל הגבעה המערבית ופילוס עמק הטירופיאון, הפכו את הגישה אליו לנוחה ביותר ולהתפתחות מסורת פולחן יהודית דווקא אליו. הכותל המערבי הוסתר כמעט לגמרי עם כיסוי עמק הטירופיאון על ידי הממלוכים, והצמדת הבתים שבמפלס הגבוה אליו. כל שנותר מעל פני השטח הוא כמה נדבכים בחלקו העליון של הכותל, שתחמו סמטאות צרות וקצרות, דוגמת זו בה עובר היום הכותל הקטן או 'סמטת אל בוראק' שהורחבה לימים לרחבת הכותל. לאחר מלחמת ששת הימים היה, כאמור, הכותל המערבי הסיבה העיקרית לפעילות חשיפת מנהרות הכותל, ובשל כך הן אף נקראו על שמו. אזור מנהרת הכותל נחשף כבר לפני כמאה וחמישים שנה על ידי החוקרים הבריטים ווילסוֹן, ווֹרן ואחרים, אבל רק בשנת 1984 נפתחה האתר לקהל ורק בשנת 1996 נפרץ ממנו שער יציאה אל ויה דולורוזה, בסוף המנהרות.

לרובנו הכותל מוכר כשריד בן 62 מטר בלבד, אבל המנהרה, ביחד עם החפירות בדרום מערב הר הבית, מוכיחים כי הכותל נמשך לאורך 488 מטרים. הר הבית אינו מתחם מַלְבּנִי מושלם, שכן הכותל המערבי ארוך מהכותל המזרחי (שבו נמצא שער הרחמים). מנהרת הכותל נמשכת לאורך מרבית הכותל המערבי - בסה"כ 322 מטר. הר הבית עצמו, אגב, משתרע כיום, בדיוק כמו לפני 2,000 שנה, על שטח של לא פחות מ-144 דונם, כמו 12 אצטדיוני בלומפילד.

כדי ליצור את מתחם הר הבית חיברו בימי הורדוס, שתי גבעות בעזרת מילוי עפר - הר המוריה, עליו נבנה גם בית המקדש הראשון בימי שלמה, והגבעה הצפונית לו, גבעת האנטוניה, על שמו של המקורב לקיסר מרקוס אנטוניוס. על ידי החיבור הכפיל הורדוס את שטחו של הר הבית. הר הבית שוכן מצדו המזרחי של הגיא, בעוד שרוב בתי המגורים בעיר העתיקה שוכנים מצדו המערבי, כך שהגיא היה למעשה מכשול טבעי עבור המבקשים לעלות להר הבית. בתקופת בית שני נבנו בשל כך גשרים גדולים, שחצו את הגיא ממערב למזרח, בשנת 70 לספירה נחרבו הגשרים.

הסיור במנהרות מתחיל בשער הכניסה הצמוד לרחבת הכותל, בחדר כניסה שכונה ע"י הבריטי צ'ארלס וורן, "אורוות החמורים". בחדר זה ניתן לראות על הקיר, בשרטוטים ובדגמים, את רחבת הכותל המוכרת לנו, כחלק מסך אורכו של הכותל המערבי, מעין הקדמה לבאות. באבני הכותל הסיתות ההרודיאני בולט לעין - שוליים לכל אבן. שיטה זו אינה מוכרת בעולם וייחודית לתקופתו של הורדוס. נדבכי הכותל לא הוצבו אחד על השני במדויק, אלא עם מגרעת - דחיפה קטנה פנימה - של 2.5 סנטימטרים. ככה קיבל הכותל מראה משופע ומרשים למי שהביט בו מרחוק, וכמובן, חיזוק הנדסי. מי שיביט מהר הזיתים אל הפינה הדרום מזרחית של הר הבית יוכל להבחין בשיפוע. רוב רובם של נדבכי הכותל גובהם אינו עולה על מטר ורבע. הנדבך הגדול ביותר - נדבך רבא - מכיל ארבע אבנים ענקיות ונועד כנראה לשמש כתמך ומייצב לנדבכים שתחתיו. הגדולה מבין האבנים שוקלת 570 טון. טנק מרכבה, לצורך ההשוואה, שוקל רק כ-70 טון. בהמשך צפונה בצמוד לכותל מגיעים לשער וורן שחסום בבטון. זהו אחד מארבעת שערי הר הבית שבתקופת בית שני (שקיבל את שמו ב-1864). אילו יכולנו להיכנס דרכו, היינו מגיעים אל קודש הקודשים, אבן השתייה, האבן ממנה הושתת העולם על פי האמונה. הסיבות לחסימת השער בבטון הן פוליטיות ודתיות, במהלך חפירות משרד הדתות, בשנת 1981, נפרץ חלקו העליון של הקיר הצלבני, במטרה לחקור את חלל הבור. פריצת השער חוללה מהומה פוליטית, כאשר הווקף טען כי ישראל מנסה לחדור להר הבית מתחת לאדמה. במשך חודש אחד בלבד היה שער וורן פתוח, עד שהוחלט ליצור הפרדה ברורה בין מנהרות הכותל להר הבית, והקיר נסתם מחדש. הקיר החוסם היום את השער מורכב אפוא משתי תקופות: מחציתו התחתונה בת 900 שנה, ואילו מחציתו העליונה רק בת 30.

אבן השתייה, עליה עמד ארון הברית בתקופות בית ראשון ושני, היוותה את מרכז בית המקדש - ההיכל, הדביר, קודש הקודשים, המקום אליו נכנס רק הכהן הגדול ורק פעם בשנה ביום כיפור. כיום האבן נמצאת במרכזו של מבנה כיפת הסלע (כיפת הזהב). על פי השערתו של ארכאולוג המנהרות, דן בהט, בעבר הרחוק (בתקופה המוסלמית, מאות 7-11) היה כאן בית כנסת - "המערה" - שככל הנראה היה מרכזי ליהודי העיר וכיום כמעט תמיד נמצאות במקום זה  נשים המתפללות לכיוון ההר. זהו כנראה מקום התפילה הקרוב ביותר בעולם אל בית המקדש. אבן השתייה נמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים מכאן, בכיוון לב הר הבית.

בהמשך צפונה חלק מהאבנים הן מתקופות מאוחרות יותר, אולם כל האבנים בעלות המסגרת הנן מתקופת בית המקדש השני. מבעד לחלונות זכוכית נבחין בשני פירים ברצפה. בראשון עדוּת חיה לחורבן וההרס שזרעו הרומאים בשנת 70 לספירה. בפיר השני ניתן להבחין בעוד חמישה נדבכים נמוכים יותר של הכותל, עד אבן האם, עליה סתתו בנאיו של הורדוס את מסגרות הסלעים.  בסופה של המנהרה מגיעים אל קטע מהרחוב ההרודיאני - אבני הריצוף מקוריות, ישנו פתח של חנות קדומה,

זהו רחוב שעבר לכל אורך הכותל המערבי, רחוב מרוצף שנסלל בשלהי תקופת בית שני, לאחר הרחבת הר הבית בידי הורדוס. אבני הרחוב חלקות מאד ושטחן הממוצע מגיע ל-2 על 3 מטרים. הרחוב שימש כחלק מקומפלקס הר הבית, וממנו יכלו מבקרים ועולי רגל לגשת אל פתחי הר הבית המערביים. לאורך הרחוב, בצמוד לכותל, נמתחה שורת חנויות ששימשו כנראה כשוק לממכר מנחות, קורבנות וכל הקשור לעבודת המקדש.

חלקים מהרחוב נתגלו בידי צ'ארלס וורן כבר במאה ה-19. הוא הניח כי הרחוב נסלל בידי הורדוס, ולכן קרא לו 'הרחוב ההרודיאני'. אבני הריצוף הונחו על קרקעית עמק הטירופיאון, כך שהוא היה עמוק יחסית בחלקו הדרומי של הכותל, והלך והעפיל במעלה העמק עד מצודת האנטוניה בחלקו הצפוני. ההנחה היא שרוב ריצוף הרחוב נותר במקומו, ונקבר תחת אבני הר הבית שהושלכו עליו בעת החורבן. מאחר שמפלס ההליכה במנהרות הכותל קבוע כמעט לכל אורכו, הרי שבחלק הדרומי עובר הרחוב המרוצף בעומק של כמעט 20 מטרים מתחת לרגלי המבקרים, ואילו בחלקו הצפוני של הכותל יכולים המבקרים לדרוך על הריצוף ממש.

חלק זה של הרחוב, שנחשף במנהרות הכותל לאורך כמה מטרים, תחום בחלקו בשני עמודים סמוכים בסגנון דורי, אותם מקובל לזהות כחלק ממכלול הרחוב.‏‏ חשיפת הרחוב לימדה כי ריצופו לא הושלם מעולם: סילוק סלע האם של 'הגבעה הצפונית' מתוואי הרחוב לא הושלם; המחצבה (לעיל) לא כוסתה; וסיתות הסלע כחיקוי מושלם לאבני הכותל לא הוסדר עד הסוף. למעשה, ריצוף הרחוב מסתיים בגוש סלע בעובי ובגובה של כמה מטרים, ואבני ריצוף שנועדו כנראה לכסותו לאחר הסרתו, נתגלו בצמוד לו.

בקצה הצפוני של מנהרות הכותל עוברת תעלת מים, המתוארכת לימי שלטון החשמונאים לפני כאלפיים שנה. אורך התעלה הוא כ-80 מטרים; רוחבה הוא כמטר וחצי, ושיא גובהה מגיע ל-12 מטר. התעלה מחופה בלוחות אבן מקוריים, שאפשרו את תחזוקתה ופתיחתה לצורך ניקוי ופתיחת סתימות. ההשערה היא כי התעלה נוצרה לניקוז מי גשם והובלתם להר הבית ולמצודת ה'בירה' (באריס) החשמונאית.

בתקופה החשמונאית היה מתחם הר הבית קטן למדי, והוא הורחב על ידי המלך הורדוס. ההרחבה הוציאה את התעלה החשמונאית מכלל שימוש, כאשר הכותל המערבי החדש חתך אותה. כדי שהמים הגואים לא יציפו את הולכי הרגל ברחוב שמחוץ לכותל המערבי, יצר הורדוס בריכה עמוקה בחלקה הצפוני של התעלה וכן בנה סכר קטן בהמשכה, למקרה בו בכל זאת יזלגו המים הלאה. הבריכה שימשה את חיילי המשמר, ששהו במצודת האנטוניה, שבנה הורדוס בפינה הצפונית-מערבית של הר הבית.

 הבריכה שהקים הורדוס במטרה למנוע את הצפת הרחוב במי התעלה החשמונאית, נקראת בשם 'סטרותיון', שפירושה 'עפרוני'. שם זה ניתן לה בשל מידותיה הקטנות יחסית (15X53 מטרים), בהשוואה לבריכות המים הגדולות בעיר. הבריכה שולבה בתוך החפיר שהקיף את מצודת האנטוניה, ושימשה, כאמור, את החיילים שבמצודה. בשנת 135 כיסה הדריאנוס את החפיר, במטרה להקים במקום פורום ושער ניצחון. בריכת הסטרותיון קורתה בשני קמרונות ארוכים ומקבילים והפכה למאגר תת-קרקעי.ברבות השנים השתנו פניה של ירושלים: קשת הניצחון ההרוסה למחצה שולבה במאה ה-19 במנזר האחיות ציון, ובריכת הסטרותיון שולבה במרתפו.

 כאשר הגיע לירושלים החוקר צ'ארלס וורן, ב-1867 הוא הוזמן לבקר בממצאים החשובים ואף ביצע סריקה מדוקדקת של הבריכה, כאשר הוא שט על רפסודה קטנה, עשויה מדלתות ישנות, חותר בידיו ומחזיק נר בפיו.

וורן גילה שמן הבריכה ניתן להגיע למערכת מים עתיקה המובילה אל הפינה הצפון-מערבית של הר הבית. מערכת שנחסמה עקב בניית האנטוניה על ידי הורדוס (המקטע האחרון הוא זה שבמנהרות הכותל). גילוי זה החריד את הנזירות כיוון שמשמעותו הייתה שניתן לחדור אל המנזר מבחוץ, דרך הבריכה. לפיכך נבנה קיר אבנים המחלק את הבריכה לכ-2/3 בשטח המנזר ו-1/3 מחוצה לו, מתחת לרחוב הויה דולורוזה.

הרובע ההרודיאני

הרובע ההרודיאני הוא קומפלקס של בתי יוקרה שנחשפו כמכלול אחד, וחמישה מהם מוצגים לקהל – הבית המערבי, בית הפריסטיל (העמודים), הגוש האמצעי, בית המידות והבית הדרומי. הרובע קם בימי הורדוס (שנות השלושים של המאה ה-1 לפנה"ס) ונהרס לאחר כמאה שנים, בחורבן ירושלים בשנת 70. הבתים שוכנים מתחת למפלס הקרקע,  בדומה לבית השרוף.
שפע המים המסתבר מריבוי המקוואות והאמבטיות ברובע, מראה על כך שהוא קם בתקופה ההרודיאנית, שכן רק אז החלה אספקת מים זורמים לעיר באמצעות אמות מים, לצד הקמת מערכות ניקוז וביוב. יתכן ששכנו במקום בתים גם קודם לכן, אבל הדיכוטומיה של עיר עליונה ועשירה מול עיר תחתונה שבה התגוררו פשוטי העם החלה בתקופה ההרודיאנית. כשהורדוס עלה לשלטון האוכלוסייה היהודית שנאה אותו. הורדוס חיסל את כל מי שחשד בו, ובכלל זה גם את הכהן הגדול. הוא עצמו לא היה יכול להתמנות ככהן גדול כפי שהיה בתקופת החשמונאים, שכן לא היה בן למשפחת כוהנים. לכן הוא עודד יהודים מאלכסנדריה ומבבל להגר לממלכתו, ולירושלים הגיעה אוכלוסייה חדשה, שהביאה עימה השפעות זרות כמו פירמידות על מצבות קבורה ועיטורים מסופוטמיים. מהגרים אלה יצרו את רובע העשירים בעיר העליונה, וכך נוצר החיבור בין הון ושלטון – עשירים אלה היו נאמנים להורדוס תמורת ההטבות שהעניק להם. מבין המהגרים מינה הורדוס את הכהן הגדול חנמאל.

בין הבית המערבי והגוש האמצעי מוצגים ממצאים מתקופת בית ראשון שנמצאו גם הם באתר, דוגמת ידיות עם חותמות "למלך", נרות צבוטים, צלמיות עבודה זרה וכלים נוספים.

הבית המערבי
זהו מבנה אחוד שבו מרתף, קומה ראשונה וככל הנראה הייתה לו גם קומה שנייה. עושרו של הבית ניכר ברצפות הפסיפס המעוטרות רק בדגמים גאומטריים בגלל הרגישות לנושא העבודה הזרה בימי בית שני, בשונה מתקופות מאוחרות יותר שאז נראו גם דמויות בעלי חיים, דמויות אדם ודמויות מיתולוגיות. האמבטיה מצביעה על רחצה בתדירות גבוהה ועל שפע במים, ויש מדרגות שיורדות אל מקווה מטוייח פרטי.

הגוש האמצעי
במקום שפע כלי אבן, חלקם מעוטרים, כולם מימי בית שני, ובין היתר מגשיות הגשה, מגשים, קערות, סירים, צלחות ועוד. יש מעט כלי חרס, גם הם מצוירים. על הקיר נמצאה חרוטת של מנורה שלה שלוש רגלים, כפי שהייתה במקדש, ולא עם פודיום כפי שהיא מופיעה בשער טיטוס ובסמל המדינה. זהו ציור של המנורה בידי כהן שראה אותה בעיניו. דרך הגוש האמצעי עוברת תעלת הניקוז שכוסתה בקורות, ואשר מצביעה על-כך שבבית זה היו מים זורמים שהגיעו בגרביטציה.

בית הפריסטילים
בית בעל חצר פתוחה שסביבה (פרי) עמודים (סטילוס). סגנון הכותרות הוא איוני וריצוף האריחים הוא בשיטת אופוס סקטילה, שיטה שהובאה לארץ מרומא בידי הורדוס. חלק מהאריחים מקוריים וחלקם משוחזרים.

בית המידות
כל החדרים בבית עוטרו בפרסקו צבעוני ובכל אחד מהמפלסים נקבעו אמבטיות ומקוואות. במקום נראות קורות עץ משכבת החורבן, כמו גם כתמי פיח על רצפת הפסיפס ועל הקיר הצבוע. דברים אלה מראים על עושרו של בעל הבית, ודגם של המבנה משחזר את מראהו. הבית לא שימש משפחה גרעינית אלה משפחת כוהנים מורחבת, ונראה כי הדבר קשור לדרך פעולתו של בית-המקדש שתפקד במשמרות משבת בצהריים עד צהריי שבת שלאחר מכן, ובכל שבוע כזה עבדה המשפחה המורחבת כולה. המשמרות הופיעו כבר בימי בית ראשון ונזכרו בדברי הימים, ובימי בית שני זוהי האופרציה הרגילה בבית-המקדש.

בית קתרוס - הבית השרוף

הבית השרוף התגלה בשנת 1970, והוא שוכן בעומק של שישה מטרים מתחת למפלס הרחוב הנוכחי. הבית הוא מרתף של מבנה ובמקום ניכרים עקבות הפיח של שכבת השריפה. הגג שהיה עשוי מקונסטרוקציית עץ, קרס והרס את קומות המבנה, וצנח עד למרתף. המוצגים במקום אינם מהמרתף אלא מרחבי הבית כולו. הבית מיוחס למשפחת הכוהנים על סמך הממצאים הבאים:
1. המוצגים בבית, כולל השולחן, עשויים אבן בגלל סוגייית הטומאה, דבר המעיד על כך שבבית שמרו בקפידה על דיני הטהרה כראוי לכוהנים (ראה להלן);

2. בחפירות הבית נמצאו כלי זכוכית שהכילו בושם, אולי לשם הכנת קטורת לבית-המקדש;

3. נמצאה משקולת אבן עליה נחרתה הכתובת: "[ד]בר קתרוס", היינו "בית קתרוס". על-פי התלמוד הבבלי הייתה קתרוס משפחת כוהנים ידועה לשמצה שעליה נאמר במסכת פסחים "אוי לי מבית קתרוס ואוי לי מקולמוסן".

המקווה
מצוות הטהרה היא מהתורה, ונטילה הייתה נהוגה כבר בימי בית ראשון ובתקופה הפרסית. אולם עד ימי נחמיה העלייה לרגל לא הייתה מפותחת, ורמת הטהרה שנדרשה מישראל הייתה מינימלית. החל בימי נחמיה, כשבית-המקדש הפך משמעותי, שמירת טהרה הפכה למרכזית ולמחזקת קשר העם עם המקדש ועם ירושלים. לכן נאמר "פרצה טהרה בישראל", היינו הוחמרו מנהגי הטהרה. הסברה היא כי על רקע זה התפתחו המקוואות שהופיעו לראשונה בתקופה ההלניסטית. המקווה נועד לפתור בעיה טכנית של הצורך במים חיים לטהרה. במקווה נאגרו מי גשמים, ולא השתמשו בהם לשתייה, לרחצה או לכביסה, אלא לטהרה בלבד. במקומות ששכנו ליד מים חיים לא היה צורך במקוואות והם לא נבנו. בעיר העליונה נחפרו בתים שלכל אחד מהם היה לפחות מקווה אחד, דבר המצביע על כך שהיה זה אזור יהודי. מקוואות מאפשרים גם לזהות היכן התגוררו כוהנים, להבדיל מפשוטי העם. הכוהנים היו חייבים להקפיד על דיני טהרה ולטבול במקווה בהזדמנויות רבות, ולא רק כשהלכו אל בית-המקדש, שכן טהרתם לא הייתה קשורה רק למקדש.

כלי אבן
דבר נוסף שמאפשר לאתר בתי כוהנים הוא השימוש בכלי אבן שאינם מקבלים טומאה, בניגוד לכלי חרס שיכולים לקבל טומאה. עם זאת, יש להבין שבבתי הכוהנים השתמשו גם בכלי חרס, אך ביחס שונה למקובל אצל שאינם כוהנים. מקורה של האבן הוא במחצבות ירושלים, ובאזור העיר התגלו מחצבות רבות כמו גם בתי-חרושת לכלי אבן. בית-חרושת כזה נמצא במערה ליד מנהרת הר הצופים. ה"מלכה" נחשבת לאבן הטובה ביותר, שכן זוהי אבן גיר שאינה מתפוררת כמו קירטון, אך מאידך נוח לעצבה. לאחר חורבן בית שני עברו משמרות הכהונה אל הגליל, וגם ביישובים בהם התיישבו בגליל נמצא ריבוי של כלי אבן ביחס לכלי חרס.