ירושלים בתקופה הביזנטית

ירושלים בתקופה הרומית

התקופה הרומית בארץ מתחלקת ל-2 תת תקופות והן:

• התקופה הרומית הקדומה: מתחילה מכיבוש פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס ומסתיימת עם חורבן בית שני בשנת 70 לספירה.
• התקופה הרומית המאוחרת: מחורבן בית שני ועד שנת 324 לספירה.

מבחינת אדריכלות אין שוני בין התקופות וברמה הוויזואלית קשה להבדיל בין המבנים האם הם מהתקופה הרומית המוקדמת או המאוחרת.

ספרי יוסף בן מתתיהו מספקים מבט נרחב על התקופה הרומית הקדומה. בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית יש פחות תיעוד, אין תמונה היסטורית מלאה ויש לא מעט "חורים שחורים" בידע בתקופות אלו.

מטבע "יהודה שבויה"

 ח' באלול שנת 70 לספירה, העיר העליונה בירושלים נופלת, ירושלים נחרבת והאוכלוסייה היהודית נעלמת מהעיר, המרד ממשיך במדבר יהודה עד שנת 74 לספירה. בהיסטוריה הרומית המרד ביהודה היה אנקדוטה קטנה, אך למרות זאת הם טבעו מטבע לזכר הניצחון במרד מטבע הנקרא: "יהודה שבויה". במטבע זה יהודה מוצגת כאישה יושבת ובוכה ומעליה חייל רומי עומד. כמו כן הוקם ברומא שער טיטוס עם תבליט המנורה לזכר הניצחון על יהודה.

מה קורה בירושלים בעקבות החורבן?
מתחם הר הבית חרב לחלוטין, ההר מלא ערימות אבנים כתוצאה מהרס בית המקדש, הסתווים, מבני הציבור והמגורים. כל המבנים הללו הרוסים. החומה הרוסה. עד היום לא ברור לגמרי האם בית המקדש חרב כתוצאה מהוראה ישירה של טיטוס או שהייתה זו פעולה של חייל בודד שהבעיר אש במקדש.
את שלושת המגדלים שבנה הורדוס הורה טיטוס להשאיר. שלושת המגדלים הם: היפיקוס, פצאל ומרים. טיטוס מצווה להשאיר את המגדלים ולא להרסם מהסיבות הבאות:

• לראות את גודל נצחונו. המגדלים יהוו זכר לעיר המפוארת שהייתה כאן, ונצחונו של טיטוס היה על עיר גדולה ומבוצרת.
• טיטוס יודע שגם לאחר הרס העיר, העיר חייבת להישאר תחת השגחה בגלל זיקת היהודים לעיר, והם כנראה ינסו לחזור לעיר ולהקים מחדש את בית המקדש. ולכן צריך להשאיר ליגיון בעיר במקום אסטרטגי. ארמון הורדוס ושלושת המגדלים הינם בראש העיר העליונה במקום אסטרטגי.
• הלגיון העשירי פרנטזיס נשאר בירושלים, המתחם בו היה הלגיון נמצא כיום ברובע הארמני ולא ניתן לחפור ולכן אין ארכיאולוגיה המוכיחה זאת. הלגיון מכיל כ-5 עד 6 אלף חיילים. השטח ברובע הארמני אינו מספיק לכמות כזו של אוכלוסייה. במסגרת חפירות שנעשו בירושלים לאחר 67' נמצאו הרבה שרידים של נוכחות הליגיון העשירי בירושלים. נמצאו כתובות בנייה שהשאירו אחריהם אנשי הלגיון. כתובת LGXF וסמליהם: ספינת משוטים וחזיר בר. כתובות וחותמות נמצאו במספר מקומות בירושלים: באזור חפירות מגדל דוד, בחפירות הכותל הדרומי באזור קשת רובינסון, בחלק הצפוני של ירושלים וכן מספר חותמות ברמת רחל, מוצא, אבו גוש. בבנייני האומה נתגלה בית חרושת לרעפים. כל הממצאים הללו מוכיחים שהלגיון שהה בירושלים לאחר החורבן, ומפקדת הליגיון הייתה בעיר העליונה. משנת 70 לספירה ועד שנת 132 זו התמונה בירושלים.

לגיון = LEG

העשירי = X

פרטנסיס = F

ספינה וחזיר

יש מעט מידע על אזרחים בירושלים בשנים אלו, חלק התגוררו בעי החורבות שנותרו ושיקמו את העיר. בירושלים לאחר החורבן נשארו 3 קבוצות אזרחים שונות:

• אוכלוסייה פגאנית המשרתת בחלקה את הליגיון.
• היהודים-נצרנים, נשארו באישור הרומאים.
• מיעוט יהודים שהעדיפו להישאר בירושלים. עד מרד בר כוכבא אין איסור רומאי על מגורי יהודים בירושלים, ויש אולי אף בית כנסת בירושלים.

115-117 לספירה, פורץ מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס, יהודים ברחבי האימפריה מורדים, הם בלחץ כי בית המקדש השלישי לא נבנה והגאולה אינה באופק. טריאנוס מתקשה להתמודד עם המרד.

117  לספירה, אדריאנוס קיסר רומא, בתחילה יש ליהודים תחושה שאדריאנוס הוא כמו כורש, והנה הוא עומד להכריז על הקמת בית המקדש השלישי ליהודים.

129 לספירה, אדריאנוס מבקר בירושלים ומודיע על הקמת עיר רומית בירושלים בשם "איליה קפיטולינה", ירושלם תוקדש לאלים האולימפיים יופיטר, יונו ונרווה. היהודים מאוכזבים מהקיסר ומהחלטתו, מרד בר כוכבא מתחיל לקרום עור וגידים.

136 לספירה. לייסודה של עיר או קולוניה קדם הנוהג המקודש של סימון גבולותיה (הפומריום) ותחומיה ולימים הוקמו שעריה, מרהיבים ומרשימים, במוצא רחובות העיר, שניצבו בדרך כלל כמונומנטים אדריכליים חופשיים וללא חומה. אדריאנוס מגיע לירושלים, לבוש בבגדים מלכותיים,  ומבצע את טקס הפומריום, חורש את מתחם העיר עם שוורים ומניח אבן פינה. לכבוד טקס זה הטביעו מטבע להנציח את הקמת איליה קפיטולינה.

מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה (פומריום), ובצד השני דמותו של אדריאנוס

בנבואות הזעם של ירמיהו הוא ניבא כי העיר ירושלים תהיה חרושה לאחר חורבנה. התחושה בעם היהודי כי הטקס חותם את הגולל על בניית בית מקדש נוסף.

יכולות להיות סיבות רבות, שגרמו לקיסר אדריאנוס להורות על הקמת איליה קפיטולינה. מניעיו לפעול בדרך אנטי-יהודית בוטה זו, היו ככל הנראה אישיותו, תפיסותיו, הסתייגותו מהיהדות ואף רצונו להפוך את ארץ ישראל לכלכלית ומועילה יותר לאימפריה.

עם החלטתו של אדריאנוס להקים את העיר האלילית איליה קפיטולינה במקומה של ירושלים החרבה מזה כ-60 שנים, לא פעל העם היהודי כצפוי. היהודים לא פרצו בלהט מלחמתי נגד הרומאים אלא פעלו בשיקול דעת מלחמתי, והתכוננו למרידה מסודרת, מאורגנת ומדוקדקת שכללה:

אגירת כלי נשק (שנוצרו לצבא הרומי פגומים מלכתחילה).

תפיסת מקומות אסטרטגיים, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות, חפירות מערכות מסתור, מנהרות קשר, חומות ומעברים תת-קרקעיים.

בניית צבא התנדבותי איכותי, וביצוע אימונים צבאיים.

בניגוד לאסטרטגיה של התבצרות בערים שהייתה במרד הגדול, ושלא הוכיחה את עצמה אל מול מכונת המלחמה הרומאית (אפילו במבצרים קשים מאוד לגישה כגון מצדה), הושם דגש על הסתמכות במערות מסתור לתקיפה והסתתרות.

ביתר שהייתה במרחק סביר מירושלים הוכנה כמרכז המדיני והצבאי, במיקום אסטרטגי וטופוגרפי מעולה. ההרודיון הוכן כמרכז המנהלתי, ועין גדי לחוף ים המלח הייתה עיר הנמל. השורות אוחדו מסביבו של בר כוכבא, ונראה שהלקחים מהמרד הגדול הופקו.

למרות כל אלא היהודים במרד לא מצליחים להגיע עד העיר, הוא נכשל, וכמובן שכתגובת נגד אדריאנוס בונה בעיר את מרכזו.

חלק מהעונשים שהטיל הקיסר על התושבים המורדים היה מחיקת השם "יהודה" משם הפרובינציה, ושינוי השם מ"פרובינקית יהודה" ל"פרובינקיית סוריה-פלשתינה". אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה, לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה

חז"ל גם פעלו מבחינה תרבותית, חינוכית ודתית שמרידות נוספות לא יתרחשו.

הם גיבשו עמדה ההופכת את החזון הלאומי-משיחי לחזון רחוק של אחרית הימים. ויצרו מערכת של התחייבויות פוליטיות כאיסור הלכתי, הידועות בשם "שלוש השבועות", שהשלימו עם כוח השלטון המושל בארץ ("לא למרוד באומות"), אסרו על שימוש בכוח לשחרור לאומי ("לא לעלות בחומה"), ואסרו לנסות להביא את הגאולה טרם זמנה ("לא לדחוק את הקץ").

העיר - "איליה קפיטולינה"
תוכנית העיר תאמה את מקובל בתכנון אורבאני בתקופה הרומית, בעיר נסללו רחובות ישרים ככל האפשר שהצטלבו אחד עם השני ונבנו תוך התחשבות במציאות הטופוגרפית. בירושלים החרבה מציאות זו הוכתבה על ידי מתחם הר הבית והקטע הדרומי של החומה המערבית ומצודת העיר שבהן נבנה (ככל הנראה) מחנה הלגיון העשירי. בכרוניקון פסחלה שנכתב במאה השביעית לספירה, ונסמך על כתבים הקדומים לו יש התייחסות לבניית איליה קפיטולינה על ידי אדריאנוס.‏ ותיאור קצר של חלק ממבני הציבור בעיר. כך מוזכרים 2 בתי מרחץ ציבוריים, תיאטרון, מבנה הקרוי טריקאמרון - ככל הנראה מקדש עם 3 לשכות, מבנה הקרויטטראנימפון - ככל הנראה מבנה לבריכה, דודקאפילון - (מבנה בן 12 שערים), ומבנה הקרוי קודרה. ממבנים אלו לא נותר שריד ואין יודע היכן עמדו.

בתוך מערך הרחובות הכיאוטי והמפותל של העיר העתיקה של ירושלים בולטים רחובות הנמשכים לאורך ולרוחב העיר, בקו ישר ומצטלבים אחד עם השני בזווית ישרהכמתווה קלאסי של תוכנית ערים רומית ובהתאמה לתמונת-מפת ירושלים הידועה כמפת מידבא. מתווה זה שנסקר עוד במהלך המאה ה-19 על ידי צ'ארלס וילסון ובא ליד סיכום במפת איליה קפיטלינה ששרטט חוקר ירושלים לואי-איג ונסאן בשנת 1912. עד היום מהווה מפה זו את הבסיס להצגת ושחזור איליה קפיטולינה, והיסוד לגישה המחקרית הקובעת כי רחובות ירושלים בת זמננו מוקרנים על תוואי העיר הרומית שהייתה הבסיס לעיר הביזנטית ואלו שימשו את העיר הערבית, הצלבנית והעירהעות'מאנית, וכל ערים אלו הושפעו מהטופוגרפיה של ירושלים של ימי בית שני.‏

הרחובות העיקריים של העיר נמתחו משער שכם לכוון דרום. רחוב אחד חצה את העיר לשניים, ובמרכז העיר, במקום בו כיום מתפצל הרחוב לשלושה שווקים הצטלב הרחוב עם רחוב דוד הנמתח מזרחה משער יפו רחוב אורך זה מתאים לרחוב הידוע בתקופה הרומית כקארדו מקסימוס. רחוב נוסף יצא מרחבת השער ושימש כקארדו משני אך נמשך לאורך ציר התנועה הטבעי של העיר לאורך הגיא המרכזי על תוואי הרחוב הראשי של ירושלים של בית שני.

קארדו מקסימוס או הקארדו המערבי, היה רחוב האורך הראשי של הערים הרומיות. אולם בירושלים נבנו שני רחובות אורך ראשיים, בהתאם לטופוגרפיה של העיר. במפלס הכניסה של שער שכם) מקומו של השער הרומי) נחשף קטע של ריצוף אבן מימי איליה קפיטולינה. מידותיו של קטע זה – רוחבו נע בין 6-‏10 מ' ואורכו כ 30 מ'. נחשפו אבני ריצוף גדולות ועבות, שחלקן מגיעות לאורך של כ־2 מ'. חלק מהאבנים מחורצות על מנת למנוע החלקה של עגלות ובהמות והן שחוקות מאוד. זו הייתה רחבת הכניסה של השער הראשי לעיר. כאן עמד ככל הנראה עמוד ועליו פסל של אדריאנוס מייסד העיר האלילית. מעמוד זה נהגו הרומאים למדוד את המיילים בין עיר לעיר. העמוד עדיין מצוין במפת מידבא המתוארכת לסוף התקופה הביזנטית ) תחילת המאה ה-7), וזכרו קיים עד היום בשמו הערבי של שער שכם - באב אל-עמוד. מרחבה זו נמשכו, כאמור, שני רחובות - האחד לאורך רחוב הגיא של ימינו עד לאזור שער האשפות, והשני לאורך רחוב בית-הבד של ימינו ועד למפגש עם רחוב דוד. הקטע המוכר של רחוב זה, הקארדו שברובע היהודי שנמצא מדרום לרחוב דוד ונחשף על ידי אביגד בתחום הרובע היהודי, נבנה (כך נראה על פי העדויות בשטח) רק בשלהי התקופה הביזנטית על ידי יוסטיניאנוס וככל הנראה לא קדם לו באזור רחוב רומאי, כפי שחשבו שנים רבות במחקר. הקארדו כלל רחוב מרוצף אבנים גדולות, שדרות עמודים משני צידיו, מדרכות וחנויות.

הקארדו המזרחי או הקארדו המשני או "קארדו ולנסיס". במפת מידבא מופיע רחוב המקביל לקארדו מקסימוס ושרידים מרחוב זה נחשפו על ידי חוקרים שונים. רחוב זה זכה לכינוי הקארדו המזרחי. השרידים נחשפו בארבעה קטעים, המצויים כולם בציר אחד העובר בקו צפון-דרום, קטע שלם מרוצף ובצידו בסיסי עמודים נחשף מחוץ לחומת העיר של ימינו ליד שער האשפות קטעים נוספים נחשפו לאורך הטירופיאון ובהם חנויות חצובות. החוקרים משערים כי הקארדו המזרחי וחלקו הצפוני של הקארדו מקסימוס נבנו במהלך התקופה הרומית, ואילו החלק הדרומי של הרחוב המערבי הוסף בתקופה הביזנטית.‏

דקומנוס מקסימוס רחוב הרוחב המרכזי של ירושלים נמתח משער יפו לאורך ציר נחל צולב המקשר בין שער יפו להר הבית ומהלכו נשתמר ברחוב דוד המהווה גבול בין הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי שמצפון לו, והרובע הארמני והרובע היהודי שמדרום לו. הדקומנוס שנחסם על ידי הר הבית בקצהו המזרחי המשיך את מהלכו בדקומנוס צפוני מקביל מתחת לתוואי הויה דולורוזה של ימינו. מרחוב זה נחשפו קטעי ריצוף בעיקר בצידו המזרחי באזור רחוב השלשלת של ימינו ומתחת לרחוב הגיא. שרידים נוספים בסמוך לתחנה השלישית בויה דולורוזה אך גילם המדויק איננו ברור. בחפירות הצלה שנערכו בסמוך לשער יפו בתוואי שנפרץ עבור הקיסר הגרמני וילהלם השני בעת ביקורו בירושלים נחשף תחילה קצה האמה העליונה ולאחר מכן מתחת למבנה מימי הביניים נמצאו אבני ריצוף של הרחוב הביזנטי שעבר על תוואי הרחוב הרומאי ומופיע בתיאור מפת מידבא.‏

באיליה קפיטולינה נבנו פורום מרכזי ופורום מזרחי ששימשו כאזור הציבורי המרכזי, כפי שהיה מקובל בערי רומא העתיקה. הפורומים עוצבו בצורה של כיכר או מספר כיכרות מחוברות ולפי קווי המתאר של הפורום רומאנום בעיר רומא .

מיקומו של הפורום העירוני של איליה קפיטולינה היה ככל הנראה בהצטלבות של הקארדו מקסימוס והדקומנוס, כלומר באזור המוריסטאן. במהלך המאה ה-19 נחשפו במתחם הכנסייה הרוסית שרידי קשת שייתכן ושימשה כשער הכניסה הצפוני של הפורום,‏ וונסן שיחזר על סמך הממצאים מבנה בדוגמת שער ניצחון בעל 3 פתחים שבשיאו התנשא לגובה 12 מטרים. החוקרים מניחים כי במקום בו עומדת כנסיית הקבר עמדו מקדש ובסיליקה שהיו חלק בלתי נפרד מכל פורום רומאי, אוסביוס אכן מתאר מקדש רומאי במקום בו עומדת כנסיית הקבר, ושרידים רומאיים שזוהו באזור הכנסייה הקופטית זוהו כפינת המתחם המקודש עליו ייתכן ועמד המקדש או הבסיליקה. שרידים נוספים שנחפרו אינם מאפשרים ליצור תוכנית ברורה.

פורום נוסף, הקרוי גם הפורום המזרחי זוהה בסמוך למנזר האחיות ציון. בחפירות שנערכו במקום במהלך המאה ה-19 נמצאו אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרטוס שנמשך עד לתחנה השנייה בויה דולורוזה. הליתוסתרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הממצא הבולט ביותר ידוע גם בשם קשת אקה הומו (Ecce Homo) - קשת אבן גדולה החוצה את הויה דולורוזה. קשת זו היא הפתח המרכזי בשער בעל שלושה פתחים, שהצפוני בהם משולב בקפלת התפילה של המנזר. הקשת הדרומית שולבה כנראה בבניין ששכן מעבר לרחוב, במקום בו הייתה בעבר אכסניה לעולי רגל מוסלמים מהודו, אך היום לא נותר ממנה שריד. הקשת היא מבנה שאורכו 18.94 מטר, רוחבו כ-3.71 מטר, וגובהו (המשוחזר) 11.2 מטר. בחזית הקשת הפונה מזרחה הוצבו ארבעה עמודים בחזית כל אחת מהאומנות שבין הפתחים. בצד הפונה מערבה אל פנים העיר הותקנו גומחות לפסלים. במהלך חפירת השטח באמצע המאה ה-19, נחשפו חלקים נוספים של המבנה, ונתברר כי מדובר בשער בעל שלוש קשתות, שהשתמרותו טובה למדי. למרות המסורת הדתית הנוצרית הקשורה במקום זה, קבע ארמטה פיירוטי נכונה כי השער נבנה בתקופת הקיסר אדריאנוס, ומאוחר בהרבה לאירוע בתולדות הנצרות לו הוא מיוחס. על פי המחקר, היוותה הקשת את החלק המרכזי של שער הניצחון שהוקם לכבוד אדריאנוס במבואות המזרחיים של הפורום או על פי דעות אחרות שימש כשער העיר המזרחי. פרופסור יורם צפריר מציע כי בשלב הראשון סימלה הקשת את גבול העיר ולאחר מכן התבסס במקום פורום. בקרבת מקום נתגלו שרידים של מקדש לאל אסקלפיוס בעיר היו כנראה 3 מקדשים - לשתי אלות וליופיטר ראש האלים.

יונו - מלכת האלים ומגינת המדינה הרומאית, אחת מהאלות החשובות והמכובדות בפנתאון האלים הרומי. היא הייתה אלת הנישואין, האמהות והלידה, ופטרוניתן של הנשים הנשואות. מקבילתה היוונית הייתה הרה.

מינרווה - אלת החוכמה, התחבולה, המסחר, האמנויות, המדע והמלחמה במיתולוגיה הרומית. כמינרווה מדיקה היא הייתה אלת הרפואה והרופאים. היא נחשבה לממציאת המספרים וכלי הנגינה. מקבילתה היוונית היא האלה אתנה, ומקבילתה האטרוסקית היא האלה מנרווה.

יופיטר - ראש האלים ופטרונה של המדינה הרומאית, האל החשוב והמכובד ביותר בפנתאון האלים הרומי. הוא היה ממונה על החוק והצדק, על שמירת הסדר הציבורי וכן על השמים, האור והרעם. מקבילו היווני הוא האל זאוס. שמקדשו היה כנראה על הר הבית.

שער שכם

מחוץ לשער - שער שכם שהיה אחד מארבעת השערים המונומנטאליים שהוקמו על-ידי אדריאנוס, עבר שינויים במרוצת הזמן, ובימי הביניים הוחלף המפלס הרומי הנמוך במפלס הגבוה הנוכחי. השער הנראה כיום הוא השער העות'מאני שהוקם בימי סולימן המפואר, וכתובת הקבועה בחומה עומדת על-כך. השער עבר ניקוי בהתזת חול בסוף שנת 2011.

בתקופת אדריאנוס לא שכנה חומה סביב העיר, והשער הרומי נתחם משני צדדיו בשני מגדלים. השער היה בנוי מקשת גדולה מרכזית ושתי קשתות קטנות משני צדדיה. רק הקשת הקטנה המזרחית שרדה מהשער הרומי, ובצד המערבי נראים, אין סיטו, שרידים מאבן הקשת שעליה נמתחים הרגיסטרים. עמודי הקשתות, הפילסטרים, ניצבו על-גבי פדסטלים שתמכו בהם. במקום ניכרים השרידים הרומיים בדמות אבנים בסיתות הרודיאני בשימוש משני, כרכובים בולטים ועיטורים שונים. מהכתובת אופקית שעליה היה רשום בלטינית  "קולוניה איליה קפיטולינה דקרטו דקוריונום" ("הקולוניה איליה קפיטולינה נבנתה בהכרזת עשרת אנשי מועצת העיר") נותרו מספר אותיות. מהכתובת נלמד כי לאיליה קפיטולינה ניתן מעמד של קולוניה (מעמד רם מזה של פוליס), היינו, שהוכרו בה זכויות יתר לאזרחים רומיים. עוד נראה מעל השער משיקולי - פתח לשפיכת שמן רותחין. האבנים הקטנות בשכבות העליונות של המגדלים הן אבנים מאוחרות שנקבעו בהם לאחר שהמגדלים ניזוקו. חומת ירושלים חודשה בימי דיוקליטיאנוס, לאחר שהלגיון העשירי עזב את העיר. בתקופה הצלבנית התפחתה מסורת לפיה בשער זה פגש אברהם את מלכיצדק מלך שלם, ועל כן הוקמה במקום כנסייה שהוקדשה לאברהם. הצלבנים כינו את השער בשם "שער סטפנוס הקדוש", שכן לפי המסורת במקום זה נסקל הפרוטומרטיר.

בתוך מגדל השער המזרחי - בתקופה הביזנטית חולק מגדל השער לשתי קומות. בקירותיו נשתלו אבנים שתמכו בקשתות ונחצבו בהם חורים לקביעת קורות העץ שעליהן הונחה רצפת הקומה השנייה. בחדר התחתון הוקם בית-בד והמפרכה עדיין נראית בו. עוד מונחת במקום משקולת של מתקן סחיטה. הקירוי של פנים השער העשוי אבנים קטנות הוא עות'מאני מאוחר. בתקופה הערבית הקדומה נחסמו הפתחים הקטנים משני צדי השער המרכזי, ומגדל השער הפך למאגר מים. בתקופה הצלבנית נחסמה גם קשת הכניסה המרכזית של השער, והותקנה הכניסה במפלס הגבוה. לסיום, בתקופה העות'מאנית נבנה השער במתכונתו הנוכחית.

רחבת השער הרומית - במקום נחשף בשנת 1982 הריצוף המקורי של רחבת השער החצי-עגולה הרומית. ברחבה זו הנראית היטב במפת מידבא, ניצב העמוד שהעניק לשער את שמו הערבי ("באב אל-עמוד"), אך הוא לא שרד. מעמוד זה נמדדו המרחקים אל העיר, וההשערה היא כי ניצב עליו פסלו של אדריאנוס. מהרחבה יצאו שני הקרדינס של העיר. רק חלק מהרחבה הרומית נחשף ותוחזק, ועל כן אין רואים את התוואי החצי-עגול שלה. בריצוף הרומי ברחוב המשופע נראים חריצים שנועדו למנוע החלקת בהמות, סוסים וגלגלי מרכבות.

מדרום לשער שכם יוצאים שני הקארדינס של העיר הרומית. כיום אלה רחוב הגיא ורחוב בית-הבד השוכנים מספר מטרים מעל מפלס הרחובות הרומי. במשך התקופה הערבית הקדומה ובימי הביניים, נבנו מבנים שפלשו את שני הרחובות, וכיום הם עולים כדי סמטאות צרות. 

כנסיית סנטה אנה

הכנסייה מסמנת, על פי המסורת הנוצרית-מזרחית, את מקום לידתה של מרים אם ישו. אנה הקדושה שעל שמה נקראת הכנסייה היא חנה (אנה) אשת יהויכין, אימה של מרים, והיא שייכת למסדר הצרפתי של האבות הלבנים. בחצר הכנסייה שרידים ארכאולוגיים של מפעלי מים שזוהו עם בריכות בית חסדא.

בתקופה הביזאנטית, במאה החמישית, נבנתה כנסייה המוקדשת למריה על הסוללה המפרידה בין שתי הבריכות, כנסיית מרים הקדושה של הפרובטיקה. חלקה המערבי הושתת על גבי הבריכות הקדומות ואולם התווך על גבי הקיר המפריד בין זוג הבריכות. הסיטרה הדרומית נתמכה בחלקה על גבי שורת אומנות גבוהות נושאות קשתות שאחת מהן נותרה בשלמותה. צדה המזרחי השתרע ממזרח לבריכות ובעת בנייתה נהרסו ונקברו רוב שרידי הבנייה הקדומים שבמקום. רצפת הכנסייה הייתה עשויה פסיפס מעוטר בדגמים גאומטריים שקטע ממנו נותר בצדו הצפוני מזרחי של שטח החפירה. הכנסייה נהרסה כנראה כבר בתקופה הפרסית אך ייתכן שנהרסה מאוחר יותר על ידי אל-חאכם באמר אללה בראשית המאה ה-11.

חפירות ארכאולוגיות במקום: חפירות באתר נערכו לסירוגין מ-1863 ועד לשנות השישים של המאה העשרים. בחפירות לא נתגלו עקבות חמשת הסטווים שעטרו את הברכות שתיאורם מובא בברית החדשה ותיאורים נוצריים מהתקופה הביזאנטית. לדעת החוקרים הברכות נחצבו עוד בימי בית חשמונאי, בשטח שהיה אז מצפון לחומות העיר. החופרים חושבים כי במקום היה מרכז מרפא פגאני שנוסד עוד בתקופה ההלניסטית ושהמשיך לשמש לאחר ימי בית שני. כאמור הכנסייה הביזאנטי נבנתה על הסוללה המפרידה בין שתי הברכות 

אלו "בריכות הצאן", הידועות גם בשם "בריכות בית חסדא" היו שתי בריכות שנחפרו באפיקו של נחל בית זיתא בירושלים

במאה ה-8 לפנה"ס נבנה באתר בור מים לסיפוק מים למקדש. ייתכן שמקורו של בור המים הוא באגירת מי גשמים ושטפונות שנותבו אל אזור העמק ונעצרו על ידי סכר. מאוחר יותר נבנה במקום סכר ברוחב של 6 מטרים. מן הבריכה המלאכותית, בגודל של 40x50 מ' הובלו המים בתעלות לבית המקדש. ייתכן כי זו הבריכה העליונה המוזכרת בספר מלכים בשם "הבריכה העליונה": "וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס".

מאה השלישית לפנה"ס, ככל הנראה ביוזמתו של שמעון הכהן הגדול, נבנתה בריכה נוספת במקום, תוך שימוש בסכר כבקיר חוצץ. על פי הסברה המקובלת בריכות אלה נקראו "בריכות הצאן" (ביוונית: Piscina Probatica) מאחר ששימשו לשטיפת הצאן שהובא להקרבה כקורבן בבית המקדש. בניגוד להנחה זו מצביעים החוקרים על שימוש שונה בבריכות. על פי הערכתו של הארכאולוג שמעון גיבסון הבריכות נבנו כחלק ממערכת המים של ירושלים, אולם לא למטרת שתייה או נופש, כפי שטען למשל אליצור‏‏‏. בעוד הבריכה הצפונית, בגודל של כ-53x40 מ', שימשה כמאגר מים ("אוצר"), שימשה הבריכה הדרומית, שנבנתה בגודל של כ-47x52 מ', כמקווה טהרה.‏. אל בריכה זו הוביל גרם מדרגות ברוחב של כ-35 מ' ובאורך של כ-53 מ', שאיפשר את הטהרה במקום. הבריכות היו מוקפות בארבעה סטוים (פורטיקו) עם עמודים. סטואה נוסף מוקם על לצד הסכר החוצץ בין הבריכות. בסכר נבנה פיר אנכי ומנהרה אופקית שבסופה שער, שקישרו בין שתי הבריכות ואיפשרו שליטה על המים.‏‏‏

תיאור של הבריכות מופיע בברית החדשה, בה מכונה האתר "בריכת בית חסדא". על פי התיאור במקום זה ביצע ישו נס ובו ריפא נכה: "אחרי כן היה חג ליהודים וישו עלה לירושלים. בירושלים, על-יד שער הצאן הייתה בריכה, שנקראה בית חסדא, וסביבה חמש אכסדראות עמודים. באכסדראות אלה שכבו הרבה חולים ועוורים ופסחים ויבשי אברים. היה שם איש אחד והוא בחליו שלושים ושמונה שנים. ישו ראה אותו שוכב וידע כי זמן רב הוא חולה. שאל אותו: "אתה רוצה להיות בריא?" השיב לו החולה: "אדוני, אין אתי איש שיטיל אותי לברכה בעת תנועת המים. עד שאני בא, אחר יורד לפני." אמר לו ישו: "קום, קח את משכבך והתהלך." מיד נרפא, לקח את משכבו והתהלך". הבשורה על-פי יוחנן, פרק 5, 9-1.

שני גורמים, שהביאו לירידה בחשיבותן הפולחנית והשימושית של הבריכות בשלהי ימי הבית השני, הם בניית בריכת ישראל קרוב יותר לבית המקדש, והקמת החומה השלישית מצפון לעיר במאה ה-1, שאף עצרה את ניקוז הגשמים לבריכות.

התקופה הרומית: לאחר שנת 135 לספירה, עם בנייתה של "איליה קפיטולינה" כעיר פגאנית על ידי אדריאנוס, נבנו באתר מרחצאות מרפא לכבודו של האלאסקלפיוס (Asclepius). מכיוון שהריפוי נעשה בדרך כלל בעזרת אמבטיות וטבילות, הוקמו מקדשים מסוג זה סמוך למעיינות ומקורות מים. במקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, אולי פסלונים שניתנו על ידי חולים שזכו להירפא ממחלתם. כמו כן נתגלה ממצא המראה את אסקלפיוס כהיבריד בעל גוף של נחש, הניצב בין שני עמודי מקדש.

התקופה הביזנטית: במהלך התקופה הביזנטית נבנתה במקום כנסייה גדולה בצורת בזיליקה שהוקדשה למרים, אם ישו. היה זה בעקבות עליית מעמדה של מרים בפולחן הנוצרי, בייחוד בעקבות פעילותיה של הקיסרית אאודוקיה. הכנסייה, באורך של כ-45 מ' וברוחב של כ-18 מ', הוקמה על גבי הסכר המפריד בין הבריכות ועל גבי קשתות תמיכה גבוהות. בשנת 615 במהלך הכיבוש הפרסי של העיר נפגעה הכנסייה והיא שוקמה על ידי הנזיר מודסטוס.

התקופה הצלבנית: בתחילת המאה ה-11 נהרסה הכנסייה בשנית, על ידי אל-חאכם באמר אללה הפאטימי. לאחר מסע הצלב הראשון הוקם במקום מנזר צלבני קטן שהוקדש לנס הריפוי של ישו. הצלבנים בנו על חורבות הכנסייה הביזנטית קפלה קטנה, ובנוסף הקימו בצמוד כנסייה גדולה שהוקדשה לאנה הקדושה (סנטה אנה), אמה של מרים. הצלבנים הפרידו בין שתי המסורות: זו של ריפוי הנכה, וזו של לידת מרים, והעבירו את האחרונה לכנסייה החדשה של סנטה אנה. לצד הכנסייה החדשה הקימו הצלבנים מנזר.

כנסיית סנטה אנה הוקמה בשנות הארבעים של המאה ה-12 והיא דוגמה לטיפוס הנפוץ ביותר של כנסייה צלבנית בארץ ישראל: בסיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות במזרח בשלוש אפסידות מקבילות. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי מוקדם, עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות קדומות והשפעות ביזנטיות, כמו הכיפה מעל מקום ההצטלבות של אולם התווך עם הטרנספט. באגף הימני מדרגות המובילות לקריפטה מהתקופה הרומית, שעל פי המסורת מהווה את מקום לידתה של מרים.

התקופה האיובית: חמש שנים לאחר תבוסת הצלבנים ב-1187 הפכה הכנסייה למדרסה מוסלמית (בית ספר מוסלמי) כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה: "בשם אללה הרחום והחנון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א-דין סולטאן האסלאם והמוסלמים". בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח א-דין, נשמר המבנה היטב, והוא משמש כאחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה הצלבנית ברחבי ירושלים. - אפשר לראות את הכתובת

העת החדשה: במאה ה-19 שימש המבנה כאורווה של חיל המצב הטורקי, ששכן בקרבת המקום. לצליינים לא הותר לרדת לקריפטה דרך המדרגות, אך אפשרו להם להיכנס דרך חלון קטן, אותו מראים בכנסייה עד היום.

ב-1856 נמסרה הכנסייה לנפוליון השלישי, כאות תודה לעזרתם של הצרפתים במלחמת קרים. הכנסייה שוקמה על ידי האדריכל הצרפתי מוס (Mosse) שהצניע את התוספות המאוחרות. מוס גם ערך את החפירות הראשונות באתר בריכות בית חסדא. האבות הלבנים, להם נמסרה הכנסייה, חברים במסדר שנוסד למען פעילות מיסיונרית באפריקה. מתחם סנטה אנה הוא אפוא בין המקומות היחידים בארץ הקודש בהם ניתן למצוא את נזירי המסדר דרך קבע. האבות הלבנים חיפשו דרך לעזור לכנסייה הקתולית המזרחית בארץ הקודש ולכן פתחו במקום סמינר לכמרים מלכיתים (יוונים קתוליים) בשנות השמונים של המאה ה-19.

חוזרים דרך רח' שער האריות - לוייה דה לרוזה, בפינת מעלה הנזירות : רואים מעל הרחוב קשת, זו גם התחנה הראשונה מדרך הוייה דה לרוזה של יושוע, מרקוס ט"ו : שמתרחש בפתח מצודת האנטוניה,

מִיָּד עִם שַׁחַר הִתְיַעֲצוּ בֵּינֵיהֶם הַכֹּהֲנִים הָרָאשִׁיִּים וְהַזְּקֵנִים וְהַסּוֹפְרִים, לְמַעֲשֶׂה הַסַּנְהֶדְרִין כֻּלָּהּ. הֵם כָּבְלוּ אֶת יֵשׁוּעַ וְהוֹלִיכוּ אוֹתוֹ מִשָּׁם וּמָסְרוּ אוֹתוֹ לִידֵי פִּילָטוֹס. 2  שָׁאַל אוֹתוֹ פִּילָטוֹס: ”אַתָּה מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים?” הֵשִׁיב לוֹ: ”אַתָּה עַצְמְךָ אָמַרְתָּ”. 3  עִם זֹאת, הַכֹּהֲנִים הָרָאשִׁיִּים הִשְׁמִיעוּ נֶגְדּוֹ הַאֲשָׁמוֹת רַבּוֹת. 4  שׁוּב פָּנָה אֵלָיו פִּילָטוֹס וְשָׁאַל: ”אֵינְךָ מֵשִׁיב דָּבָר? רְאֵה כַּמָּה הַאֲשָׁמוֹת הֵם מַעֲלִים נֶגְדְּךָ”. 5  אֶלָּא שֶׁיֵּשׁוּעַ לֹא הֵשִׁיב עוֹד דָּבָר, לְהַפְתָּעָתוֹ הָרַבָּה שֶׁל פִּילָטוֹס.6  בְּכָל פֶּסַח נָהַג לְשַׁחְרֵר לָעָם אָסִיר אֶחָד שֶׁאוֹתוֹ בִּקְּשׁוּ.7  בְּאוֹתָהּ עֵת יָשְׁבוּ בַּכֶּלֶא חֲבוּרַת מוֹרְדִים שֶׁבִּצְּעוּ מַעֲשֵׂה רֶצַח, וּבֵינֵיהֶם אִישׁ שֶׁנִּקְרָא בַּר־אַבָּא. 8  בָּאוּ הַהֲמוֹנִים וּבִקְּשׁוּ מִפִּילָטוֹס שֶׁיְּשַׁחְרֵר לָהֶם אָסִיר כְּמִנְהָגוֹ. 9  שָׁאַל אוֹתָם פִּילָטוֹס: ”הַאִם אַתֶּם רוֹצִים שֶׁאֲשַׁחְרֵר לָכֶם אֶת מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים?” 10  הוּא יָדַע שֶׁהַכֹּהֲנִים הָרָאשִׁיִּים מָסְרוּ אוֹתוֹ מִתּוֹךְ קִנְאָה. 11  אוּלָם הַכֹּהֲנִים הָרָאשִׁיִּים הֵסִיתוּ אֶת הֶהָמוֹן לְבַקֵּשׁ שֶׁיְּשַׁחְרֵר לָהֶם אֶת בַּר־אַבָּא וְלֹא אֶת יֵשׁוּעַ. 12  הֵשִׁיב לָהֶם פִּילָטוֹס וְאָמַר: ”אִם כֵּן, מָה אֶעֱשֶׂה לָזֶה שֶׁאַתֶּם קוֹרְאִים לוֹ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים?” 13  הֵם שָׁבוּ וְצָעֲקוּ: ”הוֹקַע אוֹתוֹ!” 14  שָׁאַל אוֹתָם פִּילָטוֹס: ”מַדּוּעַ? מָה פִּשְׁעוֹ?” אַךְ הֵם צָעֲקוּ עוֹד יוֹתֵר: ”הוֹקַע אוֹתוֹ!” 15  פִּילָטוֹס רָצָה לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹן הֶהָמוֹן, וְעַל כֵּן שִׁחְרֵר לָהֶם אֶת בַּר־אַבָּא. הוּא צִוָּה לְהַלְקוֹת אֶת יֵשׁוּעַ וּמָסַר אוֹתוֹ לְהוֹקָעָה.

"אקה הומו" כפי שמתואר בבשורה על פי יוחנן י"ט, 4 - 5: "אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ... וַיֵּצֵא פִילָטוֹס עוֹד הַחוּצָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: הִנְנִי מוֹצִיא אֹתוֹ אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי לֹא מָצָאתִי בוֹ כָּל עָוֹן. ויֵשׁוּעַ יָצָא הַחוּצָה וְעָלָיו עֲטֶרֶת הַקֹּצִים וּלְבוּשׁ הָאַרְגָּמָן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס: הִנֵּה הָאִיש".

הקשת, החוצה את רחוב ויה דולורוזה בצמוד למנזר האחיות ציון, בין התחנה השנייה לתחנה השלישית. קשת זו היא הפתח המרכזי בשער בעל שלושה פתחים, שהצפוני בהם משולב בקפלת התפילה של המנזר. הקשת הדרומית שולבה כנראה בבניין ששכן מעבר לכביש, במקום בו הייתה בעבר אכסניה לעולי רגל מוסלמים מהודו, אך לא נותר ממנה שריד. הקשת כוללת מבנה שאורכו 18.94 מטר, רוחבו כ-3.71 מטר, וגובה (המשוחזר) 11.2 מטר. בחזית הקשת הפונה מזרחה הוצבו ארבעה עמודים בחזית כל אחת מהאומנות שבין הפתחים. בצד הפונה מערבה אל פנים העיר הותקנו גומחות לפסלים.

בשנות הארבעים של המאה ה-19, נקראה גם קשת-פילאטוס.‏ במהלך חפירת מתחם הקשת באמצע המאה ה-19, נחשפו חלקים נוספים של המבנה, ונתברר כי מדובר בשער בעל שלוש קשתות, שהשתמר במצב טוב. למרות המסורת הדתית הנוצרית הקשורה במקום זה, קבע ארמטה פיירוטי נכונה כי השער נבנה בתקופת הקיסר הרומאי אדריאנוס, ומאוחר בהרבה לאירוע בתולדות הנצרות לו הוא מיוחס.

מנזר האחיות מציון

הוא מתחם של מנזר וכנסייה השייכים למסדר האחיות ציון ושוכנים ברחוב ויה דולורוזה ברובע המוסלמי, העיר העתיקה, ירושלים. במתחם שרידים רבים שזוהו בטעות כשייכים לפסיון של ישו. החוקרים כיום תמימי דעים כי מדובר בשרידים חשובים ונדירים מראשיתה של העיר הרומית איליה קפיטולינה במאה השנייה לספירה ואין להם כל קשר למשפטו וצליבתו של ישו שנערכו יותר ממאה שנים קודם לכן.

 סיפורו של אלפונס רטיסבון  מייסד המסדר‏( 1814 – 1884) היה יהודי צרפתי שהמיר את דתו והיה למיסיונר ואיש דת קתולי. יחד עם אחיו תאודור רטיסבון, אף הוא מומר שהיה לאיש כמורה, יסד את מסדר האחיות ציון והקים שורת מנזרים ומוסדות חינוך קתוליים בירושלים ובעולם. רטיסבון נולד בשטרסבורג שבאלזס למשפחה יהודית אמידה, כבן תשיעי בין עשרה ילדים. בשנת 1841, לאחר לימודי משפטים בפריז, התארס לבת אחיו הגדול, פלורה רטיסבון, ועמד להצטרף כשותף בבנק של דודו.

עקב גילה הצעיר של פלורה, שהייתה אז רק בת 16, החתונה נדחתה ורטיסבון יצא בינתיים לטיול במזרח. ברומא פגש רטיסבון את בן כיתתו משטרסבורג, גוסטב דה בוסיי, צעיר פרוטסטנטי, שסיפר לו כי בא לרומא לבקר את אחיו, שהפך לכומר קתולי. אחד מאחיו של רטיסבון, תיאודור, המיר גם הוא דתו 15 שנה קודם, כחלק מקבוצת משכילים ומנהיגים יהודים בני אלזס שנהגו כך, והגיע לדרגה גבוהה בממסד הכנסייתי של פריז. רטיסבון הגדיר את עצמו באותה עת כחילוני אתאיסט, ולאחר התנצרות אחיו והפיכתו לכומר, הצהיר על הנצרות הקתולית כמחלת כלבת מסוכנת, שגרמה לאחיו לבגוד במשפחתו.

השלושה טיילו ברומא, ורטיסבון הצעיר לא התבייש לכנות באוזני הכומר את הנצרות בשם "אמונה טפלה". בתגובה הציע הכומר לרטיסבון לענוד את "מדליית הפלא", לשאת תפילה נוצרית מסוימת, ולראות איך הדבר ישפיע עליו.

מדליית הפלא בנובמבר 1830 טענה נזירה צעירה בשם קת'רין לאבּור ממנזר "אחיות הצדקה" בפריס כי מריה אמו של ישו התגלתה לפניה כשידיה פרושות וקרני אור יוצאות מהן. מעל ראשה נמתחה קשת ועליה המילים בצרפתית: "הו מריה שהתעברה ללא חטא, התפללי עבורנו כשאנו פונים אלייך בצרתנו.

לאבור סיפרה כי מריה ביקשה ממנה ליצור מדליה שתציג את החיזיון, ומצדה השני יופיעו שני לבבות - אחד שלה ואחד של ישו - וצלב המשולב באות M המסמל את שמה של מריה. כן ביקשה לפזר 12 כוכבים המסמלים את שנים עשר השליחים של ישו. היא הבטיחה כי האל יגמול חסדים גדולים עם כל מי שיחזיק במדליה בזמן התפילה. לאחר מאמצים מרובים, הצליחה לאבּור לשכנע את הממונים עליה ליצור את המדליה, ולאחר שריפאה חולים והביאה להתנצרותם של רבים נודע שמה כ"מדליית הפלא".

רטיסבון הגיב לסיפור המדליה בלעג רב, אך הסכים לענוד אותה על צווארו ואפילו נשא את התפילה. הדבר לא קירב אותו לנצרות, אך בימים הבאים בילה יותר ויותר בחברתו של הברון דה בוסייר, ששוחח איתו רבות על התנצרות.

ב-20 בינואר 1842 - יומו האחרון של רטיסבון ברומא - הגיעו השניים לכנסיית סנט אנדריאה דלה פראטה (St. Andrea delle Fratte), כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד מהגמוני הכנסייה שנפטר. דה בוסייר נעלם בחדר פנימי ורטיסבון נשאר לבדו בכנסייה, "כשמדליית הפלא" בידו. לימים תיאר רטיסבון ביומנו את החיזיון שנתגלה לעיניו: אור זוהר בקע מעל המזבח באחת הפינות. במרכז האור נראתה מריה אם ישו "גבוהה, זוהרת, מלאת רוך והוד, ויופייה מכאיב"; שתי ידיה פרושות ומהן יוצאות קרני אור כמתואר על "מדליית הפלא". מריה סימנה לו להתקרב והוא ניגש אליה וכרע ברך. "ברגע בו סימנה לי הבתולה הקדושה בידה," כתב, "נפל הצעיף מעל עיניי. לא צעיף אחד, אלא כל הצעיפים שהיו על עיניי נעלמו, כמו ששלג נמס תחת קרני השמש". אז חש רטיסבון "את מתנת הידע החודר אלי, מהיר ממחשבה" והבין לראשונה "מהו טוהר, מהי הסליחה לחוטאים, מהי התגשמות האל בבשר, מהי הצליבה" וכדומה.

האירוע כולו ארך דקות ספורות. "איך אוכל לתאר זאת?", כתב רטיסבון, "מילים אנושיות לא תצלחנה לספר את הבלתי ניתן להיאמר. כל תיאור, ואפילו עילאי, יחלל את האמת הנשגבה שראיתי. הייתי שם, על ברכיי, כולי דמעות... נטלתי את המדליה בידי... ונשקתי בהתרגשות לדמות הבתולה המוקפת באור. זאת הייתה היא!" לימים התוודה: "דבר ידוע הוא שלא פתחתי ספר קודש אחד בימי חלדי, ולא קראתי אפילו עמוד אחד בתנ"ך... כל שאני יודע הוא שכאשר נכנסתי לכנסייה ההיא הייתי בוּר גאה, וכשיצאתי ראיתי לפתע הכול בבהירות". רטיסבון הוטבל לנצרות, ובעקבות כך הוחרם ממשפחתו, סולק ממשרתו בבנק של דודו ונושל מהירושה.

הקמת מסדר האחיות ציון.
בשנת 1843, כשנה לאחר התנצרותו, סייע רטיסבון לאחיו תיאודור בהקמת אחוות "אחיות גבירתנו מציון" שנודעו כ"האחיות ציון". הוא הוסמך לכמורה ב-1847, והצטרף למסדר הישועי. לאחר שנים אחדות, בהסכמת האפיפיור פיוס התשיעי, עזב את המסדר הישועי תוך הצהרה כי בכוונתו להקדיש את חייו להמרת יהודים לנצרות. ב-1855 העתיק רטיסבון את אחוות "האחיות ציון" לירושלים, וב-1856 בנה עבורן את מנזר האחיות ציון ברובע המוסלמי, במקום שנודע כקשת אקה הומו על הוויה דולורוזה. במנזר הפעילו הנזירות בית ספר לבנות ובית יתומות. ב-1860 הקים רטיסבון סניף של המסדר בכפר עין כרם הסמוך לירושלים, ובו כנסייה ובית יתומות נוסף שנועד לשכן פליטות מארוניות מלבנון שהוריהן נטבחו בידי הדרוזים. רטיסבון אף הקים בית יתומים בשם "המנזר על שם פטרוס הקדוש", השוכן היום ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, הוא "בניין רטיסבון". במקום זה פעל במשך שנים בית ספר מקצועי לבנים שנוהל על ידי נזירים ממסדר "אבות ציון". את מגוריו חלק רטיסבון בין ביתו בבית היתומות בעין כרם, לבין חדרו בבית היתומים. הנזירה נעמי, מהנזירות הראשונות בבית היתומות, סיפרה כי רטיסבון "שמר לעצמו רק דברים נחוצים ביותר. הוא היה קפדן מאוד בכל הקשור לסדר ולניקיון ונהג לקום מוקדם כל בוקר ולקרוא פרקי תפילה עד טקס המיסה היומי. לקראת הערב היה מקדיש שעה שלמה לתפילה, וכשלא היה בנסיעות, הסתובב ופיקח על הבנייה". תוך כדי הבנייה חשף את הקשת.

רטיסבון נפטר בירושלים במאי 1884, ימים אחדים לאחר יום הולדתו ה-70, ונקבר לפי בקשתו בבית הקברות הצנוע בבית היתומות בעין כרם. המצבה המונחת על קברו היא וריאציה ל"מדליית הפלא", ולמראשותיו ניצב כַּן אבן ועליו המילים בצרפתית: "הו מרים, זכרי את ילדך שנכבש באהבתך המתוקה והמהוללת". מעל הכן ניצב פסל של מריה העומדת בידיים פרושות (כפי שנראתה לו בחיזיון) ורגליה רומסות נחש המסמל את הרוע והטומאה. רטיסבון ביקש לפני מותו דווקא מצבה צנועה, שעליה תיכתב רק מילה אחת: Maria.

בחלק האחורי של הכנסייה קיר גובה, עשוי סלע, שנחשב לחלק הצפוני של הכניסה לאנטוניה. סמוך למתלול גרם מדרגות המוליך לשני חדרי משמר, במקום שהרומאים השגיחו על הנכנסים והיוצאים מהמצודה. מהמערה ירידה לקריפטה קטנה שנחפרה לפני זמן לא רב. בסמוך נראים שרידי הרצפה מהתקופה ההרודיאנית, או מתקופת איליה קפיטולינה בה חריצים למניעת החלקת הסוסים. פתח עגול מעל למערה השנייה מעיד כי הוא שימש כבור מים בתקופה הביזאנטית.

גילוי בריכת הסטרותיון  במאה ה-19, בשנות ה-60 של המאה ה-19 התגלו שרידי הפורום מימי הדריאנוס (שזוהו בטעות כרחוב ההרודיאני עליו צעד ישו לקראת צליבתו). מתחתם התגלו הקמרונות המרשימים ותחתם בריכת המים, ששולבה במרתף המנזר. המנזר עצמו בנוי ברובו על גבי קמרונות הבריכה.

כאשר הגיע לירושלים החוקר צ'ארלס וורן, ב-1867 הוא הוזמן לבקר בממצאים החשובים ואף ביצע סריקה מדוקדקת של הבריכה, כאשר הוא שט על רפסודה קטנה, עשויה מדלתות ישנות, חותר בידיו ומחזיק נר בפיו.‏..

וורן גילה שמן הבריכה ניתן להגיע למערכת מים עתיקה המובילה אל הפינה הצפון-מערבית של הר הבית. מערכת שנחסמה עקב בניית האנטוניה על ידי הורדוס (המקטע האחרון כיום במנהרות הכותל). גילוי זה החריד את הנזירות כיוון שמשמעותו הייתה שניתן לחדור אל המנזר מבחוץ, דרך הבריכה. לפיכך נבנה קיר אבנים המחלק את הבריכה לכ-2/3 בשטח המנזר ו-1/3 מחוצה לו, מתחת לרחוב הויה דולורוזה.

ראשית הבריכה ככל הנראה בתקופת הורדוס. הורדוס הקים מצפון להר הבית את מצודת אנטוניה. את המצודה הקיף חפיר עמוק שגדותיו חצובים בסלע (ניתן לראות את חציבת החפיר בצוק עליו בנוי בית הספר אל עומריה וכן במנהרות הכותל). חלק מהחפיר התמלא מים בימות הגשמים. המים הגיעו מצפון לעיר, ביובלי נחל בית זיתא. בתוך החפיר נחצבה הבריכה ששימשה לאספקת מים למצודה, ליד שער שכם התגלו שרידי אמת מים שניקזה את מי הגיא המרכזי אל הבריכה. הבריכה הייתה קטנה יחסית לבריכות המים הגדולות של העיר (בריכות הצאן), 53X15 מטר גדלה ולכן זכתה בשם "עפרוני".

בימי הקיסר הדריאנוס (שנת 135 לספירה) נבנה מעל שטח החפיר פורום. הבריכה שאצרה את מימי הגשמים, על מנת שלא יציפו את הפורום, קורתה בשני קמרונות מקבילים והפכה למאגר מים תת-קרקעי. מעל הקמרונות נבנתה הרחבה המרוצפת של הפורום.

ליתוסתרטוס - בחפירות נמצאו אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרטוס שנמשך מכאן לקפלת כפיית הצלב, התחנה השנייה בויה דולורוזה. הליתוסתרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הפירוש האטימולוגי של ליתוסתרטוס הוא "המקום המרוצף" ("ליתוס" משמעו אבן ו"תרוטוס" משמעו להשתרע). הארכאולוגים תמימי דעים כי אין מדובר בריצוף מתקופת בית שני כי אם בריצוף רומאי מתקופת איליה קפיטולינה, מהמאה השנייה לספירה.

כנסיית אלכסנדר נייבסקי

מנזר וכנסייה הנמצאים ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, במרחק כמה עשרות מטרים מכנסיית הקבר ומול הכניסה הצפונית לכנסיית הגואל. המנזר קרוי על שם אלכסנדר נייבסקי, נסיך רוסי מהמאה ה-13 אשר הדף פולשים גרמנים ושבדים מאדמתה של רוסיה. המנזר נמצא בפינת הרחובות שוק הצבעים ובית הבד (סוק חאן א-זית) הנמשך עד לשער שכם. המנזר פתוח (בתשלום) למבקרים.

הכנסייה הוקמה על קרקע שנרכשה בשנת 1857. הממשלה הרוסית תכננה להקים במקום קונסוליה רוסית. בתקופה האמורה יש מאבקים בין המדינות האימפריאליות על שטחים בתוך העיר העתיקה, וכולם קונים אדמות בתוך העיר, רוסיה קונה כאן חלקה כיוון שהיא קרובה לכנסיית הקבר - כחלק מתהליך הבנייה בוצעו חפירות במתחם הכנסייה, והחופרים קיוו למצוא את החומה השנייה של ירושלים מסוף תקופת בית שני, דרכה עבר ישו אל גבעת הגולגולתא שם נצלב. החומה השנייה לא נמצאה בחפירות, אך נמצאו כאמור שרידים של שער קדום כחלק מהפורום ושער הניצחון. מציאת השער שינתה את תוכניותיהם של הרוסים והביאה להקמת מנזר במקום הקונסוליה שתוכננה בתחילה. המנזר הוקם בשנת 1860 על ידי החברה הארץ-ישראלית הרוסית הפרובוסלבית הקיסרית.

המנזר הוא בניין מאסיבי הבנוי מאבן שיש ורודה ולצדה אבן שיש אדומה, בתבנית אבלק. בנייה המשלבת שני גוונים של אבנים בחזית המבנה מאפיינת גם את האכסניה האוסטרית (ירושלים) ברובע המוסלמי אשר נבנתה בערך באותה תקופה. בשנים האחרונות התכערה חזית השיש של הבניין עקב שכבות של לכלוך שהצטברו על קירות הכנסייה החיצוניים. בתוך המנזר מצוי חדר אירוח טיפוסי מהמחצית השנייה של המאה ה-19.

האתר העיקרי במנזר הוא מבנה בית שער המזוהה על ידי הנוצרים כ"שער המשפט" דרכו עבר ישו בדרכו אל הצליבה בוויה דולורוזה. הארכאולוגים נוטים לתארך את בית השער לתקופת הקיסר הרומאי אדריאנוס, זאת על אף שחלק ניכר ממנו עשוי מאבנים בסיתות הרודיאני, שכן לטענתם מדובר בשימוש משני.

אתר חשוב נוסף במתחם הוא קשת רומאית וגרם המדרגות המצויים מתחת למפלס הרחוב של ימינו, אשר לפי אמונת הנוצרים הייתה חלק ממתחם מקדש אפרודיטה הפגאני שהקימו הרומאים במקום לפני שהוקמה בו כנסיית הקבר.

כנסיית הקבר

זהו מקום השווה מבחינת כמות התיירים לכמות באי הכותל. על פי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת הכנסייה פעלה מחצבה, כנראה עד תקופת הבית השני. קונראד שיק אף מציין במחקרו הראשוני אודות הכנסייה את הימצאותה של מערת קבר חצובה, שתוארכה לתקופת הבית הראשון, בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה. קבר זה כלל חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי המאה ה-19, בעקבות הקמת בור מים במקום.‏ שטח זה שכן, כאמור, מחוץ לחומות העיר.
בתקופה הרומית, לאחר בנייתה של "החומה השלישית", הוכנס השטח אל תוך גבולותיה של העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של העיר כ"איליה קפיטולינה", הוקם בשטח זה ה"פורום" העירוני ובו מקדש לאלה אפרודיטי. על פי המסורת הנוצרית נהרס מקדש זה לאחר שהלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס (הקיסר הרומי הראשון שהתנצר), הגיעה לביקור צליינות בארץ הקודש ו"גילתה את הצלב האמיתי" עליו נצלב ישו.‏‏‏ על פי הצעתו של קואנון, מבנה הבזיליקה של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה (ה"מרטיריון") בסמוך לסלע הצליבה ולמבנה הקבר. אף על פי שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כבעלת סבירות על ידי חוקרים שונים.

עדות הקשורה לתקופה המוקדמת לבניית הכנסייה התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן (St. Vartan). על אבן באורך של 61 ס"מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית, מתואר רישום או גרפיטי של ספינת מסחר רומית בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת לטינית - "DOMINE IVIMVS" ("אלוהים, הלכנו"). על פי מגן ברושי, הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מספר תהילים קכ"ב - "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית ה' נֵלֵךְ" ואל פסוק מן הבשורה על-פי יוחנן 6, 68 - "אֲדֹנִי אֶל־מִי נֵלֵךְ דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמָּךְ".‏‏‏

היום המבנה שנראה לעין ברובו הוא צלבני. בתקופה הביזאנטית והמעבר העיר מפגאנית לנוצרית האוכלוסייה לא משתנה אבל האתרים משתנים, זוהי בעצם כנסיית - התחייה: תחייתו של ישוע.

בתחילת התקופה הביזנטית נבנתה במקום הכנסייה המציינת את מקום צליבתו, קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות פנייתו של בישוף ירושלים אל הקיסר, בוועידת הכנסייה בניקאה בשנת 325 לחשוף את קבר ישו.‏ אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים326-335,  היה כנראה סורי או ארצישראלי בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי ה"קארדו", העובר משער שכם אל שער ציון. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני שממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, הגדולה בערך פי שנים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, שכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו הוצבו 12 עמודים, כמספר השליחים של ישו. מהבזיליקה נכנסו המבקרים אל חצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה "הגן הקדוש", ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעזרת פעולת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר (Crux gemmata) שנתרם על ידי הקיסר תיאודוסיוס השני. מן החצר נכנסו המבקרים אל ה"אנסטאזיס" (ביוונית: מקום התחייה) - אולם גדול ועגול הבנוי בצורת רוטונדה שבמרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב השני נוספה לו כיפה גדולה. אוזביוס מקיסריה, שהיה מקורב אל הקיסר קונסטנטינוס, תיאר בחיבורו "חיי קונסטנטינוס" (Vita Constantini) את בנייתה של הכנסייה בידי הקיסר:

 "כך נבנתה ירושלים החדשה על מבנה התחייה. ראשית הוא קישט את המערה עצמה שהייתה המרכז לכל העבודה – מרכז שבו מלאך קורן הודיע לכל על חידוש הבשורה אשר למושיע....בהשקה למערה שפנתה לעבר השמש העולה נבנתה הבזיליקה – מבנה מפלא שהגיעה לגובה רב ולממדים גדולים לאורך ולרוחב. לוחות שיש מגויד רצפו את תוכן הבניין ומראה הקורות מבחוץ הראו מראה של יופי בלתי רגיל שלא פחות משיש נצנץ כברק של אבנים מלוטשות המתאימות היטב זו לזו, ובאשר לתקרה – כיסוי של עופרת חזק אותה מבחוץ סביב סביב – כהגנה מפני הגשם בחורף, אך מבפנים היה הגמר בעבוד לספינים שכמו הים הגדול כסה את פני כל הבזיליקה כקבוצות קבוצות של אותם ספינים המצופים בזהב ואשר העניקו מראה למקדש כולו כמופז בזהב.‏

חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית בשנת 1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה את שרידיו של מבנה ריבועי באורך של 16 מ' העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4-5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו ידוע מכתבי הצליינים.‏‏‏

במהלך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים,‏ את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב"מפת מידבא" המתוארכת למאות 6-7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.

עדות נוספת לתפיסת מרכזיותה של הכנסייה ניתן למצוא בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ל-14 בספטמבר. תאריכו של חג זה, שנחגג לראשונה בשנת 335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר ברומא. זהו גם התאריך בו נחגג חג מציאת הצלב. המשמעות העשויה להיווצר מבחירת התאריך הייתה ניצחונה של הנצרות על הפגניות.‏ גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה. ייצוגים כאלו מופיעים על גבי מכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל ואף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סן סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סמלי.

בתקופה הפרסית והערבית הקדומה, עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שיבת הביזנטים לירושלים בשנת 628 בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן בשנת 638 כבשו המוסלמים את הארץ וצעדיהם של הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות סובלנית כללית שנהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, ובמיוחד עמי הספר. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי, עומר בן אל-ח'טאב, סר לכנסייה לאחר הכיבוש והתפלל בכבוד רב מול פתחה. סובלנות זו לא אפיינה את כל השליטים המוסלמים, ובשנת 1009 ציווה הח'ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.

עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר אורליאן על טקס "שבת האור", המתוארכת לבין השנים 1025-1028, מעידה כי בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. בשנת 1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, שבעקבותיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים, שליטי הארץ המוסלמים, לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס (Constantine IX Monomachos) ניצל היתר זה, ולאחר שנת 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בתיאור משנת 1047 מאת מטייל פרסי בשם נאצר ח'וסרו (Nasir-i-Kusrau), מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים ... אשר נבנה במיומנות הגבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים..."‏‏.‏

מתקופתו של מומונכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות, השייכות כיום ליוונים, ממערב לחצר הכנסייה, בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו ובמספר מקומות יש שרידים של הבנייה הביזנטית האופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי, לדוגמה בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני. למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה כזאת, שהיא חיקוי של בניית מונומכוס, הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה).

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של כמעט מאה שנים. הם שיפצו את הכנסייה ופיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית.

צליין אנגלו-סקסי בשם סאולוף (Saewulf), שביקר בארץ ישראל בשנים 1102-1103, מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה. הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. סאולוף גם מציין בחיבורו מסורות שונות שנוספו לחלל הכנסייה במשך מאות השנים והמציינות אתרים בתוך הכנסייה המציינים אירועים נוספים מחייו של ישו כגון תא המאסר של ישו, העמוד עליו נקשר ועונה ועוד.‏

 את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בלדווין השני, בשנת 1149 - שנת היובל לכיבוש העיר. כתובת שהוצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-15 ביולי בשנה זו: "מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר (Fulcher), אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים."‏ כנסיית הקבר "הצלבנית" הייתה קטנה בהרבה, וכללה, מבחינת שטחה, רק את החצר הגולגולתא והרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח, החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום (הכניסה של היום), דרך חצר חיצונית. משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת אמבולטוריום המופרד בעזרת 18 עמודים מחלל שסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי".

הקארדו הביזנטי ומפת מידבא

יורדים במה שהיה הדקומנוס המערבי, לרחובות הרומיים, 22.5 מ' רוחב הדרך, הביזנטים בגלל אילוצי מקום צמצמו את הרחוב לחצי, הריצוף שרואים היום הוא מעורב חדש וישן משני צידי הקארדו היו שדרות עמודים, אשר תמכו קירוי למדרכות רחבות, ומעבר להן היו חנויות.

בירושלים, בשונה מתוכנית רומית אידאלית, קיים קארדו מקסימוס נוסף, הקארדו המזרחי שנמשך משער שכם לכיוון שער האשפות בתוואי הגיא המרכזי המכונה על ידי יוספוס פלביוס, ה"טירופיאון". בשל ההתחשבות בטופוגרפיה של העיר הקרדו המזרחי לא ישר והוא מתפתל עם תוואי הנחל. גם הדקומאנוס מקסימוס של ירושלים אינו אידאלי כיוון שמהלכו נחסם על ידי הרחבה הגדולה של הר הבית שנותרה מימי בית שני. הדקומאנוס על כן מפוצל לשניים: החלק הראשון נמשך משער האריות עד למפגש עם הקארדו המשני (טאריק אל ואד), והחלק השני נמשך משער יפו ועד להר הבית ברחובות דוד ושלשלת (בתוואי נחל צולב).

בתקופה הרומית נמשך הקארדו משער שכם עד מרכז העיר, סמוך לכנסיית הקבר.

בתקופה הביזנטית, במאה ה-6, האריך הקיסר יוסטיניאנוס הראשון את הקארדו עד שער ציון, כדי לאפשר מעבר נוח אל הכנסייה החדשה שבנה - כנסיית הניאה. במפת מידבא מן התקופה הביזנטית מתוארים צירי הקארדו והדקומאנוס של ירושלים.

שרידי הקארדו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי פרופ' נחמן אביגד, וניתן לראות אותם היום ברובע היהודי בירושלים. באתר הוצב העתק ממפת מידבא, בה יש תיאור ברור של הקארדו.. בחפירות הארכאולוגיות, שנערכו לקראת שיחזור בית כנסת החורבה השוכן מזרחית ובסמוך לקארדו, באוגוסט 2005, נתגלה לראשונה חלק של רחוב שהתפצל מן הקארדו מזרחה. כמו כן נמצאה שם קשת ניצבת שלמה, הבנויה מאבני גזית, אף היא מן התקופה

הביזנטית. העתק של מפת מידבא נמצא למטה בקארדו, ירושלים המפה המקורית גדולה פי 10 משאר המקומות במפה המקורית (ההעתק גדול פי 4 מהמקור) המפה המקורית מכילה 2 מיליון אבנים ב 40 גוונים שונים - טבעיים, העיר נראית מוקפת חומה, הר - הבית לא נמצא במפה המקורית או שנעלם בזמן השחזור ויתכן שכיוון שבאותה תקופה לא היה קיים שום מבנה עליו, כלל לא הוכנס למפה המקורית.

תיארוך המפה הוא וודאי מהתקופה הביזאנטית, כיוון שמופיע כנסיית הנאה, אזי שמדובר לאחר 640 לספירה,

כאמור, במפת מידבא נראים בבירור שני רחובות אורך, הקארדו המרכזי (קארדו מאקסימוס) המעוטר בשני טורי עמודים משער שכם עד אזור כנסיית הניאה והקארדו המזרחי (ה"משני" - קארדו ולנטיס) המצוין כבעל טור עמודים יחיד, לאורך ציר הטירופיאון. במקורות הכתובים מן התקופה הביזנטית מתואר הקארדו המרכזי כציר התנועה הראשי של התהלוכות הדתיות. לפי חפירות שנערכו בשנים 2005-2009 עולה כי ייתכן ואבחנה זו בין "קארדו ראשי" ו"קארדו משני" שגויה‏. לפי הממצאים, רוחבו של הקארדו המרכזי 22.5 מ' והקארדו המזרחי רחב ממנו, 24 מ'. שני הרחובות דומים מאד בדרך בנייתם - ציר תנועה מרכזי ולצידו "מדרכות", מאחורי אכסדרת עמודים. שני הרחובות מרוצפים היטב בלוחות אבן מלבניים הסדורים במקביל לכיוון התנועה. אמנם בחפירות הקארדו המזרחי התגלו בסיסי עמודים רק בצידו המערבי של הרחוב, באופן שמתאים לתיאור במפת מידבא, אך אין לפסול שהייתה שורה כזו גם מצדו המזרחי, על סמך רחובות דומים בערים אחרות. אמן מפת מידבא ביקש ככל הנראה להדגיש את מרכזיותו של הקארדו המרכזי שהיווה ציר קישור בין כנסיות ושימש לתהלוכות דתיות על פני הרחוב הזהה כמעט מבחינה פיזית, ששכן ממזרח לו, אך לא היה בעל שימוש דתי ומופיע, לכן, כ"משני".

כנסיית הניאה

כנסיית הניאה הוא כינוי של "הכנסייה החדשה על-שם מרים אם ישו", כנסייה ענקית קדומה שהייתה קיימת בירושלים בין שנת 543 לספירה ועד המאה התשיעית או העשירית. הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון באזור הדרומי ביותר של ירושלים של ימיו, ברום הר ציון, בתחילת השתפלותו דרומה לכיוון גיא בן הינום, במקום בו נמצאים כיום שער ציון ומגרש החניה של הרובע היהודי. ציר החיים המרכזי של ירושלים הביזנטית היה בין כנסיית הקבר לכנסיית הניאה, ביניהן נסלל הקארדו הביזנטי, כפי שניתן לראות היטב במפת מידבא. לאורך הקארדו התקיימו התהלוכות הדתיות המרכזיות.

הכנסייה הייתה מפעל בניה עצום בקנה מידה הרודיאני. ב-531 יוסטיניאנוס ציווה להרחיב את שטח הר ציון דרומה, למלא חלק ממורדות גיא בן הינום וליצור רחבת-ענק עליה הוקמה הכנסייה. הקמת קמרונות התמך והכנסייה נמשכה 12 שנים והכנסייה נחנכה ברוב הדר בשנת 543. גודלה של הכנסייה היה כנראה 116 מ' על 52 מ' (כמגרש כדורגל) והיא הייתה בנויה כבזיליקה.

"בירושלים הוא בנה כנסייה לכבוד אם-האלוהים, שאי אפשר להשוות אליה אחרת, התושבים קוראים לה הכנסייה החדשה... למקדש זה היה צורך בכל מקום לעמודים, אשר במראם לא יפלו מן היופי ששרר באתר המקדש, ואשר יהיו בעלי גודל מספיק, שהרי נועדו לשאת את משקל הנדבכים המונחים עליהם... הקיסר יוסטיניאנוס ציווה להעמידה על פסגת הגבעות, בגבעה הגבוהה ביותר, אבל לא היה בה די שטח די צרכי הבניה על-פי הנחיות הקיסר, ורבע מן הכנסייה, זה הפונה כלפי דרום וכלפי מזרח, נותר ללא תמיכה... הכנסייה מושתתת איפוא בחלקה על הסלע, ואילו בחלקה האחר היא תלויה באוויר באמצעות שלוחה מלאכותית גדולה, שנוספה לגבעה בהשראת הקיסר." פרוקופיוס, על הבניינים של יוסטיניאנוס V, 6.

בחפירות ארכאולוגיות שערך במקום נחמן אביגד בשנת 1970 נמצא תחילה אפסיס גדולה ועלה לראשונה החשד שמדובר בשרידיה של כנסיית הניאה. בשנת 1975 התגלו קמרונות תת-קרקעיים של מאגר מים עצום בגודלו. רק לאחר שחלקים ניכרים מן העפר שמילא את מאגר המים פונה התגלתה על הדופן הדרומית שלו, עשויה בתבליט בטיח, כתובת הקדשה ביוונית, בחמש שורות, שמספרת על הקמת הכנסייה על ידי יוסטיניאנוס. נוסח הכתובת (תרגום לעברית):

וזה המפעל שנעשה בנדיבותו

של הקיסר החסיד ביותר שלנו

פלאביוס יוסטיניאנוס,

בהשגחתו ושקידתו של קונסטאנטינוס,

הקדוש ביותר, כהן ואב מנזר, (בשנת) ה-13 לאינדיקציו.

מתחת לכתובת עוצב צלב גדול. התאריך לפי שיטת האינדיקציו (מחזור בן 15 שנים ששימש את גובי המסים באימפריה הביזנטית) מאפשר במשך שנות שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס שלושה תאריכים לבניין הכנסייה. האפשרות השנייה, החלה בשנת 549/550 לספירה היא הסבירה ביותר. גילוי זה סתם את הגולל על ויכוח ארוך בקשר למקומה של כנסייה ש"נעלמה", כביכול, מעל פני השטח ומעל דפי ההיסטוריה בראשית המאה העשירית ונשכחה מלב.

על-פי גדלם ורמת גימורם של עמודי הכנסייה וכן לפי אגדות מקומיות, לפחות חלק מהעמודים נלקחו מהר-הבית ואולי שימשו בסטיו המלכותי (במיוחד מרשימה כותרת קורינתית ענקית שנמצאה בחפירות, ומוצגת כיום במוזיאון הרובע ההרודיאני ברובע היהודי).

חשיבותה של הכנסייה עלתה מאוד במאה השמינית, כאשר נבצר מהנוצרים להגיע לבית-לחם והם קיימו את מיסת חג המולד בכנסיית הניאה.

ב-748 (לפי מקורות יהודיים, או 747 לפי מקורות נוצריים או 749, לפי מקורות מוסלמיים) פקדה את ארץ-ישראל רעידת אדמה קשה ("רעש שביעית"), במסגרת רעידת אדמה זו נהרס מסגד אל-אקצא, רמלה, בית שאן וטבריה נחרבו וגם כנסיית הניאה נפגעה פגיעה קשה, משום ייסודה על קירות-תמך וקמרונות מלאכותיים. הקארדו נחרב אף הוא ולא שוקם, אך הכנסייה שוקמה לצורתה המקורית.

הכנסייה היא מבנה אותו מהללים עולי רגל רבים והיסטוריונים כמו למשל קירילוס מסקיתופוליס: "גדלו של בנין קדוש זה, תהילתו המזהרת ועושר קישוטיו, נכבדים הם מכדי שנוכל לתארם". אך לקראת ראשית המאה ה-10 התיאורים נפסקים והכנסייה נעלמת. יש חוקרים הסבורים כי הערבים חיפשו את אוצרות בית המקדש (שיוסטיניאנוס העביר לירושלים, לפי פורקופיוס, אף שאינו מציין את הניאה) באופן כה שיטתי עד שפירקו את הכנסייה לחלוטין.

חוקרים מונים ארבע סיבות להקמת הכנסייה:

תכנון עירוני-פיזי: בימי יוסטיניאנוס הייתה ירושלים אחת הערים הגדולות והעשירות ביותר באימפריה. יתרה מכך, בתקופת יוסטיניאנוס הגיעה ירושלים לנקודת שיא בהתפתחותה כעיר מקודשת. בשל כך ובשל השקט והשלום היחסי בתקופה זו, זרמו אליה עולי רגל מכל רחבי העולם. העיר הייתה צריכה להכיל גידול ניכר במספר עולי הרגל המגיעים אליה. קירילוס מסקיתופוליס מספר שסבאס הקדוש (מר סבא) נשלח כשגריר מטעם ראשי ירושלים לקונסטנטינופול (בהיותו בגיל 94) על מנת לבקש מהקיסר לחדש את בניית כנסיית התיאוטוקוס (אם האלהים), הכוללת גם אכסניה ובית חולים לעולי הרגל הזרים. יוסטיניאנוס הרחיב את העיר דרומה ככל האפשר על-מנת ליצור מרחב בין כנסיית הקבר להר ציון. זהו גם מרחב קדוש (תהלוכות וכדומה) וגם מרחב לחיים אזרחיים, במיוחד לטובת עולי הרגל והשירותים הניתנים להם בעיר.

סיבה תאולוגית: בתקופה זו חלה התרחבות של פולחן מרים בכנסייה. במיוחד מתחדד הוויכוח האם מריה היא אם האלוהים או אמו של בשר-ודם, יוסטיניאנוס מדגיש שזוהי כנסיית התיאוטוקוס (מילולית: יולדת האל). באותם ימים רווחה כבר האגדה שאם האלהים נפטרה בהר ציון, ולכן הר ציון הוא המקום המתאים לבניית כנסייה על שמה.

האדרת שמו של יוסטיניאנוס: באמצעות בניית כנסייה אדירה באזור "חדש", שבו לא הייתה קודם לכן נוכחות בולטת של מונומנט אחר, טובע יוסטיניאנוס את שמו לדורות. כך יוסטיניאנוס דואג להנציח את שמו במקומות רבים באימפריה שלו - על ידי בניה מאסיבית ופיתוח מקומות שלפני כן היו שוממים.

גרסה נוצרית למקדש: נראה שיש בכנסייה ובתיאור של פרוקופיוס רמזים למקדש שחרב. יוסטיניאנוס בנה מונומנט עצום על ידי הרחבה מלאכותית של ההר (כמו הורדוס על הר הבית), והשתמש בארזים בבניה (כמו שלמה המלך). המיקום הטופוגרפי של ה"ניאה" גבוה יותר מהר הבית וייתכן שנעשה שימוש בעמודים מהר הבית החרב.

כיום ניתן לראות שרידים הקשורים ב"ניאה" במקומות הבאים:

סמוך לשער ציון, בצידה הפנימי של החומה, ליד בתי מחסה, ניכרים שרידי קירות תמך.

לפנים מן החומה, סמוך למגדל המכונה בורג' כברית מצוי המרתף הגדול שהוא למעשה בור מים ענק. המקום אינו פתוח לקהל.

מחוץ לחומה, בגן בני ברית נחשפה הפינה הדרומית-מזרחית של הכנסייה בידי מאיר בן דב.

במרתף של בית ספר ברובע היהודי (מצוי במקביל ומצפון לבתי מחסה), נמצא האפסיס הצפוני של הניאה. המקום אינו פתוח לקהל הרחב אלא במסגרת סיורים מיוחדים.

בחלקו הדרומי של הרובע היהודי, ממזרח לקצהו הדרומי המשוער של רחוב הקרדו, ובמקום שבו אמורה הייתה להימצא על פי מפת מידבא, נחשפו בשנת 1975 בעומק רב, שרידיה של כנסיית "הניאה". המרשימים בשרידים הארכיטקטוניים של הכנסייה הם של קמרונות התמך - מונמנט ארכיטקטוני יחיד במינו בירושלים. קמרונות התמך מחולקים לשישה אולמות גבוהים, מקומרים ומטויחים הנשענים על אומנות מאסיביות.

בשנות השמונים פיתחה החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי את הקמרונות כאתר ארכאולוגי תיירותי. הקמרונות שפצו וחזקו ומעליהם נבנה תיאטרון פתוח. עקב התנגדות החרדים לקיומו של התיאטרון, הוא כוסה ברובו באדמה ונשתל בו גן וכן הותקנו בו מתקני שעשועים. המקום נקרא "גן התקומה" ובחלק המערבי גם מרוכזים מתקני הספורט. כיום אתר קמרונות "כנסיית הניאה" מתחת לתיאטרון סגור ואין אליו גישה לציבור.

כנסיית סן פיטר אין גליקנטו - דגם ירושלים הביזנטית

בסיום הירידה, לאחר בית הקפה, ישנו דגם של ירושלים בתקופה הביזנטית ברוח נוצרית: הדגם אמנם לא מדויק ולא מציג את הכול, אך חשוב ונותן המחשה לתקופה. הדגם מדגיש מבני דת, ומגדיל באופן לא פרופורציונאלי. הדבר הבולט ביותר הוא הר הבית. גבעה קרחת ונטושה; הוא לא חשוב בעיני הביזנטיים. שני המבנים הבולטים: כנסיית הניאה- המבנה המוארך באמצע, והשני הוא כנסיית הקבר- עם כיפת הרוטונדה, כיפת הגולגותא, וכיפה נוספת היא כיפת הבפטיסטריום, והבזיליקה. לכנסיית הקבר שני חלקים עם שמות שונים: "אנסטזיס"- התחייה, אזור הקבר, ו-"מרטיריון"- העדות, הבזיליקה. הבריכה שבין כנסיית הקבר לשער ציון היא "בריכת המגדלון" (ע"פ פלביוס), בריכת המגדלים, המכונה היום "בריכת הפטריאך".

בחלק הדרומי של הדגם, כנסיית "אגיה ציון" או "איה ציון", במיקום שהיום שוכנת בו כנסיית הדורמיציון.  מזרחית לה, כנסיית סן פיטר אין גליקנטו הביזנטית, שעליה בנויה הכנסייה המודרנית, ועוד מזרחה- כנסיית סילואם, כנסיית השילוח שעל יד בריכת השילוח, שם התרחש ע"פ המסורת נס ריפוי העיוור.

מדרום להר הבית, הכנסייה עם הרעפים הוא "מנזר הבתולות". המבנה הלבן שמצפון להר הבית, כנסיית סנטה אנה, ומתחתיה שתי בריכות מים- אחת מימי בית ראשון, לידה סכר, ומשמאלה בריכה מימי בית שני. הבזנטים בנו שם את כנסיית "סנטה מריה של הפרובטיקה", שיושבת על הסכר המרכזי- כיום, מתחם סנטה אנה ובריכות בית חסדא.

כנסיית ניאה- שמה המלא הוא "כנסיית סנטה מריה ניאה", כלומר החדשה, בניגוד ל"פרובטיקה" הישנה. בפינה הצפון מערבית של הר הבית רואים שרידים של מצודת אנטוניה עם 4 המגדלים.

הכנסייה: קודם לבנייה נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות, שמעט מהן משולבות במבנה החדש ורובן מחוצה לו: מתקופת הורדוס התגלה "בית יהודי" מפואר, הכולל מערכת מערות שחלקן שימשו למגורים. מהמאה החמישית עד המאה ה-14 נמצאו בחפירות שרידי כנסייה ומנזר. מעדויות עולי הרגל בתקופה הביזנטית ידוע שבמקום הייתה כנסיית "החרטה של פטרוס", ובתקופה הצלבנית שונה שמה לכנסיית " פטרוס אין גליקנטו ".

הכנסייה ששופצה בשנת 1997, נבנתה בשנים 1924-1931 על ידי נזירים צרפתים-קתולים ממסדר האסמפסיוניסטים. הכנסייה בנויה בסגנון ניאו-ביזנטי בצורת צלב קצר זרועות, עם כיפה גדולה במרכז.  מאחורי השם התמוה : פטרוס אין גליקנטו = " פטרוס של קריאת התרנגול" (בלטינית, גליס הוא תרנגול, קנטו – קריאה יש סיפור על חברות, בגידה וחרטה. תמונות הפסיפס שבכנסייה יבהירו לנו אותו ויסבירו מה עושה התרנגול בראש הכנסייה).