נצרות בנצרת, כפר כנא והר תבור

כיכר הבשורה / כיכר שיאהב א-דין

ליד כנסיית הבשורה אין חנייה לאוטובוסים, האוטובוס שאתו מגיעים יכול לחנות ברחוב היורד מטה מהכיכר לכוון רחוב המוסכים, ברחוב יש תחנת סונול וחניון לאוטובוסים. עלות חנייה כ-50 ₪ לאוטובוס.

בכיכר הבשורה הוקמה אנדרטה לזכר הרוגי המהומות בשנת 2000. בצד הכיכר מבנה אבן עם כיפה ירוקה וסמל הסהר ומשמאל שלט באנגלית עם טקסט מהקוראן.

על פי המסורת המוסלמית במקום זה נקבר בתקופה האיובית אחיינו של צאלח א-דין. המקום הוא "מקאם", מקום קדוש מוסלמי, ולכן נקרא המקום: "מקאם שיאהב א-דין".

עד שנות ה-70 היה בשטח זה בית ספר יסודי מוסלמי אשר פעל במקום לאורך שנים ארוכות, ובחצרו היה המקאם. לימים הוחלט להעביר את בית הספר מכאן ולבנות במקום מסגד. המסגד שתוכנן להיבנות במקום היה אמור להיות גבוהה מאוד עם מינרטים יותר גבוהים מכנסיית הבשורה. הנוצרים התנגדו להקמת המסגד. בצד המוסלמי התנועה האיסלמית פעלה ללבות את האש, ובשנת 1997, 3 שנים לפני המילניום העסק התפוצץ. הוותיקן שלח אזהרה לממשלת ישראל שהמסגד בנצרת פוגע בסטטוס קוו בן המוסלמים לנוצרים בעיר, ואיימו בפגיעה בצליינות לישראל בשנת המילניום. ישראל מיהרה להתערב וביטלה את הקמת המסגד.

ב-21.12.97 התקיימה תפילה בכנסיית הבשורה, לאחר התפילה הנוצרים הגיעו לכיכר והתפתחו עימותים ומהומות. מכאן קיבלה הכיכר שם נוסף: "כיכר המריבה". המוסלמים לא הצליחו להוכיח שהשטח כאן הוא שטח מוסלמי – ווקאף. ולכאן בצורה משפטית נמנעה הקמת המסגד בכיכר והשטח הפך להיות שטח ציבורי.
בימי שישי נהפכת הרחבה לרחבת תפילה, המוסלמים מתפללים ברחבה עם מינרט ומנבר נייד.

כיום יש הגירה שלילית של ערבים נוצרים מנצרת לנצרת עילית ולמדינות אירופה. ידיעת השפות הזרות עוזרות להם להתאקלם מהר במדינות אלו. במחצית השנייה של המאה ה-19, עם חדירת המעצמות לארץ ישראל, מתחילה בנייה וחיזוק של מבנים נוצריים בארץ. נפתחים בית ספר, בתי חולים, אכסניות, כנסיות כולל בנצרת. בבתי הספר מלמדים שפות זרות ובני המקום שהתחנכו בבתי ספר אלו למדו שפות זרות שאותם הנחילו לדורות הבאים.

כנסיית הבשורה הקתולית

מאפייני כנסייה קתולית:
1. מזבח גלוי, על המזבח ציור הממחיש את נושא הכנסייה. בכנסיית החתונה הקתולית מוצגים בנוסף 6 כדי אבן כפי שמוזכר בברית החדשה.

2. פסלים

3. ייצוג של 14 התחנות בוויה דולורוזה בקירות הכנסייה

4. מאחורי המזבח יש מזבחון קטן שבו נשאר לחם הקודש מהמיסה האחרונה. מזבחון זה נקרא טברנקולום = משכן

5. תאי וידוי

כנסיית הבשורה היא כנסייה קתולית הנקראת גם "בזיליקת הבשורה" ו-"קתדרלת הבשורה". בזיליקה הוא מבנה אדריכלי. בזיליקה תקרא קתדרלה כאשר היא תשמש כמושב בישוף. בכנסיית הבשורה היה מושב הבישוף.
לפני הכניסה לבזיליקה במבט לאחור רואים את קשת הכניסה לשוק של נצרת, בתוך השוק נמצאת "כנסיית בית הכנסת". מכאן רואים גם את שני מגדלי הפעמונים וכיפה מוזהבת. זו הכנסייה הצמודה לכנסיית בית הכנסת. ברכס הרחוק רואים מגדל מחודד השייך לכנסיית "ישוע הנער".

בשנת 1054 אירע פיצול בעולם הנוצרי המכונה "הסכיזמה הגדולה". פיצול בין העולם הקתולי המערבי לעולם האורתודוכסי המזרחי. ההבדל המרכזי ביניהם הוא סמכות האפיפיור המקובלת על ידי הקתולים בלבד. הקתולים מרוכזים במערב אירופה ודרום אמריקה ואילו האורתודוכסים במזרח אירופה ורוסיה שהתנצרה במאה ה-10. יש כ-14 קהילות עצמאיות, ואין נציג בלעדי כמו אצל הקתולים.

סיפור בשורת המלאך גבריאל למרים אם ישוע מופיעה רק בבשור העל פי לוקס. על פי הסיפור, מרים התבשרה כי תלד את בן האלוהים. כאן התרחשה האינקרנציה – התגשמות האל בבשר. כאן החלו חיי האל כבשר ודם, ייצוג הבן בשילוש הקדוש.

מתקופות קדומות היה צורך לחפש את המקום בו קרתה הבשורה, רק לאחר ועידת ניקאה בשנת 325 החלו הקמת כנסיות בעולם הנוצרי. בשלב זה נבנתה הכנסייה הקדומה ביותר באתר. לצורך הקמת הכנסייה חיפשו בתקופה הביזנטית את הבית שבו התגוררה מרים וקיבלה את הבשורה. בדרך כלל זו תהיה מערה מימי בית שני. כאן באזור זה האגן הקדום של העיר נצרת מימי בית שני, ויש מסורת קדומה במקום האומרת שזהו ביתה של מרים. המערה נמצאה וזוהתה בתקופה הביזנטית, ונבנתה בזיליקה במקום מעל המערה.

בצד הדרומי במרכז הכנסייה הנוכחית יש את פתח המערה שלפי המסורת הנוצרית הייתה המערה שבה נמסרה הבשורה למרים. מעליהם שרידי הכנסייה הביזנטית, הצלבנית, פרנציסקנית והמודרנית (גם פרנציסקנית).
בתקופה הביזנטית הוקמה במקום כנסייה המתוארכת לשנת 427. במבנה היו שלוש ספינות ואפסיס בודד. מערת הבשורה שכנה מחוץ למבנה הכנסייה בצדו הצפוני. הירונימוס פקד את הכנסייה בסוף המאה ה-4 וציין זאת בכתביו, דבר המעיד כי המקום היה לאתר עלייה לרגל כבר בשלב זה. מבנה זה תוחזק ושופץ במשך שתי מאות לפחות. נראה כי המבנה נהרס, לפחות באופן חלקי, על ידי הערבים, לאחר שאלה כבשו את ארץ ישראל בתחילת המאה ה-7. ההיסטוריון והגאוגרף המוסלמי אל-מסעודי מצא את הכנסייה כשהיא נטושה בשנת 943, וסופו המוחלט של המבנה בא לו בשנת 1010.

טנקרד, נסיך הגליל כבש את נצרת בשנת 1099, והחל בהקמת הכנסייה הצלבנית החל בשנת 1101. היא הייתה גדולה בהרבה מהמבנה שקדם לה, והיא אף גדולה במעט מהבזיליקה הנוכחית. מדרום לו הוקם מנזר, וממערב הוביל אליו אטריום. הכנסייה חולקה לשלוש ספינות על ידי שתי שורות, שבכל אחת מהן שישה עמודים מסיביים. בקצה המזרחי של המבנה נקבעו שלושה אפסיסים - המרכזי רחב וארוך משני הצדדיים. מערת הקבורה נכללה הפעם בשטחה של הכנסייה, ושכנה בספינה הצפונית שלה (השמאלית). הצלבנים הותירו את הסלע המוגבה שבו שוכנת המערה במצבו, הקימו מעליו מזבח קטן וגרם מדרגות אשר הוליך אל המערה עצמה. הכנסייה עוטרה בעושר והיו בה לפחות 64 כותרות עמודים. חמש כותרות עמודים בסגנון רומנסקי שנמצאו חופשיות באתר, מעידות על כך שגימורו של המבנה לא הושלם מעולם. בשנת 1263 נהרסה הכנסייה הצלבנית בפקודתו של הסולטאן הממלוכי ביברס. בשלב כלשהו לאחר מכן, קמה במקום קפלה קטנה שגוננה על מערת הבשורה, ומצב זה נותר בעינו משך כ-400 שנים. מהרס הכנסייה נולדה המסורת אודות הצלתו בדרך נס של הבית הקדוש.

בשנת 1620 העניק האמיר הדרוזי פחר א-דין השני אישור לפרנציסקנים להקים מחדש את כנסיית הבשורה ולבנות בסמוך לה מבנה מגורים לנזירים. בעקבות האישור קיבלו הפרנציסקנים לרשותם את מערת הבשורה ואת שרידי הכנסיות ההרוסות, והפכו לבעלי הזכויות על המקום הקדוש עד היום. עם זאת, רק בשנת 1730 הצליחו הנזירים להקים את הכנסייה באישורו של דאהר אל עומר. בזמן הקצוב הצליחו הפרנציסקנים לבנות כנסייה צנועה, ששופצה והורחבה ב-1877, וחזיתה נבנתה מחדש.

הכנסייה הייתה קטנה פי כמה מהכנסייה הצלבנית שקדמה לה, ופנתה צפונה, ולא מזרחה. שתי שורות שבכל אחד מהן ארבעה עמודים חילקו אותה לאורכה לשלוש ספינות, ובסופן לא נבנו אפסיסים. מעל מערת הבשורה הוקם מזבח, וגרם המדרגות שהוליך אליה, הגיע תחילה אל פרוזדור שכונה "קפלת המלאך". בקפלה הוקמו שני מזבחים - אחד הוקדש למלאך גבריאל, והאחר להורי הבתולה חנה הקדושה ויהויקים הקדוש. במרכזה של המערה עצמה הוקם "מזבח הבשורה" ומאחוריו מזבח רביעי ליוסף הקדוש. סביב יתר שטחה של הכנסייה הצלבנית הוקמה חומה גבוהה. לכנסייה זו לא היה ערך רב מבחינה אדריכלית ואסתטית, והוחלט להרוס אותה כליל ולהקים תחתיה כנסייה מודרנית. הכנסייה נהרסה ב-1954 כדי לפנות מקום לחפירות ארכאולוגיות, ולאחר מכן הוקם המבנה הנוכחי במקום. בחפירות שבוצעו לפני בניית הכנסייה הנוכחית, שנות ה-50 של המאה ה-20, נחשפו שרידים קדומים של הכנסייה. לאחר סיום החפירות הארכיאולוגיות נבנתה הכנסייה, הגדולה ביותר במזרח התיכון. את הכנסייה תכנן בתחילה האדריכל הפרנציסקני אנטוניו ברלוצי, ברלוצי תכנן כנסייה מתומנת גדולה הדומה במראה לכנסיית איה סופיה שבאיסטנבול. בסופו של דבר התכנית לא יצאה אל הפועל ותכנון הכנסייה הועבר לאדריכל ג'ובאני מוציו שתכנן ובנה את הכנסייה.

הנקודה החשובה בכנסייה היא המערה ואגן הטבילה שהיה מקווה טהרה יהודי שהפך לבפטיסטריום. זו הוכחה שכאן התכנסו יהודים בתחילה, והנוצרים בנו את אגן הטבילה בשלב מאוחר יותר. בתוך המערה יש מזבח ועליו כתוב: "פה נהפך הדבר לבשר" הוספת המילה "פה" לפסוק: "וְהַדָּבָר נִהְיָה בָשָׂר" (יוחנן א', 14), להדגיש שבמקום זה התבצעה האינקרנציה, ההתגשמות בבשר ודם של האל. במערה ניתן לראות את שרידי האפסיס הביזנטי. כמו כן ניתן לראות בקומה הראשונה את שרידי הקיר הצלבני שהושאר בכדי להעניק אותנטיות לכנסייה. הקיר תחם את אזור המערה. בקומה העליונה בכנסייה נמצאת "כנסייתה הקהילה", המרחב הראשי לתפילה.

אבן הפניה לכנסייה כאמור הונחה בנוכחות האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1964, ובשנת 1969 נחנכה הכנסייה. הכנסייה נבנתה על ידי חברת "סולל בונה" הישראלית. ברחבת הכניסה לכנסייה, על הקירות מסביב, נתלו תמונות ממדינות שונות שניתנו במתנה לכנסייה, ומציגות את המגוון התרבותי של הדרך להנצחת מרים בידי האומות השונות.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בעיר בחג הבשורה, ב-25 במרץ 2000, ב-14 במאי 2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר בנצרת. הוא ערך מיסה המונית על הר הקפיצה ולאחר מכן ביקר בבזיליקה.

החזית הדרומית
בחזית הדרומית דלת נחושת עם תבליטים המתארים את מרים ותאריה בעולם הקתולי כגון: "מלכת השמיים", "מתווכת האל". בסה"כ מוצגות 12 סצנות. על הקיר הדרומי כתוב מזמור המתחיל בשם: "סלבה רג'ינה". סלבה=הידד, רג'ינה=מלכת השמיים.

החזית המערבית
המיתוס המכונן של הנצרות נשען על התנ"ך, בכדי להבין את התגשמות האל בבשר יש להתחיל בתנ"ך. החזית בנויה במטווה של פירמידה, בראש הפירמידה יש פסל ברונזה של ישוע המברך את הבאים. ממנו ולמטה רואים חלונות ויטראז' שמהם ניתן לצפות במפלס הקהילה. משמאל לחלונות, מלמעלה למטה רואים את הסצנות הבאות לפי הסדר:

• דמות מלאך האוחז במטה פורח שהוא שושן צחור, סמל הבתולין והטוהר.
• מולו מצד ימין עומדת מרים, מוצגת כנערה צעירה והססנית.
• מתחת לשניהם משפט בלטינית על גבי שורת לבנים אדומות: "מלאך אלוהים בישר למרים"
• מתחת בצד הכי שמאלי פסוק יד' מספר בראשית פרק ג': "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ...הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". העונש לנחש מזכיר לאדם את החטא הקדמון שבגללו היה צריך האל להתגשם בבשר.
• בצד הכי ימני פסוק מספר ישעיהו פרק ז' פסוק יד': "הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל". הנוצרים מבינים מפסוק זה את הנבואה להריונה של מרים הבתולה.
• בין שני הפסוקים משני צידי הכנסייה, מוצגים ארבעת כותבי הבשורה המתארים את סיפור חייו של ישוע. לצד כל כותב מוצג האטריבוט המאפיין אותו, משמאל לימין: מתי המיוצג ע"י דמות אדם. מרקוס המיוצג על יד אריה מכונף, לוקס המיוצג על יד שור מכונף ויוחנן המיוצג על יד נשר מכונף.
• מתחת לדמויות שורת לבנים אדומה נוספת ובה הפסוק מיוחנן א' 14: "וְהַדָּבָר נִהְיָה בָשָׂר וַיִּשְׁכֹּן בְּתוֹכֵנוּ".
• מלמעלה למטה יש בסה"כ 4 שורות לבנים אדומות אורכיות. בצדי השורות רואים מלמעלה למטה חרוטים: כוכבים המייצגים אוויר, אש, מים, אדמה. ארבעת יסודות העולם המייצגים את האלוהות והאמונה באל אחד וביטול האמונה הפגאנית.
• בדלתות הכניסה סצנות מחיי ישוע

בתוך הכנסייה רואים את הכיפה הבנויה כעלי שושן צחור ואת שילוב האות M בחיבור בין העלים. רואים את המזבח ותאי הווידוי ופסלים המאפיינים כנסייה קתולית. על העמודים מסביב ייצוג של 14 התחנות בוויה דולורוזה, דבר נוסף המאפיין כנסייה קתולית. בכנסיית הבשורה הכיתוב בתמונות אלו הוא בערבית.
ביציאה הצפונית של הכנסייה רואים חפירות ארכיאולוגיות מתחת לרצפה עליה אנו הולכים, רואים את המשך המערה שבכנסייה, מתקנים חקלאיים, בורות אגירה, הכל תקופת בית שני ונועד לחיזוק האותנטיות של המקום. ליד ניצב אגן טבילה מודרני עטור בזכוכית בהיקפו.

השטח שמסביב נרכש גם על יד המסדר הפרנציסקני, וליד הכנסייה בנו בית ספר (טרה סנטה) ואכסנייה (קזה נובה).

כנסיית יוסף הקדוש

שם נוסף לכנסייה הוא "כנסיית המשפחה הקדושה", כנסייה נוספת שבנו הפרנציסקני במתחם שרכשו.  בפרוטו אוונגליון של יעקב, המתאר את חיי מרים עד לידת ישוע, מתואר הסיפור שכאשר שמע יוסף שמרים הרה רצה לגרשה כי הם טרם נישאו וחשב שהיא נואפת. מלאך התגלה ליוסף בחלום וסיפר לו שמרים הרתה מרוח הקודש וכך זכה יוסף להיות שותף לבשורה. יוסף אימץ את מרים לאחר מכן ויש נוצרים שיקפידו להגיד שיוסף היה הארוס של מרים ולא בעלה, ואחי ישוע המוזכרים בברית החדשה הם בני יוסף מנישואיו הראשונים, וכי יוסף היה אלמן ומתואר כזקן ואפוטרופוס של מריה. מבחינת הנצרות כנסיית הבשורה מנציחה את בית מגוריה של מרים, וכנסיית יוסף הקדשו מנציחה את בית מגורי של יוסף, שאליו עברה מרים להתגורר לאחר הבשורה ולאחר נישואיה עם יוסף.

מבחינה ארכיאולוגית אין במקום שרידי כנסייה קדומה, במסורת הצלבנית לא ברור מה ציינו כאן, הפרנציסקנים חיברו את סיפורו של יוסף למקום, הכנסייה נחנכה בשנת 1914.
בחפירות הארכיאולוגיות נמצאו במקום שרידי בורות מים וממגורות ששימשו אולי לאחסון, מחילות שחיברו למערות נוספות באזור, הכל מתקופת בית שני. אין עדות למשפחה הקדושה או טקסטים המוכיחים זאת. למטיילים מאמינים יש לספר את הגרסה הרשמית כי הממצאים שנמצאו בקריפטה הינם ממצאים מימי בית שני ומחשוף הסלע שם הוא מקום הנגרייה של יוסף.

במפלס העליון נמצא מפלס הקהילה ובמקום ספסלי ישיבה ומקום לעריכת מיסה. הציורים בכנסייה עוסקים במשפחה הקדושה, באפסיס השמאלי מתואר מותו של יוסף, שנעל גם מהר מכתבי הברית החדשה, ובאפסיס הימני נראה מלאך עם כנפיים לבנות ואת יוסף ישן, תיאור התגלות המלאך ליוסף טרום לידת ישוע.

כנסיית בית הכנסת

לכנסייה אין 2 מפלסים אלה 2 כנסיות צמודות, כנסיית הנצחה וכנסיית הקהילה. הקהילה שאליה משתייכת הכנסייה היא יוונית קתולית. זרם זה הוא זרם אורתודוכסי המקבל את מרות האפיפיור, עדה הקיימת מהמאה ה-18. תחילת העדה בשנת 1724 באנטיוכיה שבסוריה, עת הגיע הזמן לבחור פטריארך חדש, ובחירות אלו גרמו לפילוג בעדה האורתודוכסית היות והפטריארך המיועד היה בעל נטיות כלפי הכנסייה הקתולית המערבית מסיבות כלכליות והיה חשש שיקבל תכתיבים מהעולם הקתולי. במסגרת מאבק זה התפצלה הקהילה וחלקם הלכו אחרי פטריארך זה. הם קוראים לעצמם יוונים קתולים. שמם נקבע בידי האפיפיור ונועד לשמר את המורשת האורתודוכסית שלם לצד קבלת הקתוליקה. כיום עדה זו מהווה רוב באוכלוסייה הנוצרית בישראל. מתוך י ישראל כ-9% הינם נוצרים, ו-40% מתוך הנוצרים הינם יוונים קתולים, היוונים אורתודוכסים מהווים כ-32%. הקהילה נתמכת על ידי הוותיקן ומחזיקה בארץ באתרים חשובים.

לפי מסורת נוצרית, במקום זה נהג ישוע ללמוד ולהתפלל, ובו הכריז בפני המתפללים כי הוא המשיח. בעקבות הכרזה זו הוציאו אותו המתפללים מהעיר וביקשו לדחוף אותו מראש הר, אך הוא עבר בתוכם וניצל. על-פי המסורת המקובלת בעבר, ישוע קפץ מההר וניצל- מסורת זו איננה מקובלת עוד, אולם, ההר עודנו נודע כהר הקפיצה. הסיפור מתואר בלוקס פרק 4:
"וַיָּבֹא אֶל־נְצֶרֶת אֲשֶׁר גֻּדַּל־שָׁם וַיֵּלֶךְ כְּמִשְׁפָּטוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אֶל־בֵּית הַכְּנֵסֶת וַיָּקָם לִקְרֹא בַסֵּפֶר׃ וַיֻּתַּן־לוֹ סֵפֶר יְשַׁעֲיָה הַנָּבִיא וַיִּפְתַּח אֶת־הַסֵּפֶר וַיִּמְצָא אֶת־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה־כָתוּב בּוֹ׃ רוּחַ אֲדֹנָי יֱהוֹה עָלָי....וַיְהִי כַּאֲשֶׁר גָּלַל אֶת־הַסֵּפֶר וַיְשִׁיבֵהוּ אֶל־הַחַזָּן...ַיָּחֶל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם׃ וְכֻלָּם הֱעִידֻהוּ וְתָמְהוּ עַל־דִּבְרֵי חֵן הַיֹּצְאִים מִפִּיהוּ...וַיֹּאמַר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אֵין־נָבִיא רָצוּי בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ...וְאֵלִיָּהוּ לֹא־נִשְׁלַח אֶל־אַחַת מֵהֵנָּה זוּלָתִי צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן אֶל־אִשָּׁה אַלְמָנָה... וְכֹל אֲשֶׁר בְּבֵית הַכְּנֵסֶת כְּשָׁמְעָם אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּמָּלְאוּ חֵמָה׃ וַיָּקוּמוּ וַיַּדִּיחוּ אוֹתוֹ אֶל־מִחוּץ לָעִיר וַיְבִיאֻהוּ עַד־גַּב הָהָר אֲשֶׁר נִבְנְתָה עִירָם עָלָיו לְמַעַן הַשְׁלִיכוֹ מָטָּה׃ אַךְ־הוּא עָבַר בְּתוֹכָם וַיֵּלֶךְ לְדַרְכּוֹ."

"עד גב ההר אשר נבנתה עירם" מזוהה כיום עם הר הקפיצה.
אין במקום שרידים מימי בית שני או מהתקופה הביזנטית, המבנה הוא מבנה ממלוכי או עות'מאני, הספסלים מסביב נועדו להמחיש את האדריכלות של בית הכנסת מימי בית שני שלהם היו ספסלים בהיקף. זיהוי המקום כבית הכנסת שבו התפלל ישוע החל רק בתקופה הצלבנית. מקורה של המסורת כי במקום זה התרחשה הדרשה הוא ככל הנראה בתקופה הביזנטית, וסביר שהוא כלל לא היה קיים בתקופת ישוע, שכן השוק שוכן מחוץ לתחומי נצרת בתקופה הרומית. המבנה שימש כדיר עד לאמצע המאה ה-18 עת החל שיקומו בידי הפרנציסקנים. מאוחר יותר מסר אותו שליט הגליל, דאהר אל-עומר, לידי הכנסייה היוונית-קתולית.

הבישופות היוונית אורתודוכסית

מקום זה הוא משכנו של הבישוף היווני אורתודוכסי של נצרת. המבנה, המצוי בעיר העתיקה, הוקם ב-1860 ע"י הבישוף ניפון, ושלוש שנים מאוחר יותר נחנכה במקום גם כנסיית אל קילאי.
הבניין בנוי בצורת האות ח ומוקף חומה כשאר המנזרים. מתחת לבניין נמצאו שרידי מערות מסתוריות, ככל הנראה מהתקופה הרומית, המאפיינות את נצרת. כמוכן, נמצא במקום זה בית הדין של העדה היוונית-אורתודוכסית. הכיכר הסמוכה נקראת "כיכר הבישוף".
מתחת למתחם הבישופות, המקום שבו מתגורר הבישוף היווני-אורתודוכסי של העיר, מצויה מערת אל קילאי. המערה עדיין לא נחקרה באופן יסודי, אך ניתן לראות בה עדות להתיישבות יהודית קדומה והתיישבות נזירים מאוחרת יותר. יש האומרים שישוע ובני משפחתו עברו ואפילו הסתתרו כאן מפני הרומאים. המערה עדיין לא נחקרה באופן יסודי ואילו הממצאים הם חלקיים מאד. אפשר להניח שישוע או בני משפחתו עברו במקום או הסתתרו בו מפני הרומאים. הייחוס הזה מביא למקום לא מעט צליינים, בעיקר מקרב המאמינים המשתייכים לכנסיות המזרחיות (יוונים, רומנים, רוסים, אוקראינים וכו'). יש במקום גם עדות ברורה לכך שיהודים השתמשו בו: מיד בכניסה למערה, בצד ימין, ישנו מקווה קדום, שמאפיין התיישבות יהודית.

מבנה הבישופות וגודל השטח מעיד על עושרה של הכנסייה היוונית קתולית, אולם לאוכלוסייה יש טענות קשות של קיפוח מצד ראשי הכנסייה. ראשי הכנסייה הינם באופן קבוע ממוצא יווני, ואילו אנשי הקהילה הם ערבים-נוצרים, ולטענתם ראשי הקהילה אינם תומכים בקהילתם.

המוסקובייה

מתחם עירוני השוכן בסמוך לכיכר המעיין בצפון העיר העתיקה. המתחם כולל מספר בנייני אבן המקיפים חצר סגורה. הבניין נבנה על ידי החברה הפרובוסלבית בארץ ישראל על קרקע שנרכשה בשלהי המאה ה-19. בנייתו החלה ב-1904 בתכנונו של האדריכל גוטליב שומאכר, והוא נחנך ב-1907 ונקרא על-שם הדוכס סרגיי אלסכנדרוביץ, מייסד האגודה הרוסית הפרבוסלאבית בארץ ישראל, שנרצח במוסקבה ב-1905. אף על פי שמו הרשמי של המתחם, בקרב תושבי העיר הוא נודע בכינוי "המוסקוביה" על-שמה של העיר מוסקבה. המתחם בן שתי קומות ולו שתי חזיתות מונומנטליות שבהם שני שערים - האחד להולכי רגל והאחר לכרכרות. המתחם שימש כאכסניה לעולי רגל רוסים שפקדו את כנסיית גבריאל הקדוש הסמוכה, ולכן לא הוקמה בו כנסייה. הוא כלל חדר אוכל, מרפאה, בית מרקחת, בית ספר ופנימייה ששירתו את אוכלוסיית העיר. האכסניה הייתה יכולה לשכן עד אלף צליינים.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, וביתר שאת עם התחוללותה של מהפכת אוקטובר בשנת 1917, פסק זרם עולי הרגל מברית המועצות, והמבנה נמסר לשלטונות המנדט הבריטי ושימש כמרכז שלטוני. בשנות ה-60 של המאה ה-20 יזם ראש הממשלה לוי אשכול את רכישת המתחם משלטונות ברית המועצות, ותמורתו שולמה בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות העסקה שנודעה כ"עסקת התפוזים" או "תפוזים תמורת מבנים", יוצאו תפוזי Jaffa לברית המועצות. המבנה שימש כתחנת משטרה ולמשרדי ממשלה, ולבסוף שכן בו בית משפט השלום של נצרת, עד שזה הועבר לנצרת עילית בשנת 1999. כיום המבנה אינו בשימוש.

כנסיית הבשורה האורתודוכסית

הדבר הראשון הבולט לעין בכנסייה אורתודוכסית לעומת כנסיות בזרמים אחרים הוא קיר האיקונוסטזיס. קיר המפריד בין שורת ספסלי המאמינים לחלקה הפנימי של הכנסייה ובו ממוקם המזבח ושם נערך המיסה שבו מקדשים את הלחם והיין.

בכנסייה אורתודוכסית הטקס נתקיים רק מאחורי קיר האיקונוסטזיס, המזבח אינו גלוי, ומזכיר במעט את ההפרדה שנעשתה בבית המקדש בין ההיכל לבין קודש הקודשים באמצעות הפרוכת.

איקונה היא דמות מצוירת שדרכה ניתן להעריץ את האל, ההזדהות אינה עם החומר אלה עם מה שהיא מייצגת. סטזיס=מעמד.

על האיקונוסטזיס יוצגו דמויות מפתח ולכן נראה בהם את ישוע, מרים, אוונגליסטים, יוחנן המטביל ו-12 השליחים. אין אחידות בין הכנסיות השונות ואין קיר אחד דומה למשנהו. אך ישנן 4 דמויות שתמיד נראה באיקונוסטיזיס במרכז:

• במרכז פתח שדרכו יכנס הבכיר הדתי אל מאחורי הקיר, פתח זה נקרא "הדלתות המלכותיות".
• מימין לפתח האיקונה של ישוע בדמות "פנטוקרטור", יד אחת מברכת וביד השניה מחזיק את ספרי הבשורה. משמעותה של דמות הפנטוקרטור הוא שליט כל העולם.
• משמאל לפתח דמות מרים אימו, מרים תהיה לעולם צבועה בצבעי אדום או כחול. מרים לא תופיע לבד ותמיד יהיה ישוע לצידה, בדרך כלל ישוע התינוק. זה תפקידה העיקרי בעולם והוא הבאת המשיח ולכן היא מוגדרת כתיאוטוקוס – יולדת האל.
• מימין לישוע האיקונה של יוחנן המטביל, מוצג כמלאך עם כנפיים. יוחנן בישר על בואו של ישוע, הוא המופע הארצי של אליהו הנביא.
• משמאל לדמות מרים יהיה תיאור של הנושא אותו מנציחה הכנסייה, בכנסייה זו מתוארת סצנת הבשורה למרים.

תיאור סכמתי של מרכז האיקונוסטזיס:

במקום נמצאו שרידי כנסייה ביזנטית בצד הצפוני ואינם פתוחים לקהל.

בפרוטו אוונגליון של יעקב נאמר כי המלאך הגיע למעיין ושם הייתה מרים, הוא החל את הבשורה ליד המעיין אך מרים החלה לרוץ לביתה ושם השלים את הבשורה. הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוכסית משלימות אחת את השנייה מבחינת ההנצחה. האורתודוכסית מנציחה את מקום תחילת הבשורה והקתולית מנציחה את סיומה.

בשל קדושת המקום, נבנתה בו כנסייה קתולית-צלבנית בתחילת המאה ה-12, אשר אליה תועלו מי המעיין דרך מנהרה קצרה. ב-1263 חרבה הכנסייה בידי הממלוכים. בשנים 1628–1634 היה המעיין בחזקת הפרנציסקנים שהקימו מעליו מבנה קטן. ב-1749 העניק שליט הגליל דאהר אל-עומר אישור לקהילה היוונית-אורתודוקסית להקים את הכנסייה, והיא הוקמה בין השנים 1750-1769.
בכנסייה שני חלקים - המבנה הצלבני מהמאה ה-12 שהשתמר היטב בקריפטה, והמבנה החדש יחסית מאמצע המאה ה-18.
הקריפטה נמצאת מצפון לחלל הכנסייה החדשה, מול דלת הכניסה אליה. היא נמוכה ממנה, ושבע מדרגות יורדות אליה. הקריפטה בנויה כאולם מאורך המקורה בקמרון חבית. רצפתה עשויה שיש, ולאורך קירותיה אריחי חרסינה צבועים ולוחות שיש.
המעיין נובע באפסיס, מאחורי מעקה עשוי פיתוחים מוזהבים הניצב על במה מוגבהת. מימיו זורמים אל בריכה קטנה אליה נהוג להשליך מטבע ולהביע משאלה. באפסיס ציור של מעמד הבשורה ועל קיר הקריפטה מופיע כיתוב בערבית לאמור - "הבשורה למרים ליד המעיין". מימי המעיין תועלו בעבר אל בריכה במרחק של כ-140 מטרים מחוץ לכנסייה, ולאחר מכן אל סביל מעיין מרים שהוקם שם.

הנחש מסמל בנצרות את השטן, ומרים, מי שכיפרה על החטא הקדמון נחשבת כמי שהתחילה בכיבוש כוחות השטן בעולם. המילה שטן מקורה בשפה העברית והיא זלגה מהעברית לשפות זרות.

אין מניעה מהקתולים להיכנס לאתרים אורתודוכסים ולהיפך. הדבר אינו נכון כאשר מדובר בטקסים דתיים היות והם מבוצעים בצורה שונה בזרמים השונים.

בתקופה הביזנטית החל השימוש בהפרדה בכנסייה בין המזבח לאזור המאמינים במקום שבו מוצב כיום קיר האיקונוסטזיס בכנסיות האורתודוכסיות. ובימי הביניים הוא החל לקבוע עד שבמאה ה-16 הפך לחובה בכנסייה אורתודוכסית. לפני היותו קיר חובה כונתה הפרדה זו בשם: "טמפלון".

תנועת היד של ישוע המברך לשלום, לדוגמא בסצנת "ישוע פנטוקרטור", נלקחה מתנועתם של הקיסרים הרומים משמעותה: "אני מורה". תנועה המורשה לבצע בדרגת כומר ומעלה.

כנסיית החתונה היוונית אורתודוכסית בכפר כנא

כפר כנא הוא האתר העיקרי המזוהה, בקרב חוקרים וצליינים מאז ימי הביניים, עם קנה הנזכרת בברית החדשה, שבה עשה ישו את הנס הראשון שלו. חוקרים אחרים מציעים במקום את חורבת קנה, מצפון לבקעת בית נטופה. בנס החתונה בקנה, הפך ישו מים ליין. בכפר שתי כנסיות סמוכות המנציחות את האירוע - כנסיית החתונה הקתולית-פרנציסקנית וכנסייה יוונית-אורתודוקסית. בכפר שתי כנסיות נוספות: כנסיית בית ברתולומאוס השליח הפרנציסקנית וכנסיית רובע מלכיתית.

רחוב הכנסיות מוביל לכנסייה היוונית אורתודוכסית, יש כאן 3 כנסיות הנצחה באזור ולכן הרחוב הוא יחסית מטופח, הבתים מסביב נקיים. על דלתות הברזל של הכנסייה רואים את סמל הכנסייה היוונית אורתודוכסית, סמלה של הכנסייה הוא הטאפוס (Τάφος, ביוונית: - "קבר") - סמל שנוצר משילוב של האותיות היווניות "טאו" ו"פי" הסמל מציין את הקבר הקדוש ומופיע בחזית של רוב הבניינים שבבעלות הכנסייה יוונית-אורתודוקסית בארץ ישראל.

הכנסייה מנציחה את האירוע המתואר בברית החדשה ובו סיפור החתונה בכנא. לא נמצאו שרידים ארכיאולוגים במקום. הכנסיות הינן כנסיות מודרניות. במקום נתגלו שרידי כדי אבן המתוארכים לתקופה הרומית. הנוצרים משתמשים בטיעון זה בכדי להסביר שכדי אבן שימשו בכדי לא להעביר טומאה והיו בשימוש היהודים בלבד, וכדים אלו שימשו גם בחתונה המתוארת בברית החדשה ואולי אלו הכדים מהחתונה שבה היה ישוע.

הכניסה לכנסייה היא מהרחוב הראשי בלבד.

כנסיית החתונה הקתולית בכפר כנא

הטקסט המתאר את החתונה בכפר כנא בה השתתף ישוע וביצע נס מתואר רק באוונגליון על פי יוחנן. רוב הצליינים מגיעים לכנסייה זו השייכת למסדר הפרנציסקני.

האוונגליון על פי יוחנן הוא המאוחר מבן הבשורות ומטרתו אינה לחזור על הסיפורים המתוארים בשלושת הבשורות הקודמות אלה להעלות את סיפורו של ישוע לרמה התיאולוגית. הדמות הראשונה המוזכרת בבשורה היא מרים, המתווכת בין האלוהות לבין האנושות ומכאן הכל מתחיל. היא מדרבנת את ישוע בחתונה לבצע את הנס וישוע עונה לה: "מַה־לִּי וָלָךְ אִשָּׁה עִתִּי עֲדַיִן לֹא־בָאָה". המילים שנאמרו מפי ישוע לאמו אינן מילים עדינות והפירוש למילים אלו שישוע חש שזמנו כמשיח עדיין לא הגיע לתקן את מעשה החטא הקדמון. מריה נתפסת כחווה השנייה, חווה הראשונה גרמה לחטא הקדמון, וחווה השנייה היא מרים נתפסת כמדרבנת לתיקון חטא זה, והיא מדרבנת בישוע לתקן את החטא אך הוא סבור שמנו טרם הגיע. יוחנן מסכם שכאן החלה דרכו של ישוע כמבצע ניסים, וממקום זה החלו תלמידיו להאמין בו.

כאשר הפרנציסקנים רכשו את השטח היה ידוע שיש כאן שרידי ישוב יהודי מתקופת בית שני.
בימי הביניים זיהתה המסורת הנוצרית את קנה בחורבת קנה השוכנת על שלוחה בגובה של 220 מטרים, ממזרח לנחל יודפת ולהר עצמון. באתר שוכנים שרידי כנסייה מהתקופה הצלבנית, שקמה ככל הנראה מעל שרידים ביזנטיים, וכן קברים וקולומבריום. בשנת 1551 דיווח בוניפציו מרגוזה כי תושבי הסביבה הערבים מצביעים על המקום כאתר נס החתונה, אך הכנסייה כבר נצבה בחורבנה. מסורת זו עברה מן העולם, וכיום מזוהה קנה עם כפר כנא הסמוכה לנצרת. המחקר הארכאולוגי חשף באתר שבכפר כנא את שרידיו של בית מידות פרטי ששכן במקום בין המאה ה-1 ל-4. בשרידיו של בניין זה שולבו בשימוש משני עמודים קדומים עוד יותר, אך לא ידוע אם נמצאו אין סיטו. במאה ה-4 קם במקום בית כנסת ובמרכז חצרו נחפר בור מים. מתחת לחלון זכוכית ברצפת אולם הכנסייה נראית כתובת פסיפס בארמית, המעידה על האדם שמימן את הנחת רצפת הפסיפס בבית הכנסת:

דיכר לטב יוסה בר
תנחם בר בוטה ובנוי
דעבדנן הדה טבלה
תהי להון ברכתה
אמן

(זכור לטוב יוסה בן תנחם ובניו שעשו את הפסיפס הזה, תהי להם ברכה. אמן)

הכתובת הייתה קבועה במבואת בית הכנסת והיא מוצגת כיום באתרה, אך יתר חלקי הפסיפס לא התגלו. ברור שבמהלך המאה ה-5 נהרס בית הכנסת ובצדו המזרחי הוקם מבנה קבר ביזנטי ואפסיס ששרידיהם נראים בקריפטה של הכנסייה. מבנה הקבר התגלה כשהוא הרוס בחלקו ולא נמצאו בו שרידי אדם. מבנה נוסף הוקם באתר בסביבות המאה ה-14, וזה תואר על ידי נוסעים שפקדו את המקום במהלך המאה ה-17 ככנסייה שנהרסה בידי המוסלמים.הפרנציסקנים החלו בתהליך רכישת השטח ב-1641 אך התהליך הושלם במלואו רק בשנת 1879 בעזרתו של מושל וילאייט סוריה מידהט פאשה. באותה שנה קמה במקום קפלה והיא הורחבה ב-1881 בידי האח אגידיוס גייסלר (Aegidius Geissler), ששימש ככהן הדת הראשון של הרובע הכנסייתי בכפר. ב-1901 הקים גייסלר את חזית המבנה הנוכחית, וב-1906 קודש מזבח הכנסייה בידי הארכיבישוף של ברגמו, בנוכחות מזכירו אנג'לו רונקאלי (לימים האפיפיור יוחנן ה-23). במחצית השנייה של שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה משמורת ארץ הקודש בתהליך שיפוץ מקיף של האתר, שבמהלכו, ב-1997, נערך סקר ארכיאולוגי מקיף. העבודות הסתיימו בשנת 1999.

כנסיית בית ברתולומאוס השליח

כנסיית בית ברתולומאוס השליח היא כנסייה פרנציסקנית, המנציחה לפי המסורת את מקום מגוריו של השליח ברתולומאוס הקדוש. הכנסייה הוקמה ב-1885‏.

ברתולומאוס הקדוש זוהה כבן כנא בבשורה על-פי יוחנן, עת היה בין השליחים אשר נכחו בנס הדגים השני בעין שבע.
בחזית הכנסייה ארבעה פילסטרים, וחלון מעוגל קבוע מעל דלת הכניסה היחידה. החזית נושאת גמלון שבמרכזו סמל המסדר הפרנציסקני, ומתחתיו הכיתוב: "DOM S NATHANAELIS BARTHOLOMAEI APOSTOLI", היינו, "בית השליח נתנאל ברתולומאוס הקדוש".

חלל הכנסייה פשוט וחף מעיטורים כמעט לחלוטין. הוא מלבני בצורתו, ובצידו המערבי אפסיס שרוחבו כרוחב האולם (הכנסייה פונה מערבה ולא מזרחה). המזבח ניצב על בימה מוגבהת, ובחזיתו, בין שני זוגות של עמודים קטנים נושאי כותרות קורינתיות, תבליט המתאר את פגישת נתנאל ופיליפוס הקדוש בישו, והכיתוב בלטינית: "ויען ישוע ויאמר לו... בהיותך תחת התאנה אנכי ראיתיך; ויען נתנאל ויאמר אליו רבי אתה בן אלוהים". (יוחנן 1, 48-49).

מעל המזבח תמונה המתארת את מותו של הקדוש על אמונתו, ולמרגלותיו נראית גלימת עורו. בצד הצפוני של האולם נראה פסלו של השליח שמעון הקנאי, שזוהה גם הוא בטעות כבן כנא, כנראה בשל הדמיון לכינויו "הקנאי". שמעון הקנאי אוחז בידו מסור בהיותו פטרון הנגרים. בחצר המבנה בית קברות קטן.

הכפר שיבלי

תושביו הם פלג של השבט הבדואי ערב א-צביח שיישבו כאן לפני העלייה הראשונה, לפני קום המדינה היו תושבי שיבלי הפלג השולט בשבט הבדווי ערב א-צְבֵּיח שהיה בעל השפעה רבה במזרח הגליל התחתון. בתוכם חיו שבט שיבלי כאריסים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הבריטים יישבו את שבט א-צביח בבתים, ואילו שבט שיבלי נותר באוהלים והיו אריסיהם. מהבחינה האנתרופולוגית, בני הפלג שיבלי הם ברובם המכריע צאצאי נוודים שהגיעו ממדבר חרן ומדרום טורקיה וחלק קטן הם צאצאי עבדים סודאניים שהגיעו עם צבאותיו של מוחמד עלי. במלחמת העצמאות, אחרי התנכלויות בלתי פוסקות ליישוב היהודי, ומארב והריגת חוליית חיילים בפיקודו של עלי בן-צבי, שהסתיימו בקרב בית קשת, גורשו מרבית אנשי שבט א-צביח לירדן. אנשי פלג שיבלי, שבאותה תקופה גרו באוהלים באזור שבו מצוי כיום היישוב, והיו אריסים של שבט א-צביח, הושארו במקומם, ליד בית הספר החקלאי כדורי. אנשי שבט זה נחשבו אוהדים, ושמרו על יחסי שכנות טובים עם יהודי כפר תבור, יחס הנמשך עד היום. רבים מבני כפר שיבלי משרתים בצבא, ביניהם כמות בולטת של חיילים וקצינים בתפקידי גשש, או לוחמים בגדוד הסיור המדברי. במהלך השנים הפך היישוב ליישוב קבע כאשר האוהלים האחרונים בו הוחלפו בבתי קבע בתחילת שנות השמונים.

כנסיית ההשתנות בהר תבור

הר תבור הינו קו הגבול בין 3 שבטים: יששכר מדרום, זבולון ממערב ונפתלי מצפון.
תיאור מעמד הטרנספיגורציה, ההשתנות מתואר בבשורה על פי מרקוס, מתי ולוקס עם הבדלים קטנים בניהם. בסיפור מתואר כי ישוע הגיע עם כייפא, יעקב ויוחנן השליחים והעלה אותם להר גבוה והשתנה לעיניהם. לא מפורט באיזה הר מדובר או באיזה אזור בארץ. השינוי המתואר בבשורות הוא שבגדי ישוע הלבינו, פניו זהרו באור שאינו טבעי, לצדו נתגלו משה מצד ימין ואליהו הנביא מצד שמאל והם משוחחים עם ישוע. בלוקס מתואר שהם דיברו אתו על האקסודוס, על הפרידה, שישוע צריך להיפרד, ללכת לירושלים, להיצלב, למות ולקום לתחייה.

המשמעות התיאולוגית של המעמד היא שישוע התגלה בטבע האלוהי שלו, ובהתגלות זו אנו שומעים על הלגיטימציה שהוא מקבל ממשה ואליהו להובלת בני ישראל. זהו קו פרשת המים מבחינת ישוע. עד עתה הוא פעל בגליל, מעתה הוא הולך לירושלים. משה מייצג את יסודות העם היהודי ואת הברית עם אלוהים ואליהו מייצג את עולם הנבואה, ושניהם נותנים לישוע את הלגיטימציה וזהו המסר החשוב ביותר באירוע זה.

פטרוס אמר במעמד זה שצריך להקים כאן משכנים, הוא התכוון למשהו רוחני. בשלב זה כיסה ענן את השמיים, הרגשה של נוכחות אלוהית, יצא קול מתוך הענן וקרא: "זה בני אהובי ואליו תשמעו".

בתקופה הביזנטית זוהה הר תבור כמקום שבו אירע מעמד הטרנספיגורציה ונבנו כאן מספר כנסיות. הבחירה בהר תבור נולדה מתוך המורשת התנכ"ית של הר זה. הר תבור מוזכר בתנ"ך מספר פעמים מעבר לסיפור דבורה וסיסרא. בירמיהו נכתב: "כתבור בהרים וכרמל בים יבוא", בספר תהילים נכתב: "צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון שמך ירננו".
הביזנטים מכירים מורשת זו של היהדות הרואה בהר כהר חשוב והם מוצאים את ההר מקום ראוי לציון מעמד ההשתנות, ומיקומו על הדרך מהגליל לירושלים עוזרת לחזק קשר זה. לאחר מעמד ההשתנות ישוע הולך לירושלים.

גורמים פרוטסטנטים טוענים כי מעמד ההשתנות היה בהר תבור, והחיזוק לכך שמספר ימים לפני מעמד ההשתנות היה אירוע בבניאס ושם הכיר פטרוס לראשונה במשיחיותו של ישוע.

אם כך בחירת המיקום נבעה מ-2 סיבות עיקריות: משמעות רוחנית של ההר, התאמה מבחינת טוואי דרכו של ישוע.

בשל חשיבותו של הר תבור במסורת הנוצרית, הוא הפך למוקד עלייה לרגל החל מהמאה ה-4. על פי תיאורי נוסעים, שכנו על פסגתו שלוש כנסיות בסוף המאה ה-6 והוא שימש כמקום מושבו של בישוף. עדויות מהמאה ה-8 ציינו ארבע כנסיות ומנזר במקום. בראשית תקופה הצלבנית, ולכל המאוחר בשנת 1101, הקים טנקרד נסיך הגליל מנזר בנדיקטיני על ההר, וביצר את פסגתו. אולם הביצורים לא הועילו לנזירים שחוסלו בידי המוסלמים בשנת 1113. זמן קצר לאחר מכן שוקמו המבנים על ההר, והנוכחות הבנדיקטינית במקום התחדשה.

במהלך המאה ה-12 פונו שרידי הכנסייה הביזנטית באופן יזום, ובמקומם הוקמה כנסייה צלבנית בסגנון רומנסקי, אשר שימרה את מסורת ההשתנות, בכך שחולקה לשלושה חלקים - שתי קפלות עבור משה ואליהו במקום בו ניצבות קפלות דומות גם כיום, וקריפטה שסמלה את מעמד ההשתנות עצמו. ההר נכבש בידי סלאח א-דין ב-1187, וב-1212 הקים עליו הסולטאן האיובי אל-מלכ אל-עאדל מבצר; אולם האיובים הרסו את שבנו ב-1218 מתוך חשש כי אלה ישמשו את הצלבנים במסע הצלב החמישי. השליטים המוסלמים אפשרו את המשך הפולחן הנוצרי במקום, ואף מסרו לידי הנוצרים את החזקה בו. ב-1263 כבש השליט הממלוכי ביברס את ההר, החריב את המבנים על פסגתו והפקיעו מידי הנוצרים.

באמצע המאה ה-17 הותר לפרנציסקנים לשוב אל האתר, ובמאה ה-18 הם הקימו בו קפלה קטנה. כנסיית ההשתנות הנוכחית תוכננה בידי האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי, והוקמה בין השנים 1919-1924. הכנסייה החדשה קמה מעל שרידי הכנסייה הצלבנית, ושרידים מהכנסייה העתיקה שולבו בה.

תרשים הכנסייה וסביבתה הקרובה:
1. כנסיית ההשתנות

2. הקפלה המוקדשת למשה

3. הקפלה המוקדשת לאליהו

4. פסיפס ביזנטי

5. חדר מלבושים

6. שרידי המנזר הבנדיקטיני

7. שרידי ביצורים מוסלמיים

הכנסייה נבנתה בהשראת כנסיית שמעון סטיליטס, כנסייה ביזנטית בצפון סוריה שהוקדשה לשמעון סטיליטס, ושולבו בה יסודות רומנסקים. החזית נחלקת לשלושה אגפים: בתווך קבוע פורטיקו ובו כניסה בודדת אל הכנסייה, עטורה בקשת הנצבת על שני עמודים הנושאים כותרת קורינתית ומעליה גמלון. מעל דלת הכניסה חקוק מעשה ההשתנות בלטינית, כפי שהוא מתואר בפרק 17 בבשורה על-פי מתי. מעל לפורטיקו קבוע חלון טריפורי הנושא גם הוא גמלון. שני אגפי הצד מתנשאים לגובה של שלוש קומות ונושאים גמלונים. בקומה השלישית של כל אחד מהם קבוע חדר הנפתח מזרחה ומערבה באמצעות חלונות ביפוריים. פעמוני הכנסייה תלויים בחדר שבמגדל הדרומי.

חלל הכנסייה נחלק לשלוש ספינות וביניהן שתי שורות עמודים בסגנון רומנסקי. תקרת הכנסייה עשויה עץ אורן, ומזכירה את תקרותיהן של כנסיות ביזנטיות. במקור היה גג הכנסייה עשוי מלוחות בהט שקופים אשר נועדו להמחיש את האור השמיימי שקרן מפניו של ישו בעת מעמד ההשתנות, אולם בשל פגעי האקלים הבהט כוסה בשכבת נחושת. בקצה המזרחי של המבנה נחלקת הספינה המרכזית לשתי קומות - בתחתונה שוכנת הקריפטה, ומעליה משתרע הפרסביטריום המסתיים באפסיס. בכיפת האפסיס פסיפס המתאר את מעמד ההשתנות: שלושת השליחים ניצבים על הקרקע במישור הארצי: פטרוס הקדוש נראה משמאל וכתפו חשופה, יעקב בן זבדי כורע ברך מימין, ואחיו הצעיר, יוחנן בן זבדי, בעל תווי פנים עדינות, ניצב לצדו. ישו נראה בתווך במישור השמימי, כשהוא לבוש בלבן וראשו עטור הילה לבנה. משה האוחז בלוחות הברית נראה לשמאלו, ואליהו משליך את אדרתו בצידה הימני של הסצנה.

קדמת הכנסייה, משני צדדיה של הכניסה, שוכנות שתי קפלות מעל שרידי שתי הקפלות הצלבניות. שתי הקפלות פונות מערבה: הצפונית מוקדשת למשה והדרומית לאליהו, והן משולות לשתי הסוכות הנזכרות במעמד ההשתנות, אשר יועדו, לפי הצעת פטרוס, עבור משה ואליהו.