ערי הנבטים בנגב

הנבטים

הנבטים - אומה ערבית קדומה, שבניה הקימו ממלכה משגשגת שהשתרעה על פני שטחים נרחבים בצפון ערב, בדרום עבר הירדן, בנגב ובסיני. התרבות הנבטית היא חלק נפרד מהטיול בנגב. ביקור בפטרה, עיר המתים החצובה בסלע, נחשב לאתר חובה בטיול לירדן.
בין השנים 700 ל-800 לספירה, באה לקיצה פרשה אנושית מרתקת שנמשכה כ-1500 שנה. ראשיתה בסחר שיירות, המשכה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחדש של המדבר. היישובים העתיקים בהר הנגב נולדות במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו. הם נהרסו לבסוף בידי בני מדבר, שהתרבות החדשה הייתה זרה להם.

זוהי תופעה מיוחדת של עם, שנחשף בבת אחת לקדמה המערבית.  לדוגמא: לאירופה לקח אלפי שנים עד שהגיעו למכונות ולמכוניות. ערביי המפרץ, לעומת זאת,  נחשפו לקדמה בבת אחת.  זה מה שקרה לנבטים. עצמתם של הנבטים בתקופה ההלניסטית נבעה משליטתם על דרכי השיירות שהובילו סחורות יקרות ערך, מערב המאושרת ומהודו, והפנו אותם לדמשק ולנמלי ארץ ישראל, בעיקר עזה. התנאים הפיסיים של הארץ סייעו להם לשמור על חירותם, שכן האויב הפולש סבל תמיד ממחסור במים ואילו הם יכלו ליהנות ממאגרי המים הנסתרים, שהיו ידועים רק להם. אלו שבטים ערביים, שנחשפו בבת אחת לאחד ממרכזי התרבות הקלאסית במזרח. הם היו חוליית קשר; מעיין מתווכים בין אגן הים בתיכון לבין הודו. חשיבותם נובעת מהיותם חולשים על נמלי יצוא כגון עזה, או נמלים בים סוף. הנבטים השכילו לנצל שעת כושר היסטורית נדירה, השתלטו על דרכי השיירות ובנו ממלכה ענקית רחבת ידיים. שליטתם לא הושתתה על ביצורים ולגיונות צבא אלא על היכרות מעמיקה עם תנאי המדבר.

מקור השם נבטים
הוראת השם "נבטים", מהמילה הערבית "נבטו" שפירושה "חפירה", "חציבה", כדי להגיע למים טובים. היכולת להשיג מי שתייה באזורים שחונים ייחדה את הנבטים משבטים אחרים. ולדעת הארכיאולוג  אברהם נגב היא סוד קיומם במשך שנים רבות. שמם של הנבטים - "נבָּטוּ" -"כורי בארות" ותיאוריו של הירונימוס, השופכים אור על כינוי זה, חושף את הפרטים החשובים ביותר על הנבטים, שכן שבטים נודדים בדרך כלל אינם כורי בארות והם תלויים במעיינות ובגבים. שם הארץ ברומית היה "Nabatea" ובכתובות הנבטיות: נבטו. יוסף בן מתיתיהו קורא להם "ערבים נבטים" ודיודורוס "ערבים המכונים נבטים".

המקורות ההיסטוריים על הנבטים
הספר הרציני הראשון העוסק בנושא זה, התפרסם בלשון הצרפתית בראשית שנות ה- 40  ושמו "פטרה והנבטים". מחבר הספר קמרר השלים את כתיבתו יחד עם עריכת החפירות הארכיאולוגיות הראשונות באתר, בראשותם של ג'ורג' ואגנס הורספילד, שפתחו בכך פרק חדש בתולדות המחקר של פטרה והתרבות הנבטית. הנבטים לא בנו משכנות של קבע ולא יצרו כלי חרס. דבר המקשה את ההתחקות על עקבותיהם. הנבטים לא הותירו אחריהם ספרות כתובה כלשהי. נראה שהם היו עם דו לשוני והשתמשו בערבית כשפת דיבור, ללא כתב ובארמית שבה כתבו.  אנו תלויים בכתביהם של היסטוריונים יוונים ורומאיים שכתבו מאות שנים לאחר התרחשות הדברים. בראשית המאה ה-I לספירה חברו גלאוקוס ואורניוס, שני ספרים על תולדות הנבטים, שנקראו "על הערבים", מהם ציטט חכם הבלשנות היוונית, סטפאנוס איש ביזנטיון, בן המאה ה-6 ובזכותו נודע לנו עליהם.  יש הדים לעם זה בתיאור כת הרכבים אצל ירמיהו, או בתיאורי הרודוטוס על כיבוש מצרים, אך האזכור המפורש הראשון מופיע אצל דיודורוס איש סיציליה, בן המאה ה-I לפנה"ס, המתבסס, בין היתר, על דברי היסטוריונים שקדמו לו, בני התקופה ההלניסטית. אחד מהם הוא הירונימוס מקארדיה, שהצטרף למסע למצרים שערך אנטיגונוס שתום העין, בדמדומי המאה ה-4 לפנה"ס. הוא שמע על עושרם והם שלמו לו סכום גדול כדי שיעזוב אותם.  הירונימוס מספר שם כי הנבטים הם ערבים, העולים בכישוריהם על כל שבטי ערב האחרים: "...הם חיים באוויר החופשי בארץ מולדתם שהיא מדבר שאין בו נהרות, ואף  מעטים בו המעיינות שמהם יוכל האויב הבא בתחומם לשאוב מים. מנהג הוא בידם שלא לזרוע זרע, ואף לא יטעו עץ פרי ולא ישתו יין ולא יבנו  בית... מקצתם מגדלים גמלים, אחרים כבשים, שאותם הם רועים במדבר. אמנם יש שבטים אחרים הרועים את עדריהם במדבר, אך הנבטים עולים על כולם, אף שאין מספרם רב מעשרת אלפים איש, כי אל מעטים מהם רגילים ללכת ולהביא אל חוף הים לבונה ומור ותבלין יקרים ביותר, שאותם הם מקבלים מאלה המביאים אותם מן הארץ המכונה ערב המבורכת". הירונימוס מעלה על נס את תכונותיהם, שבזכותן לא הצליחו האשורים הקדמונים, הבבלים ובני מדי להכניעם.
מבחינת התרבות החומרית, הם מוזכרים תמיד בקשר לעמים שכנים (יוסף בן מתיתיהו בגלל היהודים; הרומאים בגלל המסחר). הם מוזכרים תמיד בצורה עקיפה. זהו עם ששיחק תפקיד מרכזי באזור ולומדים עליו ממקורות עוינים. קשה ללמוד על עם ללא מקורות היסטוריים.
המקורות הרומיים הם בעיקר דיודורוס סיקולוס וסטראבו:  "הם נוהגים לסעוד בצוותא, בחבורות של י"ג בני אדם, ובכל משתה ישעשעו את ליבותיהם שתי נערות מזמרות. המלך נוהג לערוך משתאות מפוארים, אולם  לא ירבה אדם לשתות בהם יותר מאשר י"א גביעי יין, כל פעם בגביע זהב אחר.. משום שבתיהם בנויים אבן, הם יקרים, אולם בגלל השלום השורר בארצם אין עריהם מוקפות חומה. מרבית ארצם ברוכה בפירות". שני ההיסטוריונים מבססים את עדויותיהם על מקורות מהימנים, אע"פ שהם כביכול סותרים זה את זה. דיודורוס מתאר שבט בדואים טיפוסי המתקיים מסחר התבלינים ואילו סטראבו מתאר תקופה מאוחרת יותר ב-300 שנה, כאשר הייתה לנבטים ממלכה מאורגנת. זהו כבר עם בעל תרבות עירונית מפותחת, שואף ממון, שבניו עוסקים בחקלאות. היין שהיה אסור בתקופת הנדודים, היה מותר כעת. ברור שדיודורוס וסטראבו עוסקים באותו העם, שבינתיים עבר מהפיכה משמעותית באורח חייו. הרומאים מסתכלים בהם מנקודת מבט מערבית. כך ויטרוביוס ופאוסניאס. זו קבוצה אתנית, ששייכת לעולם היווני מבחינה תרבותית, ולעולם הרומי מבחינה פוליטית. פאוסניאס מזכיר אותם בחיבורו "תיאור יוון".

תחומי זמן ומרחב
הנבטים חיו במרחב גיאוגרפי עצום. היו ישובים נבטיים בכל המרחב. בצפון ערב [המרכז הנבטי החשוב ביותר קם בחג'רה (מדעאין צלאח) - בית קברות ענק בנאת מדבר], אדום ומואב, החורן, הנגב וסיני. כבר בראשית התקופה ההלניסטית פרשו הנבטים את שלטונם על אדום המקראית והאדומים ישבו ביהודה. מסוף המאה הרביעית לפנה"ס, היו הנבטים גורם ראשון במעלה בדרומה ובמזרחה של ארץ ישראל. ממלכתם הגיעה לשיא פריחתה, במקביל לממלכה ההרודיאנית ביהודה.
בשנת 106 הם נעלמו כישות פוליטית מוגדרת. אולם הם היוו את אוכלוסיית הנגב לתוך התקופה הביזנטית ועד לכיבוש הערבי. ממלכתם השתרעה מדמשק, סוריה, ירדן, הנגב וצפון סיני. ממלכה ללא מרכיבים ברורים. אתרים נבטים פרושים בכל המרחב שמקסרוויט שבצפון סיני ועד לאזור בוצרה. הנבטים שלטו 17 שנה בדמשק (מ-80 לפנה"ס ועד פומפיוס).

העם הנבטי
הממלכה הנבטית הייתה מעין ברית פדרטיבית של שבטים ערביים המונהגים על ידי שבט הנבטים שמקרבם יצאו המלכים. בממלכת הנבטים חיו צאצאי אדומים רבים, כי החדירה הנבטית לא הייתה מלווה בהרס טוטאלי של הארץ. אחת ההוכחות לכך היא המשך פולחנו של האל האדומי קוס.
על פי חוקם אסור היה לנבטים לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין והם קיימו את חייהם כנוודים בלבד. (בתנ"ך (ירמיהו לה יד), מוזכרת מערכת חוקים דומה החלה על צאצאי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב מראשי מרד יהוא).
כפי שעולה מן המקורות ההיסטוריים, בראשית דרכם נמנעו הנבטים משתיית יין. אולם עם הזמן הם שינו ממנהגם ופיתחו את גידול הגפנים וייצור היין. על כך מעידות שלוש גתות שנמצאו בעבדת, וגתות אחרות שנמצאו ברחבי הר הנגב. מיץ הענבים זורם ממשטח דריכת הפרי לבור איסוף, ושם הוא נאגר עד הכנסתו לכדים לשֵם תסיסה והיווצרות היין. ייתכן כי העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה הראשונה לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה - מאחר והעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.

סחר בינלאומי
הנבטים שלטו בנתיבי הסחר הבין לאומי ובכמה ערי נמל. בעיקר במרחב שבין המפרץ הפרסי לערבייה פליקס. הם סחרו בצבעים, בבשמים, בשרף עצים, בזנגוויל, באפרסמון, בפלפל, באריגים, בעצים יקרים, במשי ובצרי שהגיעו מהודו, כופר ובשמים מיריחו וחימר (אספלט) של ים המלח (שנמכר על ידם לחונטים במצרים), ובמיוחד בתבלינים ובקטורת שהגיעו מדרום ערב ומפונט (חוף סומליה). הם העבירו חלק מן הסחורות דרך נמל לוקי קומי שבחצי האי ערב ופיקחו על "דרך המלך" שנמשכה מאיילה לפטרה, עברה ממזרח לדקפוליס, החורן ועד דמשק. דרכי הסחר שעברו מפטרה מערבה, דרך הנגב, היו בשליטתם של הנבטים עוד בתקופה ההלניסטית. הערים הנבטיות שבנגב היו תחנות דרכים גם בנתיב למצרים ואל רומי (דרך עזה). הביקוש למרכולתם של הנבטים בעולם היווני-רומי היה רב. לקטורת נודעה חשיבות רבה בפולחן הדתי. המור שימש ברקיחת בשמים ובהכנת הגוף לקבורה הכופר של יריחו שימש ברקיחת בשמים, החימר (אספלט) של ים המלח שמש במצרים לחניטה ולאטימת ארונות המתים. פלמירה היא למשל עיר שיירות טיפוסית. המושלמת במזרח. קיים דמיון רב בין הנבטים לבין הפלמירים.  שניהם יצרו ממלכות מדבריות המבוססות על שליטה בדרכי השיירות ומתקיימות עליהן.  כאשר השליטה הזו נלקחת מהם הם נעלמים; מאבדים את הקווים המאפיינים אותם.

מוצא הנבטים
מקורם של הנבטים בחצי האי ערב. אי מדברי בו למדו את מלאכת חציבת הבורות, אותם נהגו לחצוב במרחק של שני ימי הליכה זה מזה. אין לזהותם עם בני נביות המקראיים. ראשיתם באחד משבטי המדבר שפלשו לעתים לארץ הנושבת בעקבות בצורת.
הנבטים הגיחו מחצי האי ערב בתקופות מאד קדומות, כבר במאה החמישית לפנה"ס. הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת ההלניסטית (מאה 4 לפנה"ס).
הם היו יוצאי דופן בכך שלא נעלמו, אלא נשארו באזור, בנצלם את החלל היישובי באדום ובנגב; חלל שנוצר עם נדידתם של האדומים צפונה וצפון-מערבה, בעקבות חורבנה של ממלכת יהודה.
עם השתלטות אנטיגונוס מונופתלמוס על ארץ ישראל, הוא ניסה להשתלט על ממלכת הנבטים, הן מטעמים כלכליים והן מטעמים מדיניים צבאיים, על רקע המתיחות עם תלמי וההכנות לפלישה למצרים. המשימה הוטלה על ידידו אתניוס שלרשותו הועמדו 4000 רגלים ו-600 פרשים. אתניוס הצליח חלקים וב-312 שלח אנטיגונוס צבא נוסף בפיקוד דמטריוס בנו (312 לפנה"ס). דמטריוס לא הצליח לכובשם והסתפק בקבלת בני ערובה ומתנות. הירונימוס מקארדיה שמונה על ידו לנצל את מרבצי האספלט בים המלח נתקל בהתנגדות עזה של אלפי נבטים.

ראשית הממלכה הנבטית
במחצית הראשונה של המאה ה II-לפנה"ס, נשלטו כבר הנבטים  על ידי מלכים, אם כי לא ברור מתי מתחילה המלוכה הנבטית. בשנת 168 לפנה"ס נמלט יסון אל חרתת ה-I מלך הנבטים (המלך הראשון שידוע לנו; כנראה שהוא המלך הנבטי הנזכר בכתובת הנבטית הקדומה ביותר, שנתגלתה בחלוצה). המלך הבא אחריו היה רבאל ה-I אך יודעים עליו מעט מאד. בימים ההם הרחיבו הנבטים את שליטתם גם על הנגב המרכזי, וייסדו תחנות דרכים בעבדת, בחלוצה ובניצנה, כלומר, לאורך דרכי השיירות בין פטרה לעזה ובין חלוצה למצרים ולסיני. במשך המאות הבאות התגבשה מלכות נבטית שכללה את אזור הנגב ואת שטחי מואב ואדום. נבטים רבים ישבו גם בצפון, בייחוד באזור החורן וכמה פעמים שלטו בדמשק. כלפי דרום הגיעה הממלכה גם לחג'רה שבחצי האי ערב. בימי מרד החשמונאים, עמדו הנבטים במחנה אחד עם המורדים, בגלל האויב הסלווקי המשותף. עם כינון ממלכת החשמונאים, הפכו הממלכות היהודית והנבטית לאויבות.

התקופה הנבטית התיכונה
בשנת 100 לפנה"ס לערך, בתקופת מלכותו של חרתת ה- II, כאשר אלכסנדר ינאי כובש את עזה, ציפו תושביה של עזה לעזרת חרתת ה-II , אך זו לא באה. הנבטים שלטו בעזה זמן רב. אלכסנדר רצה משהו מההכנסה והכה בהם. כיבוש הנמל הביא לנטישת התחנות בנגב.
בתקופה ההיא, בהיותה בשיא פריחתה, הקיפה ממלכת הנבטים שטחים נרחבים ממזרח ומדרום ליהודה. המדינה הנבטית שגשגה בתקופה ההלניסטית המאוחרת ובתקופה הרומית המוקדמת. פרק זמן החופף את ימי ההתפשטות והעצמה של המדינה היהודית.
המקור העיקרי לידיעותינו על הנבטים בתקופה זו הוא יוסף בן מתיתיהו. בכתביו מופיעים תיאורים רבים של התנגשויות בין יהודים לנבטים. ידוע על התנגשות שאירעה בין אלכסנדר ינאי לבין עבדת ה-I בשנת 93 לפנה"ס וכן על קרב בין עבדת ה-I לבין אנטיוכוס ה-12, שנפל בו. עם מותו של האחרון, הוסרו המכשולים האחרונים והנבטים התפשטו עד דמשק. עבדת נקבר כנראה בעבדת העיר, שנקראה על שמו. בנו של עבדת, חרתת ה- III משל 28 שנה (56-84 לפנה"ס) בימיו נטבעו המטבעות הנבטיים הראשונים. (מקום הטביעה היה דמשק). על מטבע מתקופה זו מכונה המלך "פילהלנוס". בעת ההיא נקשר הקשר בין הנבטיים לתרבות ההלניסטית - סורית, קשר שעקבותיו ניכרים היטב באדריכלות ובאמנות בשלהי המאה.
בימי חרתת ה- III אירע מאורע גורלי בתולדותיה של ממלכת הנבטים: לאחר שזה התערב בענייני יהודה, עלה סקאורוס - הנציב הרומאי הראשון של סוריה – על פטרה והנבטים נאלצו להעלות מס לרומאים (מאז הייתה הממלכה הנבטית מדינה צמיתה לרומא). במחיר 300 כיכר כסף קנו הנבטים את חירותם ולשמור על עצמאותם המדינית למשך 168 שנים נוספות.
יוסף בן מתיתיהו מציין שבמשך כל התקופה שררו יחסים מתוחים בין הנבטים ליהודים, במיוחד במזרח, למעט כמה מקרי ידידות מוגבלים לבית הורדוס. סמוך לכיבוש הרומי כרת אנטיפטרוס ברית עם חרתת השלישי מלך הנבטים. אשת אנטיפטרוס, קיפרוס, אמו של הורדוס הייתה נבטית. בנו של הורדוס, אנטיפס, נשא לאשה את בתו של חרתת הרביעי. שלום, אחותו התככנית של הורדוס, רצתה להינשא לסיליוס הנבטי, אך כוונתה טורפדה על ידי התנגדותו של הורדוס.
מלכ ה- I שעלה על כס המלוכה בשנת 56 לפנה"ס, עשה משגה חמור כאשר סירב להעניק מקלט להורדוס ולבני משפחתו, כאשר נמלטו בשנת 40 לפנה"ס מאימת הפרתים. כך קנה לו אויב מר. כך למשל נשלח הורדוס לגבות מן הנבטים את חובה של קליאופטרה ולאחר כמה קרבות נצחם. מתנגדיו של הורדוס נהגו לברוח אל הנבטים, דבר שהגביר את המתח. כשסרב מלך הנבטים לפרוע את חובו (200 ככרות זהב) להורדוס, תקף אותם הורדוס, הביס את נקבוס שר צבאם והושיב אדומים בטרכון.
יחד עם זאת, הורדוס עמד על התועלת הרבה משיתוף פעולה עם הנבטים, בייחוד בגביית מכסים בנמלי הייצוא ופתח את נמלי דרום הארץ בפניהם. לנבטים היה הדבר חיוני, שכן דרכי השיירות החשובות עלו מערב דרך אילת ורמת עבר הירדן, או במישרין דרך הנגב והיו קצרות ונוחות מאלו שחצו את סיני.
היישובים הנבטים בתקוה זו ערוכים במטרה אחת בלבד: לקיים ביעילות את מערכת דרכי השיירות המסועפת. מאחר שהדרכים במדבר שרצו שודדי דרכים, שארבו למטענים יקרי הערך, הקימו הנבטים מערכת צבאית עם מחנות צבא מרכזיים. אחד המחנות הללו היה בעבדת. לאורך הדרכים, שחלקן היו סלולות ומסומנות באבני מיל, נבנו חאנים ומצודות. מערכת מסחרית ומסועפת מעין זו חייב הקיום בתי אוצר, שבהם הפקידו הסוחרים סכומי כסף גדולים, אשר שימשו אותם בדרכים ועל ידי כך נמנע הצורך לשאת כסף רב, המהווה פיתוי לשודדי דרכים. הנבטים נזקקו כנראה לשיטה שהייתה מקובלת בעולם הקלאסי וקבעו את בתי האוצר שלהם במקדשים במערכת זו, שבה חלק גדול מהאוכלוסייה נמצא בתנועה מתמדת, היה למקדש מקום מרכזי. האל השוכן במקדש העניק חסות למאמינים, שבאו לסגוד לו. את פני הבאים מהמדבר היו מקבלים בתי מרחץ מפוארים, שבהם החליפו כוח. מכיוון שהשהות במקדש נמשכה ימים אחדים, הותקנו בו בתי אירוח וסעודה. תחנת דרכים נבטית גדולה כללה גם חווה לגידול גמלים, כגון אלו שנתגלו בעבדת. כמו עמים שמיים אחרים, ייחדו הנבטים מקום חשוב לאמונה בגורל האדם לאחר מותו. רבים מתו בדרכים, בעת הולכת השיירות או בשמירה עליה ובמרכזים הדתיים והמנהליים החשובים הותקנו בתי קברות מרכזיים.
בשנת 34 לפנה"ס קרע אנטוניוס ממלכת הנבטים את השטחים הסמוכים לים המלח ונתנם לקליאופטרה כמתנת נישואין. בשנת 31 הכניע הורדוס צבא נבטי בחורן והפך למגנם של תושבי האזור.

רומא והנבטים
ראשית תקופת הקיסרות הרומית היטיבה עם הנבטים (קרב אקטיום 12/9/31 לפנה"ס). בימי מלכותו של עבדת ה-II המזל החל להאיר לנבטים פנים (אם כי הרומאים כבר החלו בתכנונם לסלקם מדרכי המסחר). בשנת 27 לפנה"ס הפך אוקטביאנוס לאוגוסטוס. הייתה זאת ראשית ה"פאקס רומאנה", תקופה בה הגיע סחר השיירות הנבטי לשיאו, והאמנויות הנבטיות פרחו.
החיים המדיניים, המסחריים והתרבותיים של הנבטים שגשגו בשנים 30 לפנה"ס-70 לספירה. חפיפה זו אינה מקרית. שקיעת ממלכות בית תלמי ובית סלאוקוס יצרה חלל ריק מבחינה מדינית, שהביא להיווצרות כמה יחידות מדיניות חדשות במזה"ת, ביניהן המדינה היהודית והמדינה הנבטית. נוסף על כך, האפשרויות הכלכליות של הסחר עם המזרח, בייחוד לאחר הכיבוש הרומי, והשתררות "השלום הרומי" באזור, הביאו לפריחה כלכלית בממדים שלא נודעו קודם לכן. אם נצרף התעצמות זו לתמריץ התרבותי של העולם היווני-רומי, יהיו בידינו שני המרכיבים החיוניים ביותר לפיתוח חברה משגשגת. הנבטים היו עם בעל מעוף ותושייה שניצל את ההזדמנות ההיסטורית הזאת.
לאוגוסטוס קיסר הייתה השפעה גדולה על גורל הנבטים. הוא שלח אליהם את המסע הרומאי הראשון, מסע אליוס גלוס לנבטיה בשנת 25 לפנה"ס. מסע "לרכישת ידידים עשירים או לכבוש אויבים עשירים בערב", כפי שהוגדרו מטרותיו. אוגוסטוס ביקר באלכסנדריה, שמע שם מכלי ראשון על הקף סחר השיירות הנבטי, והגיע למסקנה פשוטה שלא ייתכן שהרומאים ייקנו כל כך הרבה סחורות במטבע זהב כשהנבטים לא קונים אצלם דבר. זהו מאזן מסחרי בלתי נסבל.
היה זה מסע של רבבת חיילים רומאים, אלף חיילים נבטים ו-500 יהודים. הרומאים לא נחלו ניצחון צבאי מוחץ; נהפוך הוא. גאלוס איבד את מרבית חייליו בצמא, ברעב ובמגיפות, אך הכלכלה הרומית ניצחה והסחר הערבי שהיה נע בנתיבים נבטיים החל לזרום במישרין למצריים הרומית.
ניצחון רומי זה היה ראשית ירידתה התלולה של ממלכת הנבטים, אף על פי שאת עוצמתה של ירידה זו חשו הנבטים רק כמחצית המאה שלאחר מכן. באופן רשמי היו הנבטים עצמאיים עד סיפוח ממלכתם ב-106, אך למעשה שתפו פעולה עם רומא. בשנות ה-20 של המאה ה-I לפנה"ס סיפח עבדת את החורן, אך איבד אותו להורדוס, אשר מקבל מאוגוסטוס את הטרכון, הגולן והבשן על חשבונם של הנבטים, ובעצם מנתק אותם מדרכי המסחר. לעוינות בין הנבטים לבית הורדוס נוספו גם סיבות רומנטיות: כישלון חיזוריו של שוליי (ראש ממשלת הנבטים) אחרי שלומית אחותו של הורדוס. יש לציין שהורדוס ויריביו הנבטים העסיקו תכופות את שליטי רומא ואף ניסו לשחד את חברי הסנאט. לאחר שעבדת מת מהרעלה במצוות שוליי ששהה ברומא, עלה לשלטון המלך חרתת ה- VI שתוארו היה "האוהב את עמו". בשנות מלכותו הרבות פרחו במדינתו כל ענפי האומנות. ונעשו מפעלי בנייה אדירים. בתקופת בנו, מלכו ה-II החלה האטה במפעלי הבניה, תקופת הזוהר חלפה והנגב הנבטי ניטש לאחר שיישוביו הועלו באש על ידי שבטים מערב. המלך הנבטי האחרון היה רבאל ה-II, שהצליח להחזיר את הנגב לממלכתו, לכן כינה את עצמו: "המחייה והמושיע לעמו", שם יומרני מעט למלך שאיבד את השטחים בצפון ערב, שמהם זרם עושרה של ממלכת הנבטים.
בשנת 106, עם מות המלך רבאל ה II, מחליט טריאנוס קיסר (אביו המאמץ של אדריאנוס), החלטה גורלית: לעבור לשיטת שלטון פרובינקיאלית ולחסל את שיטת הממלכות הווסליות שעשו עבורם את העבודה. מסיבות לא ידועות, מבטלים אחרי ארכלאוס את הממלכה היהודית והופכים אותה לפרובינקיה יודיאה. ממלכת הנבטים מסופחת אף היא לאימפריה הרומית. בפקודת טריאנוס הפך נציב סוריה, קורנליוס פלמה, את ממלכת הנבטים לפרובינקיה ערביה ואת בצרה לבירתה. הסיפוח נעשה כמעט ללא התנגדות הנבטים, חוץ מאשר בסביבות פטרה.
ממלכת הנבטים הפכה להיות הפרובינקיה ערביה (Arabia) לפרובינקיה הועברו גם ג'רש, כרך מואב ופילדלפיה, שהיו קודם לכן חלק מהפרובינקיה סוריה. כך סופח אליה גם החורן. המרכז החשוב הוא בוצרה בירת הפרובינקיה ערבייה. שינוי זה הביא את הממלכה ששכנה בקצה העולם המיושב אל מוקד הפרובינקיות הרומיות במזרח. בימים ההם סלל טריאנוס את הכביש החדש שחיבר את חופו של ים סוף עם פטרה וים סוף.
במאה ה- II ובראשית המאה ה- III לספירה, שגשגה הפרובינקיה ערבייה והנגב בכלל זה, מבחינה כלכלית ואמנותית כאחד, ובכמה תחומים, כגון האדריכלות הפרטית, האפילו הישגי הנבטים בתקופה זו, על ההישגים אליהם הגיעו בימי מלכיהם הגדולים עבדת ה- II וחרתת ה-VI.
לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע וא"כ לערים. סה"כ היו כשבע ערים מרכזיות: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. כאן החל גם תהליך ההיטמעות של האוכלוסייה הנבטית בתרבות הרומית, באמצעות טכנולוגיית בניה רומית בעריהם ובאימוץ האלים הרומים. העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.
במאות ה-5-3 שקעה פטרה ונשכחה. ערי הנגב שגשגו במרוצת התקופה הביזנטית.
הסיבות שהביאו את תושבי הנגב לנטוש את עריהם אותם הקימו בעמל רב, מתוארות בתעודות פפירוס עתיקות, שגילתה משלחת קולט בחפירות ניצנה ב-1935. בתקופת פריחתן, במאות החמישית והשישית, ייעדו השלטונות הביזנטיים לערי הנגב, את התפקיד לשמש חייל חלוץ במערכת הלימס של ארץ-ישראל. משום כך הם פטרו אותן מתשלום מסים רגילים, שתושביה ארץ היו חייבים בהם. אולם לאחר הכיבוש המוסלמי, הם נאלצו לשלם מסים כבדים, שמוטטו את כלכלתם. מהתעודות עולה, שתושבי הנגב שילמו לכובשים חיטה ושמן זית למכביר, אולם חשוב בהרבה היה ייצור היין המעולה שטופח בערי הנגב מאז המאה השלישית ושימש בסיס איתן לקיום תושביו. עם הכיבוש המוסלמי ונסיגת הצבא הביזנטי, אבד הצרכן העיקרי של תוצרת זו ואולי נחסמו אפשרויות הייצוא של יין זה לשווקי אירופה. במשך שני דורת נוספים המשיכו חקלאי הנגב להיאבק על קיומם. סופו שנאלצו להיכנע, לאסוף את שארית רכושם ולנדוד למקומות מבטיחים יותר.

מעבר לחקלאות
עם ייסוד הפרובינקיה ערבייה עוברת הבכורה הכלכלית לחורן, עתיר המים והקרקע החקלאית ולהר הנגב הנבטי. כאשר רומי נטלה לעצמה את המונופול על סחר השיירות וכשעמדו הנבטים על סף חידלון, הם השכילו לחולל מהפך תרבותי ומושגי, בפרק זמן של 30 שנה. עתה הפכה החקלאות לבסיס הכלכלה הנבטית. למרות כמות הגשמים המועטה בנגב והיעדר מעיינות חשובים, הפכה אותו גאונות ההידרולוג הנבטי לגן חקלאי פורח.
התושייה של הנבטים והידע שלהם באיסוף מים הביאו אותם לפיתוח חקלאות ייחודית. חקלאות זאת התבססה על ניצול מי הגשמים הזורמים על פני המדרונות, והכוונתם אל חלקות השדה שהשתרעו למרגלות ההרים ובאפיקי נחלים. המים זרמו במורדות ההרים באופן טבעי או באמצעות תעלות בנויות, וכאשר הגיעו אל החלקות הם הציפו אותן. לרוחב האפיק היו בנויים סכרים מאבן, שחסמו מעבר חופשי של המים. לאחר שכמות מסוימת של מים נספגה בקרקע, עודפי המים זרמו לחלקה הבאה.

 כמה מים היה אפשר לאסוף בשיטה העתיקה?
ה"פטנט" של החקלאים הקדמונים היה לאסוף את מי הנגר משטחים נרחבים ולרכז אותם בחלקה קטנה שעיבדו. חוקרים בדקו ומצאו שכדי להרוות חלקה של דונם אחד היה צורך לנקז מים ממדרונות ששטחים כ- 20-30 דונם. באמצעות הניקוז בשיטה העתיקה נאספו כ- 200-400 מ"ק לדונם, כמות מים שאפשרה לגדל גידולים שונים – חיטה, גפנים, זיתים ועוד. לצד החקלאות  פותח ענף כלכלי נוסף: טיפוח סוס המרוץ הערבי. הנבטים עברו מחיי נדודים להתיישבות קבע תוך הקמת ישובים משגשגים במדבר. תופעה ללא אח ורע בעולם העתיק.

חלוקה לתקופות
פרופ' אברהם נגב,  הציע לערוך כרונולוגיה של הנבטים בשלושה שלבים:

א. התקופה הנבטית הקדומה - המאות ה-2-3 לפנה"ס. מתקופה זו, בה היו הנבטים נוודים, לא נתגלו שרידי בניה. תקופה זו מכונה "פרה היסטורית".

ב. התקופה הנבטית התיכונה - מסוף המאה הראשונה לפנה"ס ועד אמצע המאה הראשונה לספירה. לאחר פער של מרבית המאה הראשונה לפנה"ס, בעקבות כיבוש עזה בימי אלכסנדר ינאי, התחדש היישוב באתרים הנבטים הקדומים ונוסדו גם ישובים חדשים. סוף התקופה - הרס יישובי הנבטים בעקבות פלישת ערבים.  בשלב זה, מתחילה התקופה ההיסטורית בתולדות הנבטים ומרבית המונומנטים הם משלב זה.

ג. התקופה הנבטית המאוחרת - משנות ה-80 של המאה הראשונה לספירה ועד אמצע המאה השנייה לספירה. לאחר פער של שלושים שנה, השתלט רבאל ה II-מחדש על הנגב. התקופה נמשכה גם לאחר צירוף הממלכה לפרובינקיה ערביה.

תרבות הנבטים
למרות מטענם התרבותי הדל, ואולי דווקא בגללו, קלטו הנבטים מתרבותם וממורשתם של עמים אחרים, עמם באו במגע.  הם סיגלו לעצמם שפה, דת ותרבות והעניקו להם פירוש מיוחד משלהם.

שפה:  מעט ידוע על הלשון. כנראה שבמקורה היתה ערבית.  בעקבות המגע עם האוכלוסייה היהודית והסורית סיגלו לעצמם את הארמית שהפכה לשפתם הרשמית.

דת:  הידיעות דלות. סטראבו מציין בקצרה את קיומו של פולחן השמש: "הם עובדים לשמש. הם בונים מזבחות על גגות הבתים, הם יוצקים נסך מדי יום ביומו ומעלים שם קטורת". אל השמש היה כנראה דושרא שעמד בראש הפנתיאון הנבטי. ראשית פולחנו באדום, טרם המגע עם העולם ההלניסטי (שרא הוא שמו הקדום של הר שעיר שבאדום, ופירוש שמו של האל הוא "זה שבא מהר שעיר"). דושרא נסגד כאבן שחורה ללא צורת אדם. תואר כאובליסק חרוטי. עם המגע עם העולם ההלניסטי שינה את צורתו וזוהה עם אלים יוונים. תחילה דיוניסוס ואחר כך זאוס. בת זוגו היא האלה אל-עוזה שמקורה בחצי האי ערב ותפסה מקום נכבד בפנתיאון הנבטי. בתקופה ההלניסטית זוהתה עם אתנה- מינרווה, אלת המלחמה והחכמה (לעתים גם פוריות). אל חשוב של הנבטים היה אל השיירות ארסו (Arsu), שפולחנו רווח גם בפלמירה.  כמו כן מוצאים באתרי הפולחן הנבטיים גם אלים יוונים כזאוס ודיוניסוס וגם אלים סוריים ובבליים כגון הדד והאלה ערגטיס.  מקור ביזנטי מספר שהמלך עבדת ה-3, שנקבר בעבדת, נערץ שם כאל. על ראשי ההרים מופיעות במות פולחניות, חציבות קדומות. מקדשים נבטים קדומים אינם חללים ארכיטקטוניים אלא במות פולחן שעם הזמן נוספים להן קירות (ח'ירבת תנור למשל). על ראשי ההרים בפטרה ובסביבתה נתגלו עשרות במות פתוחות. אלו היו לרוב משטחים חצובים בסלע, עם מספר מזבחות, במקום שנערכו תפילות והוקרבו קרבנות.

התרבות החומרית של הנבטים הגיעה לתור של פריחה רק במחצית השנייה של המאה ה-I לפנה"ס ועד למחצית הראשונה של המאה ה I-לספירה, היינו, מימי מלכותו של עבדת ה- II ובייחוד בימי מלכותו של חרתת ה- VI. בעת ההיא נבנו מרבית המקדשים המפוארים בחורן ובדרום הממלכה, בנגב, וגם אומנות הקבורה הגיעה אז לשיאה.

התקופה שבין 30 לפנה"ס לבין 70 לספירה היא תקופת הופעתה של התרבות החומרית הנבטית, התפתחותה, שיאה וגם ירידתה. תקופה קצרה מאד בשביל מחזור חיים אחד של אומנות שהגיעה לכאלו שיאים.
זהו עם מדברי ללא תרבות משלו. האוכלוסייה הנבטית היא לא נושבת. אין ערים. בכורנוב למשל מופיע בית ובמרחק מה ממנו עוד בית. אין רקמת יחסים מרחבית. תהליך האורבניזציה מאד מאוחר. (פטרה כעיר היא רומית).

מקורות ההשראה האפשריים של הנבטים הם:
א. מזרחי, כלומר, מסופוטמי, אשורי, פרסי או פרתי.
ב. מצרי, שהיה עשוי להעביר גם השפעות הלניסטיות, לרבות השפעות ממקור סורי- הלניסטי.

שלושת ענפי היצירה החשובים של הנבטים הם המבנים, הקברים החצובים וכלי החרס.  התחום הבולט בתחום יצירתם של הנבטים הוא ללא ספק הארכיטקטורה. לא ברור כיצד עם נודד שחי באוהלים, הגיע להישגים כה מרשימים דווקא בתחום הבנייה. [כל הפעילות הארכיטקטונית של הנבטים השתרעה לאורך תקופה של 200 שנה לכל היותר].

אומנות נבטית
האומנות הנבטית מצטיינת בהיעדר שיגרה. אין אפילו שני מונומנטים זהים זה לזה בפרטיהם או עיטוריהם. גם כלי החרס מצטיינים בתכונה דומה.  לדעת נגב אפשר להסביר תופעות כאילו בהיעדר מסורת, בהיעדר מיומנות ובעיקר בצמיחה מהירה מדי.  צמיחה כמעט טבעית, ללא שהות להתפתחות הדרגתית.  בדומה לאיסור היהודי על פסל ותמונה, התקיימה תופעה דומה גם בקרב הנבטים, למרות שדתם לא הייתה מונותיאיסטית. הגיאוגרף היווני סטראבו ששהה בפטרה במחצית השנייה לפני הספירה כותב בספרו "גיאוגרפיה": "מלאכות תבליט, ציור [פרסקו] וכיור [סטוקו] אינן ממנהג הארץ".  אין הכוונה לעיטורי חזיתות הקברים אלא לעבודות אומנות ברוח הלניסטית רומית, בעיקר סטוקו ופרסקו, שהיא פיגורטיבית במהותה. את הקוו הנון פיגורטיבי ביצירה הנבטית המקורית נמצא בתחומים הבאים:
 א. תיאור האלים; ב. עיצוב חזיתות הקברים; ג. קרמיקה מצוירת ומוטבעת; ד. עיצוב נרות החרס; ה. עיצוב מטבעות; ו. עיצוב תכשיטים.

המגע וההתחככות עם התרבות הפיגורטיבית, ההלניסטית הרומית הסובבת, יצרו כנראה תמריץ להתהוותה של אמנות לאומית נון פיגורטיבית, ברוח המסורת הערבית הקדומה והתפיסה הדתית המשתקפת באופן הצגתם של האלים הנבטים. הנבטיים נהגו להציג את אליהם כמצבה או כ"בתיל" - מונח יווני-רומי, שמקורו בצירוף השמי "בית אל". כתובות לצד המצבות מלמדות כי אין הן משכנו של האל, אלא האל עצמו.
החוקר דלמאן, בספרו PETRA מקדיש פרק מיוחד לנושא הפסל והתמונה בפטרה ומציין כי פסלי האלים שנמצאו הם ברוח האמנות היוונית רומית ומהווים עדות לסינקרטיזם מאוחר, בעוד שהפולחן הנבטי היה ביסודו נון פיגורטיבי. החוקר מיכאל אבי יונה, בספרו "תולדות האומנות הקלאסית", מדגיש כי עם המעבר מחיי נדודים להתיישבות קבע עבר על הנבטים תהליך של התייוונות. אבי יונה סבר כי אין בעצם אומנות נבטית אלא אומנות של בני הארץ - עמונים, מואבים ואדומים - כפי שמופיעים אלי החקלאות בח'רבת תנור או אומנות מייוונת. המפתח להבנת הסתירות בין הגישות השונות טמון במבנה הדמוגרפי של הממלכה הנבטית. גיוונו הביא לקיום כמה מגמות באומנות הנבטית. האמנות הקרקעית של ח'רבת תנור והחורן שהיא פרי יצירתם של תושבי הארץ הקדומים וזו אכן אומנות פיגורטיבית ביסודה. אך גם לנבטים יוצאי המדבר הייתה אומנות שגילוייה ברורים ומשך קיומה ארוך. יצירתם היא הנון פיגורטיביות. יוסף פטריך, מדגיש כי כל מה שאינו פיגורטיבי שייך בעצם לבני המקום הקדומים!

קדרות
הנבטים הגיעו להישגים מרשימים גם בתחום זה, ביוצרם קרמיקה מיוחדת במינה. כלי החרס הנבטים מצטיינים בדפנותיהם הדקיקות, שאינן עולות על 1-3 מ"מ. צבע החרס הוא חום בהיר-אדמדם והכלים מצוירים בצבעים הקרובים לצבע החרס עצמו. העיטור הוא צמחי מסוגנן ונעשה בשני סגנונות בלבד:
א. רשת דקיקה של קווים המשמשת רקע ועליה ציורים מסוגננים של כפות תמרים. ב. עיטור בזרים וענפים.
לקדרות הנבטית יופי נדיר הנובע בעיקר מהחרס הדק והחזק והעיטור העדין והמסוגנן. בית היוצר היחידי נתגלה בעבדת. כנראה שמשך ייצור הקרמיקה הנבטית היה בין ראשית המאה ה I-לספירה ועד למחצית השנייה של אותה מאה.

קברים
הבנייה הנבטית הגיעה לשיאה בחציבת הקברים. קברים אלו שייכים יותר לתחום הפיסול מאשר האדריכלות, שהרי הם אינם בנויים אלא חצובים, או ליצר דיוק, מפוסלים בסלע. בתחום העיטור הארכיטקטוני בולטת ההשפעה הקלאסית. מערכת הקורות, האנטבלטורות, הארכיטרב, האפריז והגמלון, שאולים בבירור מן האדריכלות הקלאסית. הנבטים נטלו צורות עיטור אלו את השתמשו בהם באופן עצמאי לחלוטין. הארכיטקט הנבטי לא חש תלוי בכללים הנוקשים של האדריכלות הקלאסית. הוא נטל לעצמו חופש פעולה גמור. במבנים נבטים רבים מורגש שהארכיטקט נטל אלמנטים קלאסיים מבלי שהבין את תפקידם המקורי.
יש לציין כי חזיתות הקברים המגולפות בסלע הן יצירות נבטיות מובהקות. השפעת הארכיטקטורה ההלניסטית-רומית ניכרת בהם, בעיקר בקברים מטיפוס "מקדש רומי", אולם מספרם של אלו מצומצם יחסית: רק 34 מתוך 512 מצבות קבורה. עיטורים פיגורטיביים של ממש משולבים בשבעה קברים בלבד. הופעתו של טיפוס המקדש הרומי לא הביאה לנטישתם של הקברים ה"מזרחיים". יתרה מזאת, גם כאשר אומץ הסגנון ההלניסטי - רומי בחזיתות הקברים, נעשה הדבר באופן סלקטיבי וללא עיטורים פיגורטיביים נלווים. כך גם גומחות שעיצובן מפואר וסגנונן הלניסטי רומי, נועדו לקליטתן של מצבות ולא פסלים אנתרופומורפיים של אלים (למעט הח'זנה כמובן).
לציון הנפש הייתה צורה ארכיטקטונית של חרוט, שבראשו תפרחת, הניצבת על גבי מסד מרובע או גלילי. גם ביהודה השכנה רווח באותה עת ציון נפש שצורתו ארכיטקטונית או כעמוד, שבראשו מעין אצטרובל. (בפלמירה לעומת זאת, דיוקן המת נחשב כנפש).
הקברים המרשימים בפטרה וחג'רה בערב והמקדשים המפוארים באתרים אחרים, מלמדים על הישגי האמנות הנבטית. על אלה יש להוסיף את כלי החרס הנבטיים שאין להם מקבילות בציורי המצחים המסוגננים או בעיטוריהם המופשטים. אולם כל אלו שייכים לתקופה הנבטית התיכונה. היא תקופת הפריחה של סחר התבלינים והבשמים. בתקופה הנבטית המאוחרת, היא תקופת החקלאות הנבטית, צומצם מאד הביטוי האמנותי הנבטי. הקדרות המפוארת נעלמה ופינתה את מקומה לקדרות תכליתית פשוטה.

מורשת תרבותית
כוחם של הנבטים היה טמון לא ביצירה רוחנית וחומרית עצמאית, אלא ביכולתם הנדירה לקלוט יסודות תרבותיים מפותחים, מוכנים מתרבויות שונות ולהעניק להם את המשמעות והצורה האופייניים להם. הדבר בולט בתחום התרבות החומרית בכלל ובארכיטקטורה ובפיסול בפרט. קיים קושי לסווג את היצירה הנבטית החומרית לסוגיה מבחינה טיפולוגית וכרונולוגית, כי אצל הנבטים לא ניתן לעמוד על שלבי ההתפתחות של ה"פשוט" לעומת ה"מורכב", או ה"קדום" לעומת ה"מאוחר".
הנבטים קלטו דברים מוגמרים, אחרי שאלו עברו תהליך התפתחות ארוך ומייגע אצל עמים אחרים. ארתור סג"ל טוען שרק עם מדברי, ללא מסורת של יצירה רוחנית וחומרית עצמאית, ועם זאת, חרוץ ושאפתן מאין כמוהו, יכול היה לקלוט ולסגל לעצמו ערכים תרבותיים כה רבים שלעמים אחרים, במהירות וביעילות כשם שעשו הנבטים.

שיבטה

גן לאומי שיבטה, הנקראת סובותה בערבית, הייתה מיושבת בין המאה ה-1 למאה ה-9, עת שכנה על דרך הבשמים ולאחר מכן הייתה יישוב חקלאי. האתר הוא גן לאומי. בשנת 2005 הוכרזה שבטה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם חלוצה, עבדת וממשית, כחלק מדרך הבשמים.
חוקר א"י אלואיס מוּסִיל סקר וצילם את שבטה בשנת 1901, היא נחפרה ע"י המשלחת של קולט הבריטית בשנות ה-30, וגם ע"י פרופ' אברהם נגב.

"דרך האתרים" היא הדרך המקשרת את קדש ברנע עם אזור שבטה עד ערד. לפי ספר במדבר, "דרך האתרים" היא הדרך שבה הלכו בני ישראל ממדבר סיני לכיוון ארץ כנען: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי" (במדבר כא א). לפי הזיהוי של קדש ברנע בעין קודיראת, מקובל לזהות את "דרך האתרים" כדרך העוברת מערד דרך שבטה, ניצנה אל עין קודיראת.
באזור שבטה אין מקורות מים טבעיים, כך שתושביה אספו מי נגר לשימושים חקלאיים. גם כאן יש חלקת ניסויים של פרופ' אבן ארי. בוסתן ומדרגה, מתקיים ממי שיטפונות, עצי הפרי מניבים כבר 50 שנה ללא השקיה.

המבנה בכניסה לגן הלאומי נקרא "חוות שבטה", הוא הבית שבנו קולט והחוקרים ושימש אותם בעת שחפרו במקום, ומשמש כבית אירוח כיום, ובית מגוריהם של המשפחה השומרת כיום על האתר.

תחילתה של שבטה במאה ה-1 לספירה ככפר נבטי לאורך דרך הבשמים. עד למאה ה-2 היו הנבטים נוודים, אך עם הסיפוח הרומי בשנת 106 לספירה החלו מקימים יישובי קבע. שבטה המשיכה לשמש כתחנה לאורך נתיבי הסחר עד שהמסחר בדרך הבשמים פסק במאה ה-4 לספירה.
עם תחילתה של התקופה הביזנטית חדרה הנצרות לאזור, והיישוב הפך לכפר חקלאי, שאוכלוסייתו מנתה כ-2,000 תושבים. בתקופה זו הגיע היישוב בשבטה לשיאו, והיא נזכרה בשניים מפפירוסי ניצנה מהמאה ה-6 ומהמאה ה-7.
היישוב נכבש בידי הערבים והחל שוקע, עד שגווע לחלוטין במאה ה-9. עם הנטישה במאה ה-7-8 לספירה, בעלי הבתים אטמו את הדלתות והחלונות, הפונים לכביש הראשי, באבני בניין.
בחפירות שבטה נמצאו מטבעות מהמאות 4,6,7 לספירה.

הגת הצפונית
מהתצפית מהגת הצפונית ניתן לראות כיום (אם מתעלמים מקיומו של הבסיס הצבאי בנוף של היום), רואים שהאזור צחיח וללא צמחייה, למעט צמחיית הערוצים שצומחת לאורך ערוצי נתיבי המים, הכל יבש. ונשאלת השאלה מדוע נבחר המקום הזה, למרות התצפית הנהדרת שיש מממנו על המרחב, מדוע בחרו אנשים לחיות כאן?
והתשובה שהיישוב כאן התבסס בעבר על חקלאות. נשמע בדיוני, אך ברור שלמרות שהאקלים בעבר היה זהה לאקלים הנוכחי באזור, הנבטים קיבלו את עזרת השלטון לאחר שזנחו את המסחר ופנו לחקלאות, ובגלל התערערות הביטחון, הוחלט ע"י קיסרי האימפריה הרומית, דיוקלטיאנוס וקוסטנטינוס להקים ולתחזק את הלימס, אותו קו גבול אימפריאלי שנועד להדוף התקפות מבחוץ, וכך קיבלו המתיישבים במקום עזרה מהאימפריה כדי להתבסס במקום.
מרבית ההתיישבות במקום היא מהמאה ה-4 והילך, מתקופת התבססות הלימס, והוא מעבר הנבטים לחקלאות.

גודל הגת בכניסה, יחסית לגתות אחרות שאנו פוגשים בארץ שהן קטנות יותר, מעידה על פעילות גדולה של ייצור יין, ולצורך כך נזקקו לגת גדולה. היישוב היה קטן, נמצא בבקעה ואינו מקושר לשום דרך ראשית, הווה אומר שמי שהגיע לאזור הגיע רק ליישוב, שהיה ישוב חקלאי בלבד ואנשיו התפרנסו מתוצרתם. בגלל זה היישוב לא היה מבוצר, אלה בתי העיר נבנים אחד בצמידות לשני, והם מהווים את חומת העיר. קירות הבתים הפונים לחוץ הינם ללא חלונות.

הכנסייה הצפונית
הכנסייה הצפונית היא הגדולה מבין הכנסיות שהתגלו באתר, וקירותיה ניצבים עד לגובה של 10 מטרים. הכנסייה ניצבת בקצה הצפוני של היישוב, וקירותיה המזרחי, הצפוני והמערבי, היו חלק מהקיר ההיקפי של שבטה כולה. מבנה הכנסייה הוא ביזנטי טיפוסי.

על שער הכניסה חקוק סמל אלפא ואומגה (המייצג את האלוהים – האב וישוע, הראשית והאחרית. הראשית מיוצגת ע"י האות אלפא, האות הראשונה באלפבית היווני, והאחרית מיוצגת על ידי האות אומגה, האות האחרונה באלפבית זה). השער מוביל אל אטריום רבוע, חצר פתוחה מוקפת עמודים, שהחדרים סביבו בנויים שתי קומות, ושימשו, ככל הנראה, כמנזר. הגישה אל הכנסייה עצמה הייתה מהאטריום, אליו הכניסה מותרת לכולם, כולל מי שלא התנצר.

הנרתקס הוא מסדרון מעבר, כניסה אל המשך הכנסייה, וגם אליו מותרת הכניסה לכולם. מהנרתקס יש קו ויזואלי לתוך הבזיליקה.

הבזיליקה היא מבנה ציבורי קלאסי, נפוץ בכל העולם הרומי. בבזיליקה יש אולם מרכזי, ולפעמים שני אולמות צדדיים (סיטראות), כשההפרדה ביניהם היא ע"י עמודים, כך שאינם חוסמים את שדה הראיה.

בקצה המזרחי של הבזיליקה שלושה אפסיסים. באפסיס המרכזי בימת המזבח, עליו התנהלו הטקסים. בשני האפסיסים הצדדיים נתגלו גומחות שנועדו לתיבות של חפצים מקודשים (רליקווריום).

בקיר הדרומי של הכנסייה קבוע פתח שהוביל אל שתי קפלות. באחת מהן ניצב אגן טבילה בצורת צלב.

המסר של ישוע מנצרת היה "תהיו יהודים טובים". רק אחרי שנצלב קמה הנצרות. ב-300 השנים הראשונות הייתה הנצרות דת נרדפת. הרומאים לא קיבלו את הדת החדשה, שנחשבה למחלה, ואת המאמינים ציוו להרוג. למרות הרדיפות – הנצרות התפשטה. הפכה מדת נרדפת לדת נסבלת, אח"כ קונסטנטינוס הקיסר החליט להפוך את הנצרות לדת מותרת, ואח"כ הדת הרשמית של רומי. הוא נתן פקודה לצבא הרומי, שגם בנה כבישים ותאטרון, לבנות כנסיות ולא מקדשים.

המהפך הדתי היה מודגש במדבר. נדמיין הלך במדבר, שמספרים לו על מקדש חדש. הוא נכנס לאטריום, שבמרכזו מים – והוא מתכבד במים. הוא עומד בנרתקס ורואה את הטקס שבו הכומר נותן לחם ויין בחינם. דת חדשה שמחלקת אוכל ומים חינם, וההלך נדרש רק לטבול.

הנבטים איבדו את דתם ופרנסתם כשהרומאים הפסיקו לבנות מקדשים, בנו כנסיות, הפסיקו להעלות קטורת, וצריכת הבשמים ירדה.

שבטה יושבת על הדרך למצרים. מרגע שהנצרות הפכה חוקית, עולי רגל רבים עברו בדרכם למקומות הקדושים לנצרות. שבטה כנראה שיווקה את עצמה כעיר תיירות לעולי רגל.

בחצר הכנסייה יש גדם של עמוד. סביב הגדם לא נמצאו חלקים נוספים, ולכן כנראה שהעמוד שימש "עמודאים" (סטיליטים) – אנשים שטיפסו על עמוד ולא ירדו ממנו, לכל החיים או לתקופה מסוימת, ורק התפללו. זה הפך סמל לנזיר האידאלי. ייתכן שבשבטה היה עמודאי, או שזה אזכור לתופעה.

בפפירוסים שנמצאו בניצנה מוזכר החג של סרגיוס הקדוש שרוב התורמים לקיומו היו משבטה, וחושבים שהוא הנזיר שישב על עמוד זה.

הבפטיסטריום
הבפטיסטריום הוא מבנה המיועד לקיום טקסי הטבלה בנצרות. אגן טבילה לנולדים, ואגן בצורת צלב למומרים מבוגרים, ולאנשים החפצים בהטבלה מחדש.

המיוחד באגן הטבילה במקום הוא גודלו, שכן הנוצרים באותה תקופה הוטבלו מיד בלידתם, ולכן נדרש אגן טבילה המיועד לתינוקות, אולם אגן הטבילה הגדול במקום מצביע על הטבלה המונית של מבוגרים, ולצורך כך נדרש אגן טבילה שכזה. אגן הטבילה עשוי אבן, שסותת במקום אחר. האבן המסותתת מסמלת את מעבר הנבטים ליישוב קבע, והמרת הדת לנצרות. טקס ההטבלה היה חלק מהכנסיות הרומיות והנצרות הקדומה.

בית המושל
בית המושל קיבל את שמו בגלל שהיום הוא אחד הבתים המרשימים שנחשפו באתר. בבית המושל נמצאו שני אלמנטים של ארכיטקטורה ביזנטית: כותרות המשקוף הטרפזיות, משני צדי משקוף הכניסה.

הקשת ושיטת הקירוי הנבטית. בבניה מדברית העץ לא היה נפוץ, והשתמשו באבן מקומית. אבן באורך כמטר שימשה כקורה. הנבטים בנו קשתות אחת ליד השנייה, ועל ראשן הניחו את לוחות האבן. גם בבור נקרות זו הייתה שיטת הקירוי של הבור, קשתות וקורות אבן, וכך גם בממשית ובעבדת. בקשת אין הדגשה לאבן הראשה.

התקופה הרומית בישראל חופפת לתקופה הנבטית. בתקופה הביזנטית בנו מבנים באותה טכניקה. אולם אי אפשר היה להשתמש בטכניקה זו בכנסייה, משום שמפתח הקשת מוגבל (אין הגבלה לאורך). הטכניקה זלגה גם למקומות אחרים, כגון בחמת טבריה. בית המושל השתמר כמו שהוא, אין בו עבודת שחזור. הבניין השתמר כי התגלה מכוסה חול. אחרי שחושפים המקום מתפורר.

הכנסייה הדרומית
הכנסייה בנויה מאבן מקומית. החלקים שנשתמרו הם הכיפות והקשתות, כי סותתו היטב. הקירוי היה כנראה של קורות עץ ורעפים. לכנסייה לא היה אטריום, ותחת זאת שימשה הכיכר שבחזיתה כמקום התאספות. המסדרון הפנימי של הבזיליקה השתמר מהכנסייה המקורית. הכנסיות בד"כ פונות מזרחה (כשיש כנסייה שאינה פונה מזרחה, יש לכך סיבה מקומית). בקצה הכנסייה ניצב בתחילה אפסיס בודד ומשני צדדיו שני חדרים רבועים, כפי שהיה מקובל בנגב באותה עת. בתחילת המאה ה-6 הוחלפו גם שני החדרים הרבועים באפסיסים.

על האפסיס הדרומי התגלו ציורי קדושים. הפרסקו לא השתמר יפה, ולפי התיאור באנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל (אפרים שטרן, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בשיתוף הוצאת כרטא, 1992), כנראה שמדובר בסצנת הטרנספיגורציה (= ההשתנות, שהייתה במראהו של ישוע, "פָּנָיו זָהֲרוּ כַּשֶּׁמֶשׁ וּבְגָדָיו הִלְבִּינוּ כָּאוֹר", מַתַּי יז' 1-13). בעזרת הדמיון ניתן להבחין במרכז הציור בישוע עטור הילה. מתחת לרגליו דמותו הכורעת של פטרוס ומשמאלו יוחנן. כן נראות, כנראה, גם דמויותיהם של משה ואליהו. תיאור דומה לזה מצוי בפסיפס האפסיס במנזר סנטה קתרינה בסיני.

לא ידוע מאיפה הביאו את חומרי הבניה, אין קורות עצים כאלה באזור.

בריכות האגירה
משלחת קולט חפרה בכיכר שנמצאת במרכז החלק הדרומי של האתר, ליד הכנסייה הדרומית, וגילתה שתי בריכות אגירה בנפח כולל של 2,055 ממ"ק. כשחפרו את הבריכה המזרחית העבירו את השפוכת למערבית, שכן הבריטים נהגו לחפור, לתעד, להעביר למוזיאון, ולא חשבו על שימור האתר.

המים הגיעו אל הבריכות באמצעות תעלות מים ודרך אמת המים הראשית שהגיעה לשבטה מצפון-מזרח. הבריכות היו פתוחות, ציבוריות, ואחזקתן נעשתה בתורנות על ידי תושבי העיר, כפי שמעיד אוסטרקון משנת 600 לספירה שנמצא במקום, ומהווה כנראה קבלה על ביצוע עבודת ניקוי של הבריכה. ייתכן שעשירי העיר היו פודים את עבודתם בכסף, ורק פשוטי העם עבדו ממש. המים מהבריכות נשאבו והועברו אל בורות המים הפרטיים שנחפרו בכל בית בשבטה. כשהעיר צמחה וגדלה, תקרת התעלות רוצפה.

המסגד
ממזרח לבריכות עמד מסגד, שגגו נתמך בתשעה עמודים ערוכים בשלוש שורות. בצדו הדרומי של המסגד נתגלה המחראב, פונה למכה.

יש השערות שהמסגד והכנסייה שימשו במקביל. עם זאת, בחפירות "הפרויקט הביזנטי" בשנת 2015, של מכון זינמן לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה ורשות הטבע והגנים, נמצאו בכניסות אבני מדרך ועליהן צלבים, בשימוש משני, שנעקרו כנראה מאחת הכנסיות, כך שהנכנסים דורכים עליהם, למשל במסגד וגם בכניסה ל"בית הבריכה" הסמוך למאגר המים (שם נמצאה אבן סף עם כתובת ביוונית "האטריום של הכנסייה הקדושה", ועיטורי רוזטות ושני צלבים). שימוש כזה מכוון לכך שהנכנס ידרוך על הצלבים, ומתפרש כרצון להשפיל את הדת הקודמת.

ממצאים אלו שוללים דו קיום, אלא בעל בית חדש, שבנה והשתמש בסמלים של התושבים הקודמים בצורה פרובוקטיבית. ההשערה היא שהכנסייה פעלה, הפסיקה לפעול ואחר כך נבנה מסגד. אם מצרפים זאת לבתים האטומים, לסמטאות שנסגרו, ולמערכות המים, היה תהליך נטישה וחילופי אוכלוסייה שנמשך אולי דור, אבל בוודאי לא 300 שנה.

המסגד קטן בהשוואה לכנסייה שלידו. לא נמצאה שכבת חורבן מתקופת הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. פרט לעבדת שחרבה בכיבוש המוסלמי, רוב הערים נותרו על תילן. למוסלמים לא היה אינטרס לאסלם, ומי שלא היה מוסלמי – שילם מס כובש ("בני חסות").

ניצנה

על התל אנו יכולים לראות תשתית של עיר שהייתה במקום, רואים שרידי מבנים, בורות מים, באר. כמו כן ניתן לראות את מיעוט הממצאים בניצנה התחתונה, ואת הסיבה למיעוט הממצאים גם ניתן לראות מהתצפית, לכוון צפון רואים את שרידי העיר התורכית עוג'ה אל חפיר, המבנה הבולט המשומר ביותר הוא מגדל המים ששמיש לקיטור בעבור רכבות הקיטור התורכיות שעברו במקום, ניתן לראות גם את מסלול הנחיתה לנוסעים. האבנים והשרידים של ניצנה התחתית שימשו את הטורקים כדי לבנות את עוג'ה אל חפיר. עד המאה ה-19 עוד היה ניתן לראות ממצאים במקום, היו כנסיות חאן, בריכת אגירה למים, אך הכל כנאמר כבר, נלקח ונהרס על ידי הטורקים. כמו כן השיטפונות מנחל עזוז לאורך השנים מאז שננטש המקום, עזרו להרס המקום ולממצאים של ניצנה תחתית.

קולט חופר את שיבטה, אך בגלל חוסר מים לא יכול היה להמשיך בחפירות, הוא עוזב את אתר החפירות בשיבטה ועובר לניצנה, בניצנה יש כידוע בורות ובארות, יש את הקרבה לנחל עזוז ויותר קל למצוא מים. כאן קולט מוצא את פפירוסי ניצנה. פפירוסי ניצנה הם טקסטים שנכתבו במאה השביעית או השישית לספירה. הפפירוסים נכתבו בשפות יוונית וערבית ומתארים בעיקר את חיי היומיום של תושבי ניצנה ושל תושבי האזור, ושופכים אור על תולדות האתר ותולדות הנבטים. את שמו של המקום וזיהויו כניצנה אנו למדים מפפירוסי ניצנה שנמצאו במקום.
היישוב בניצנה הוקם כנראה במאה ה-3 לפנה"ס, בשלב בו הנבטים החלו לסחור, וכעזר למסחר הם בנו מבצרי שליטה ותחנות דרכים. אולם ניצנה אינה נמצאת על דרך הבשמים הראשית, ולכן נראה שהמבצר שהוקם פה היה מבצר החולש על הסביבה, ובגלל מיקומו הנוח וגבהו יחסית מעל כל הגבעות במרחב.
במקרים רבים אנו פוגשים בחפירות אתרים שהם מבצר, גם מתחם מקודש, וכנראה לגם לנבטים שחיו כאן היה מתחם מקודש על התל. אחד הסימנים המצביעים על המתחם המקודש, הוא גרם המדרגות הרחב והמפואר יחסית שבמעלה התל. בכדי להעלות חיילים לראשית התל לא צריך גרם מדרגות שכזה, ניתן להסתפק בפחות. ולכן ההשערה שגרם המדרגות הרחב היה חלק מהפולחן ומהטקסים במקום. המתחם המקודש העתיק לא נמצא בחפירות שבוצעו במקום, וההנחה שעל גבי המתחם המקודש העתיק, כי נבנה עליו מתחם מקודש נוצרי אחר, אולי כנסייה, בשלב שהנבטים התנצרו. כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, הדת יכולה להשתנות, אך מתחם מקודש נשאר מתחם מקודש גם בעיני מאמיני הדת החדשה.
בניצנה נמצאו גם מטבעות מהתקופה החשמונאית, דבר המצביע על שליטה חשמונאית במקום, משנת 100 לפנה"ס ועד שנת 65 לפנה"ס, ולאורך 35 שנים אלו לא היה סחר נבטי במקום.
המקום נקרא תל ניצנה למרות שמבחינה ארכיאולוגית הוא אינו תל. תל מבחינה ארכיאולוגית הוא מקום הבנוי משכבות היסטוריות שונות, וכל שכבה נבנתה ע"ג השנייה, וככל שמעמיקים בשכבות, כך יורדים בתקופות אחורה בזמן, הווה אומר השכבה התחתונה היא הקדומה ביותר. הגבעה בניצנה היא אינה תל מלאכותי אל גבעה טבעית שבראשה הוקם ישוב, אין בתל ניצנה רצץ שכבות היסטוריות, אלה קיימות 2 שכבות בלבד, השכבה הנבטית ושכבה נוספת מהתקופה העות'מנית.

באר המים
המתקן שאנו רואים פה הוא באר מים שנחצבה לעומק, כ-20-30 מטר עד מי התהום. חשיבותה של באר זה היא מרובה, במיוחד בתקופות מצור, כאשר האויב צר על העיר, הצורך למים טריים הוא יומיומי ולכן צריך מקור מים בתוך החומות שישמשו את תושבי העיר במקרה של מצור, הרי אף אחד לא יצא מחוץ לחומות לשאוב מים.
הקושי בחפירת באר שכזו בראשית התל הוא עצום, הרי אם חופרים בתחתית התל, מספיר לחפור מספר מטרים וניתן להגיע למי התהום, אך אם מתחילים את החפירה מראשית התל, קודם יש להעמיק את החפירה כגובה התל, לפני שמגיעים לגובה פני הקרקע בתחתית התל, ואז להמשיך ולחפור עד להגעה למי התהום.
בתל יש מספר בורות מים נוספים, כמו כן בתחתית התל נחפרו מספר בארות מים, רק שבארות מים אלו אינן עמוקות כמו הבאר בראש התל.
ההבדל בין באר מים לבור מים הוא שבאר האדם חופר עד הגעה למי התהום, ואילו בור מים הוא בור שבאמצעותו אוגרים מים בעזרת תעלות ניקוז המובילות את המים לבור.

הכנסייה
הכנסייה היא אחת מיותר מעשר כנסיות שנמצאו בתל, המצביע על מספר גדול של אוכלוסייה שהייתה במרחב.
ניתן לראות את האפסיס והבמה, וכן חלקי שיש שהובאו לכאן. לפי היררכיית החומרים שהייתה קיימת, אנו מבינים כי החלק מהשיש שימש לחלק יותר חשוב בכנסייה, אולי אפילו המזבח. ניתן גם להתרשם מאיכות הבנייה שהייתה כאן.
בכנסייה זו נמצא אחד ממקבץ הפפירוסים שנמצאו על ידי קולט בניצנה, הפפירוסים אינם מסמכים תיאולוגים או מסמכים העוסקים בענייני קדושה, הפפירוסים הינם מסמכי יום יום, מסמכים מסוג שטרי בעלות, הודעות על תשלום מיסים וכד'. מהודעות תשלום המיסים אנו למדים למשל, שהמיסים שולמו ביין, שמן, גפנים וחיטה. וברור שהתושבים במקום ישלמו את מסיהם במה שיש להם ולא ילכו למקום אחר בכדי לרכוש סחורה זו בעבור תשלום מיסים. וזו הוכחה נוספת לקיום חקלאות ענפה ופורייה במרחב.

בורות המים
ניתן לראות את בורות המים ואת בסיסי הקשתות שאפשרו את קירוי הבורות הגדולים הללו, הבורות הוזנו מתעלות הזנה שהובילו מים עד לבורות. מתחם גדול שרובו הרוס, אך זהו מצודה, נראה שכל המבנים הללו נבנו בימי דיוקלטיאנוס או קוסטנטינוס. וזה נראה מהאספקט הצבאי של חיזוק המקום ויישוב חיילים משוחררים. ובמסגרת זו בנו מצודות שיגנו על המתיישבים והחקלאים מחוץ למצודה. ניתן לראות גם זאת בעבדת.

בית החולים הטורקי
בית החולים שאת שרידיו הבולטים ניתן לראות מרחוק הוא חלק מהמפעל הטורקי של הרכבת, כאן בנו בית חולים. בגלל שלמטה כנראה מזוהם ולכן רצו להרחיק את בית החולים מהזיהומים האפשריים. אבני בית החולים אלו הם אבני המצודה הביזנטית ולכן לא ניתן לראות את שרידיה.
מכאן ניתן לראות את הכנסייה השנייה שבה נמצאו המקבץ השני של הפפירוסים. בסה"כ נמצאו 195 פפירוסים. הפפירוסים היו כתובים ביוונית עם הרבה ביטויים נבטים. כמו כן השמות היו שמות ביוונית ושמות נבטיים, דבר המצביע על כך שנוצר כאן ערבוב אתני ותרבותי.

 הכנסייה בניצנה תחתית
כאשר המוסלמים כבשו את המרחב ההתיישבות נפסקת. בריצוף בכנסייה ומתחתיהם נמצאו כתובות ביוונית שנכתבו בידי בוני הכנסייה. ע"ג הריצוף אנו מוצאים כתובות בערבית. דבר המצביע על כך שגם לאחר הכבוש המשיכו לבנות כנסיות, הכנסייה הזאת מתוארכת לסוף המאה השביעית או תחילת השמינית. וכפי שכבר נאמר, לאחר הכיבוש הערבי לא הייתה תמיכה ביישובים שהיוו את קו הלימס האימפריאלי וחויבו בתשלומי מיסים, מה שהקשה את החיים באזורים אלו ללא תמיכת השלטונות, ולאט לאט הוא נעזב. לאחר שהופסקה כאן החקלאות, הנעת הגלגל וייצור החקלאות במקום נהפכה למשימה קשה בהרבה.

הפפירוסים של ניצנה

הפפירוסים של ניצנה (או תעודות ניצנה) הם ממצא ארכאולוגי-היסטורי אשר התגלה בחפירות בתל ניצנה על ידי משלחתו של ה. ד. קולט בשנים 1935–1938. הפפירוסים מתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירת הנוצרים ונחשבים לאחד מהמקורות החשובים ביותר על תקופה זו בארץ ישראל, ויותר מכך על תקופה זו בנגב. הפפירוסים נכתבו בשפות יוונית וערבית ומתארים בעיקר את חיי היומיום של תושבי ניצנה ושל תושבי האזור. אזור זה היה בעברו בשלטון נבטי עצמאי, לאחר מכן נבטי אוטונומי בתוך האימפריה הביזנטית, אחר כך ביזנטי לחלוטין כשהעם הנבטי נטמע באימפריה הביזנטית הנוצרית ולבסוף נכבש בידי המוסלמים. תמורות אלו בשלטון הקשו על התיעוד ההיסטורי מה שמעלה את הערך המחקרי של הפפירוסים.

משלחתו של ה. ד. קולט מניו יורק יצאה בשנת 1933 על מנת לחפור בעיר שבטה אך בצורת קשה אשר ייבשה את מקורות המים הכריחה את המשלחת לאחר תקופת חפירות קצרה לסטות מתוכניתם ולעבור לעוג'ה אל חפיר שבה היו מצויים המים בבארות. הציפייה למציאת תגלית של ממש בעוג'ה הייתה נמוכה שכן המקום ניזוק על ידי הטורקים אשר בנו על גבי העתיקות מרכז מנהלי ואכסניית דרכים וכן עקב הנזק שנגרם למקום מן הקרבות של מלחמת העולם הראשונה. כיוון שהבצורת נמשכה זמן רב ולא יכלו חברי המשלחת לחזור לשבטה הם החלו לפנות את ההריסות ולחפור במקום. בתוך חפירותיהם מצאו כ-195 תעודות על גבי פפירוסים, הראשונות מסוגן בישראל, בתוך כנסיית סרגיוס ובכחוס הקדושים (Sergius and Bacchus), הכנסייה הצפונית בניצנה ומתוארכת למאה החמישית לסה"נ. הפפירוסים התפרסמו לאחר מכן במספר פרסומים מדעיים על ידי חוקרים-מתרגמים שונים וביניהם קרמר, קירק ואבל.

הפפירוסים נחלקים לחמש סוגות עיקריות על פי תוכנם:
א. הסוגה הספרותית (13 פפירוסים)
ב. "גנזך החייל" של גדוד "התיאודוסיים הנאמנים ביותר" (17 פפירוסים, הקדומים ביותר, מן המאה ה-6 לסה"נ)
ג."גנזך הכנסייה" (חמישה פפירוסים מסוף המאה השישית לסה"נ)
ד."הגנזך של סרגיוס בן גיאורגיוס בן פטריקיוס" כומר ראש מנזר ובעל חלקות חקלאיות רבות מסוף המאה השביעית לסה"נ (לאחר הכיבוש המוסלמי).
ה. "הגנזך הערבי" (40 פפירוסים מסוף המאה השביעית לסה"נ).

בין הפפירוסים הספרותיים נמצאו קטעים מן ה"אינאיס" של ורגיליוס ושני ספרי עזר ליצירה, מעין מילונים לטיני-יווני, שממנו נשתמרו 1025 ערכים. מממצא זה אנו מסיקים כי האיניאיס נלמד אז בבית הספר שבחסות הכנסייה. בנוסף נתגלו קטעים מן הספרות הנוצרית וביניהם: האגרות אל הרומיים, האגרות אל הקורינתיים, האגרות אל הקולוסיים ועוד אגרות שכתב פאולוס וכן פרקים מן הבשורה על פי יוחנן. כמו כן נתגלו גם קטעי ספרות דתית חיצונית וביניהם: האגדה על גיאורגיוס הקדוש, מכתבו של אבגר שליט אדסה אל ישו ותשובתו של ישו, "שנים עשר פרקים על האמונה" ועוד קטעים בעלי אופי דתי שלא זוהו. נוסף על כך נמצאו קטעים מספרי חוק שונים.

גילוי הפפירוסים ופרסומם תרמו למחקר ההיסטורי תרומה עצומה. תרומה זו משמעותית ביותר בכמה שדות מחקר שונים וביניהם: החקלאות הקדומה, המשפט והבירוקרטיה הקדומים, ההתיישבות בנגב, העם הנבטי וממלכתו, שלטון האימפריה הביזאנטית בארץ ישראל, ראשית הנצרות בארץ ישראל והכיבוש והשלטון המוסלמי.

מן הפפירוסים של ניצנה עולה תיעוד רב ומפורט על החקלאות הנבטית ושל סוג הגידולים שגידלו בנגב המאות השישית והשביעית לספירה וכן פירוט של כמות היבול והיחס בינו לבין כמות הזרעים. מתוך המידע הזה מסיקים החוקרים מה היו הגידולים בנגב גם לפני הזמן אליו מתוארכים הפפירוסים. בפפירוסים מוזכרים גידולי חיטה ושעורה, קטנית ששמה "אראקוס", תאנה, זית, תמר, שקד וגפן. ניסיונות גידול בשיטות קדומות של חוקרים בני זמננו תומכים בממצא הכתוב ומאששים את הטענה כי מינים אלו גודלו בנגב. בנוסף, חלק מן הפפירוסים אשר עוסקים בחלקות חקלאיות מגדירים חלקות מסוימות על מתקני ההשקיה והגידול שבהן. ממידע צדדי זה לומדים חוקרים אודות השיטות החקלאיות הקדומות ומשלימים את המידע הארכאולוגי המצוי בשטח. העיקרון המנחה בחקלאות קדומה זו היה איסוף מי גשמים משטחים גדולים וריכוזם בשטחי עיבוד קטנים. בתוך אותו מידע אודות מתקנים חקלאיים מוזכרים גם מתקנים חקלאיים מיוחדים לגפנים. מתקנים אלו זוהו אחר כך עם ה-"תולילאת אל ענב/רוג'ום אל כורום" ששימושם נחשב עד אז לתעלומה מדעית ומיתוס בדווי.

הפפירוסים של ניצנה מתעדים ומזכירים יישובים רבים בנגב וזיהוים של יישובים אלו התאפשר במידה רבה הודות לפפירוסים אלו, למעשה זיהויה של עוג'ה אלחפיר כניצנה התאפשר תודות לפפירוסים. בנוסף הפפירוסים מתעדים את התמורות שחוללו חילופי השלטון בנגב ואף את היטמעות האוכלוסייה הנבטית באימפריה הביזנטית ולאחר מכן ב"דאר אל אסלאם", ארצות האסלאם. עדות לעם הנבטי האוטונומי נמצאת גם היא בפפירוסים אלו בשמות הנבטיים של חלק מתושבי ניצנה. מכך אנו מסיקים כי הנבטים לא עזבו את מרחב הנגב עד לסוף המאה השביעית לסה"נ בה עזבו רוב תושבי הנגב את המרחב עקב עול המיסים הכבד שהטיל השלטון המוסלמי.

עבדת

עבדת הייתה העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה המכונה דרך הבשמים. מרכז העיר (האקרופוליס) שוכן בהר הנגב, על שלוחת גבעה לצד ציר התנועה העתיק מצפון לדרום, וממזרח לכביש 40. הוא נישא לגובה של 655 מטר מעל פני הים, ומשקיף על סביבתו מרום של כ-80 מטר. כלל שטחה הבנוי של עבדת משתרע על כ-85 דונם, והיא ניצבת כיום במרכזו של גן לאומי בשטח של 2,100 דונם.

במקום פועל מרכז מבקרים, ובאתר עצמו שרידים רבים ומרשימים, הכוללים שכונת מגורים ומגדל תצפית, גת לדריכת ענבים, רחבת מקדשים ובה שרידי כנסיות, מחנה צבאי, מערות מגורים רבות, בית מרחץ שמור היטב וטרסות חקלאיות ששוחזרו בחלקן. בשנת 2005 הוכרזה עבדת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה וממשית, כחלק מדרך הבשמים.

עבדת נוסדה על ידי הנבטים במאה ה-3 לפנה"ס כתחנה לאורך דרך הבשמים. לראשונה נזכרת העיר בכתבי הגאוגרף היווני תלמי בשנת 150 בקירוב, והוא מנה אותה בראש רשימת שבעה כפרים בפרובינקיה ערביה. הידיעה החשובה ביותר אודותיה נשתמרה אצל סטפנוס מביזנטיון, היסטוריון מן המאה ה-6, שנשען על כתבי אורנאיוס מהמאה ה-1 לפנה"ס. הוא מגדירה כ"מקום של נבטים. הנקרא על שמו של המלך עבדת, שנקבר בה ונערץ כאל".

עבדת קיבלה את שמה משמו של המלך עבדת, המלך הנבטי היחיד אשר זכה להיחשב לאל לאחר מותו, ולפי אורניוס הוא אף נקבר בעיר. שלושה ממלכי הנבטים כונו עבדת ולא ברור על שם איזה מהם קרויה העיר. כנראה שהכוונה היא לעבדת השני (62-60 לפנה"ס) שעליו אין כל מידע, אך בימיו זכתה העיר לתנופת פיתוח. מטבע נבטי המתאר את עבדת השני בפרופיל מלמד על מראו. שרידי מבנים ומקדשים וכן בית מלאכה לכלי חרס שרדו באתר מתקופה זו. העיר המשיכה להתפתח אך נפגעה באמצע המאה ה-1 בידי שבטים ערבים. היא התאוששה והמשיכה לפרוח עד שנכבשה בידי הרומאים עם מותו של המלך רבאל השני, בשנת 106. עבדת הופיעה במפת פויטינגר מן המאה ה-3, ובתחילת המאה ה-4 הייתה למרכז חקלאי חשוב בנגב.

מגילות הפפירוס של ניצנה מלמדות שבתקופה הביזנטית נהנתה העיר מתמיכה כלכלית וצבאית בהיותה עיר-גבול לאימפריה, ובין המאה ה-4 למאה ה-7 הגיעה לשיא פריחתה. בעיר נבנו כנסיות, נחפרו בורות מים ומערות ששמשו כמחסנים וכבתי מלאכה, וחשיבותה החקלאית עלתה. בשנת 630 פקדה רעידת אדמה את העיר והיא ננטשה. שמה נשתמר בתעתיק הערבי "ח'ירבת עבדה".

אולריך יאספר זטצן היה החוקר האירופי הראשון שביקר בעבדת ב-1807, אך רק בשנת 1870 התבררה זהותו. בקיץ 1902 ערך החוקר הצ'כי אלואיס מוסיל סקר מפורט של השרידים בעיר, ובייחוד של המערות הרבות במדרון המערבי. הוא גם הראשון שזיהה את המחנה הצבאי בסמוך לעיר ואת בית המרחץ שלמרגלות התל.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוקמה חווה חקלאית ליד עבדת, אשר בקשה לשחזר את החקלאות הקדומה שנהגה במקום, ובמיוחד את אופן אגירת המים המעטים וניצולם. החפירות השיטתיות במקום החלו 1958 מטעם האוניברסיטה העברית ורשות הגנים הלאומיים. העונה הראשונה נוהלה על ידי מיכאל אבן ארי, ובהמשך על ידי אברהם נגב. החפירות נמשכו עד 1961, וחודשו שוב בין השנים 1977-1975. חפירות קטנות היקף בוצעו גם ב-1989, ובשנת 1999 חודשו החפירות במחנה הצבאי בניסיון לקבוע אם הוא שימש את הצבא הנבטי או הרומי, אך עד היום אין בין החופרים תמימות דעים באשר לתקופתו של המחנה.

השרידים הנבטים והרומים מרוכזים בצידו המערבי של התל, למעט המחנה הצבאי שנמצא בקצהו המזרחי ווילה רומית בודדת בצידו הדרומי. עיקר הממצאים הביזנטיים נמצאים בחלקו המזרחי של האתר וכן למרגלות המדרון המערבי.

שרידים נבטיים:

בית מלאכה לכלי חרס שבו תנור ובריכת טין.

מקדש נבטי ששערו הוא אחד מהמראות המוכרים של האתר. על משקוף השער כתובת הקדשה משנת 268.

המחנה הצבאי נחשף בחפירות בשנות ה-90 של המאה ה-20 ממזרח למרכזה של העיר, והחוקרים חלוקים באשר לשאלה אם הוקם על ידי הנבטים או על ידי הרומאים. המחנה רבוע בצורתו ואורך כל אחת מצלעותיו הוא מאה מטרים. במתחם שמונה חדרים ארוכים שיכלו לשכן מאות חיילים. אל המחנה הובילו ארבעה שערים, אחד בכל אחת מצלעותיו, ומגדלי שמירה הגנו עליו.

שרידים רומיים:

מערת קבורה מהמאה ה-3 שבה יותר מעשרים כוכי קבורה, ובכניסה אליה מזבח ותבליטים של השמש הירח. במקום התגלו שלוש כתובות ביוונית שבהן שמות נשים, והסברה היא כי אלה שמשו ככוהנות האלה אפרודיטה אשר נקברו במקום.

מגדל תצפית הנתמך על ידי קשתות אבן שלפי כתובת במקום, הוקם בשנת 294.

שרידים ביזנטיים:

רובע מגורים ביזנטי שראשיתו בתקופה הרומית, ואשר בתיו ערוכים משני צדדיו של רחוב מרכזי שבו מערכת בורות ותעלות לאיסוף מי גשמים.

מצודה באורך של 63 מטרים וברוחב של 43 מטרים ובה בור מים גדול.

שני אגני טבילה - האחד בצורת צלב ששימש להטבלת מבוגרים, והאחר, קטן ממנו, שימש לטבילת תינוקות.

בית מרחץ מהמאה ה-4 השוכן למרגלות התל. מימיו סופקו מבאר בעומק של 70 מטר, וממנה הוזרמו לבריכת אגירה.

חמש גתות לדריכת ענבים. באחת מהן משטח דריכה שממנו מובילה תעלה תת-קרקעית אל בור אגירה. היין הועבר למערות בשולי התל ושם עובד ואוחסן.

בית ביזנטי משוחזר ובו מערות ששמשו כבית שימוש וכמקום לאחסנת תוצרת חקלאית. במקום נמצאו תבליט של צלב, ראשי שוורים ואשכול ענבים.

באתר מפוזרים פסלי מתכת מעשה ידיו של דוד גרשטיין.

ממשית

מול דימונה, על הכביש הראשי לאילת, עומדת עיר נבטית-רומית מאובקת, שכמו שאר ערי הנבטים בארצנו נבנתה על אחד הנתיבים החשובים של דרך הבשמים, אותה דרך שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר שימור עולמי. העיר סיפקה כל מה שחאן יכול לתת לשיירות הסוחרים. אחרי כניסה בשער העיר אפשר להתהלך בין הרחובות, אזורי המגורים, מבני הציבור והשוק שמכר את הסחורות החקלאיות של האזור.
השרידים הביזנטיים, מהתקופה בה הנבטים אימצו את הנצרות יחד עם כלל האימפריה הרומית, מרשימים ביותר. המבנים הביזנטיים כוללים כנסיות עם רצפות פסיפס ועמודים. בחצר של הכנסיות נחפרו בורות מים שינקזו את מי הגשמים של השכונה הקרובה. אל הכנסיות מצטרפים בתי מרחץ ואגני הטבלה. מחוץ לחומות נמצאים חאן האירוח ובית הקברות - כל אלה נשתמרו היטב כ-1,300 שנים, מאז שנהרסה העיר כנראה על ידי רעידת אדמה ממש לפני הכיבוש הערבי. הבריטים הגיעו הנה ב-1936 ובנו בסמוך לעיר תחנת משטרה.
אחד האתרים המעניינים, המכונה בית נבטו על שם האלמנטים הנבטיים הרבים שמצויים בו, הוא הבית הגדול ביותר שנתגלה בעיר (1,600 מ"ר!). יש לו חצר פנימית, על המשקופים תבליטים של פרצופי חיות, ובחדר קטן ומסתורי ציורי קיר שצוירו על גבי הטיח (פרסקו) ומתארות סצנות עירום. על אושרם של בעליו מעידים אורווה מפוארת ומטמון ענק שהתגלה באחד מחדרי הבית. בעיר ובסביבותיה נראים מתקנים רבים לאגירת מים, הגדולים בהם הם הסכרים שבנו הנבטים ואחריהם הבריטים בערוץ נחל ממשית כדי לשקע את הסחף שמביאים עמם מי השיטפונות. בחגים קם האתר לתחייה עם הפעלת השוק הנבטי.
נמצאו שרידים מכל התקופות הנבטיות שבהן התקיימה לצד שרידים מן התקופה הרומית המאוחרת במהלכה בוצרה העיר, ומן התקופה הביזנטית, שבמהלכה נבנו כנסיותיה. מקור השם ממשית הוא בשם הרומי-ביזנטי של העיר: ממפיס. השם הערבי הוא כרנב (כורנוב) כשמו של משקה חלב דבש ותמרים.

בממשית התגלה המטמון הגדול ביותר שנמצא אי פעם בישראל, 10,500 מטבעות כסף. נמצאו לשון עופרת של 158 ליטראות ועליה סימני בית היציקה, אגד קטן של פפירוסים הכתובים ביוונית ועוד חפצים שונים.

ב-2005 הוכרזה ממשית כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה ועבדת, כחלק מדרך הבשמים.

העיר הנבטית המזרחית ביותר בנגב ורחוקה מן הערים הנבטיות האחרות (כחמישה ק"מ דרומית-מזרחית לדימונה), מהלך יום בדיוק מהתחנה הקודמת בדרך השיירות - עין חצבה. נבנתה על סעיף של הדרך הנבטית הראשית העולה מן הערבה ומעלה עקרבים הרומי.

מסביב לעיר מקורות מים רבים יחסית לאזור מדברי - נחל ממשית, בארות, גבים ותמילות (נקודות שבהן קרובים מי התהום לפני הקרקע ובחפירה קצרה אפשר להגיע אליהם) והעובדה הזו בנוסף למיקומה גרמו להפיכתה לעיר חשובה.

העיר הנבטית הקטנה ביותר בנגב, כ-40 דונם, אולם הפונקציות שמילאה ממשית מקנות לה מעמד של עיר. שטחה העיר מחולק על ידי ערוץ צר ושטוח לשני חלקים, שבכל אחד מהם נבנו בתי העיר ומוסדותיה. ככל הנראה, החלק המערבי של העיר, הקרוב יותר לנחל, נחשב יוקרתי יותר. בלב חלק זה של העיר נבנה 'הארמון'.

נבנתה בתקופה הנבטית התיכונה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפסה"נ, כאשר הושלם ייסוד הכוכב הנבטי של שש הערים בנגב. כמו שאר היישובים הנבטים בנגב, גם ממשית החלה כתחנת מסחר לשיירות שחצו את המדבר מפטרה לעזה. בתקופה זו התבססה העיר על מסחר, אך גם על חקלאות בבקעה מסביבה אבל גם בשטחים מרוחקים עד 25 ק"מ מהעיר. בתקופה הנבטית המאוחרת מילא גידול סוסים את מקום מסחר השיירות, אבל בשתי התקופות לא היה די בבסיס כלכלי זה, והעיר הקטנה והבודדה נזקקה לעזרה נוספת. את העזרה הזאת נתן, ככל הנראה, בית הספר לאדריכלות שהוקם בעיר. מן הכתובות הנבטיות הרבות שנמצאו בעבדת ובאתרים אחרים נראה כי הנבטים נזקקו למספר רב של אדריכלים ורבי אומנים בבנייה בזמן המהפכה החקלאית הגדולה, בה החלו שוכני האוהלים לבנות בתי מגורים כמו אלה שנמצאו בממשית.

בשנת 106, אחרי שסופחה לאימפריה הרומית, הוצב בה חיל מצב כדי לשמור על חלק מהגבול הדרומי של האימפריה והוקמו מסביבה סכרים גדולים, שניים מהם שרדו עד היום.

העיר הרומית: ישבה על דרך חשובה מירושלים לאילת ונהפכה למרכז לוגיסטי חשוב בתקופתו של דיוקלטיאנוס אחרי 106, כאשר עשה שינויים מנהליים משמעותיים באימפריה הרומית: דרך העקרבים שהתקין, מעבר מהיר מירושלים לערבה כדי לשלוט בשטח הזה. בשביל זה היה צריך סוסים מהירים ולטווח קצר. בשביל זה הוא צריך פה עיר רומית.

העיר הרומית ישבה על מקום שבו היו חאנים נבטים. חאנים קטנים, שהיו חלק ממארג דרכים של דרך הבשמים. אומנם הדרך הראשית הייתה פטרה-מואה-עין סהרונים-עבדת-חלוצה-עזה... אבל היו גם דרכים משניות. וממשית ישבה על ציר של אחת הדרכים המשניות. סביר להניח שהיו גם תחרויות בין מובילים שונים שנעו בדרכים שונות. סביר גם שהובילו בשמים לא רק לנמל עזה לייצוא אלא גם לתוך הארץ, אולי לי-ם.
המאה השלישית הייתה מאה שנים של משבר ושינויים: העיר נפגעה מן המשבר הכלכלי העולמי. אז פסקה צבירת המטבעות במטמון. בארץ כולה הפסיקו לבנות היפודרומים, ולא נזקקו יותר לסוסי המרוץ שלה. מיעוט של קרקע חקלאית לא איפשר לקיחת חלק חשוב במהפכה החקלאית, אך כמות המים הגדולה אפשרה גידול חזירים כפי שמעידות עצמות החזירים מכל הגילים שנתגלו בבדיקות.

בתקופה הביזנטית (במאה השלישית עד החמישית), בדומה לשאר ערי הנבטים, התנצרה אוכלוסייתה שמנתה כמה אלפי בני אדם, ונבנו בה שתי כנסיות. לקראת סוף המאה השישית דעכה ממשית בעקבות הכיבוש המוסלמי והיום נותרו ממנה בעיקר חורבות. בתקופת המנדט הבריטי, ישבה במקום משטרת סיור, שאת שרידיה ניתן לראות גם כיום.

ב-36' הקימו הבריטים מבנה ששימש את משטרת הרוכבים המדברית במקום בו ניצבו חורבות מבנה נבטי. המבנה שוכן ליד המצודה שבקצה הצפון-מזרחי של האתר, ומשקיף על נחל ממשית. כיום נערכים בו אירועים.
שער העיר
מקורה, שהיה מוגן על ידי שני מגדלים והשתמר יפה. מופיע במפת מידבא, נשרף וחרב במאה ה-7. השער נקבע בחומת העיר שנבנתה בתקופה הרומית ואשר אורכה הגיע ל-900 מטרים. החומה חוזקה לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר בשנת 363.
הארמון
בית עשירים גדול ומיוחד ובו: חדר משמר, אולם קבלת פנים, גנזך, חדרי משרתים אגף מגורים ועוד.
הסכרים
שלושה נבנו על ידי הנבטים ואחד על ידי הבריטים. הם יכלו לאגור עשרות אלפי מ"ק מים ששימשו למילוי הברכות והבורות בעיר.
כנסיות
כנסיית נילוס הקדוש, שלושה פתחים הובילו אל חלל הבזיליקה מהאטריום שבחזיתה. ברצפתה מספר פסיפסים שבאחד מהם מוזכר נילוס (כנראה שם של אדם).
הקדושים והמעונים נקראת כך משום שנמצאו בה עצמות אדם, כנראה שריד של פולחן קדושים נוצרי קדום. הייתה חלק ממנזר, וגרם מדרגות הוביל אל האטריום שבחזיתה. בפסיפס נראים שני צלבים, דבר המעיד על כך שהוא קדום לשנת 427, עת נאסר להציג צלבים ברצפת כנסיות. רחבת טבילה שבה אגן בצורת צלב למבוגרים ולידו אגן טבילה רבוע קטן לתינוקות.
בית נבטו
הבית הגדול ביותר שהתגלה בעיר. שטחו 2,000 מ"ר הכוללים חצרות פנימיות וגרמי מדרגות. הבית זכה לשמו בשל המאפיינים הנבטים הרבים שהתגלו בו. באחד החדרים השתמרו פרסקאות של דמויות מהמיתולוגיה היוונית. במבנה התגלה מטמון של כ-10,800 מטבעות כסף שנאספו והוטמנו בו החל מהמאה ה-1 ועד המאה ה-3. עוד התגלו בו אורוות אשר יכלו להכיל 16 סוסים ששימשו למסחר ולחקלאות.
בריכת העיר
גדולה עם כתובת המציינת שם התורם והעלות.
בית מרחץ
עיר בתקופה הרומית ללא בית מרחץ לא נחשבת לעיר. כל עיר רומית חייבת להכיל את בית המרחץ - כל חייל רומי זכאי להתרחץ פעם בשבוע. כלל שלושה חלקים: פריג'ידריום - החדר ובו המים הקרים, טיפדריום - החדר ובו המים הפושרים, קלדריום - החדר ובו המים החמים שהוסק על ידי שרפת עצים מתחת לרצפה מיוחדת.
מצודת העיר
בנקודה הגבוהה ביותר לשמירה. פורקה בשנות השלושים בחלקה ומאבניה נבנתה תחנת משטרת רוכבי הגמלים הבריטית. משטרת רוכבי הגמלים הבריטי הוקמה ב-1936 כדי להתמודד עם המרד הערבי. הייתה משטרה כזו גם במצפה רמון ובחצבה. בין לבין סללו כביש שהמשיך למעלה עקרבים והיה אמור לחבר את ממשית לירדן. גמלים  - מכיוון שבחלק מהמקומות לא היו כבישים. השרידים הנראים כיום נבנו במאה השנייה, שהיא התקופה הנבטית המאוחרת. הבנייה הנבטית של אותה תקופה הייתה כה טובה, שעם מעט מאוד תיקונים המתחייבים משינויים באורח החיים, יכלו בני אדם להוסיף להתגורר בעיר עד לסוף תקופת קיומה בתקופה הביזנטית.